עבור ישראלים רבים הטיול הגדול לארצות הברית הוא מעין "מסע שורשים". זו אפשרות לבדוק אם כל האגדות על "ארץ המקור" אכן נכונות. זו הזדמנות לבחון מקרוב את כל הידע שצברנו לאורך השנים על "המולדת הישנה". עוד לפני שהגעת, אתה יודע למה לצפות. אתה פוגש מקרוב את כל מה שערגת אליו כל חייך, בין אם זה דיסנילנד, גרייסלנד או מדולנדס, וכל מפגש עם תחנה מוכרת גדוש בציפיות ומטענים.
כשזה נוגע לספורט אמריקאי, הרי שכל מגע עם הדבר האמיתי הוא כבר ממש מצמרר. כל החיים הבטת מרחוק על מגרשי הבייסבול, למשל, והנה אתה ביציע העליון, באמצע האינינג השביעי, מחזיק צמר גפן מתוק ומתרגש משירת "קח אותי למשחק" כאילו גדלת בחווה עם קווין קוסטנר. כל החיים הבטת בהשתאות על שחקני ההוקי מתקוטטים, והנה הם נמרחים על הזכוכית ממש מטרים ספורים ממך, ואתה מת להלום על הגדר השקופה בעצמך - בדיוק כמו שתמיד ראית - סתם כדי להלהיט את האווירה ולהמשיך את המסורת מבית אבא. כבר שנים אתה רואה בטלוויזיה את אוהדי הפוטבול המופרעים משתלהבים ביציעים ועושים פרצופים מבהילים למצלמה, ואילו עכשיו הם ממש לידך, מטופשים שכאלה, חמודים שכאלה, צווחים לשמיים כמו משוגעים, ואתה מחליק איתם כיפים כאילו היו אחים שלך. איזה קור.
אבל בסופו של דבר בכל מסע שורשים מגלים שהאמת היא הרבה יותר מורכבת מהאגדות. במגרש הבייסבול, למשל, אתה מצפה לנקניקייה הקלאסית, עדיף עם כוס בירה כמיטב הקלישאה, אבל כלום לא יכול להכין אותך למציאות, לאורגיה הקולינרית החולנית שנקראת "איצטדיון בייסבול". למעשה, בושה שהטירוף התאוותני הזה מתרחש במתקן ספורט. נקניקייה אמרתם? נקניקייה זה רק לשומרי משקל ולכוסיות. כל השאר טורפים עופות מטוגנים נוטפי שמן שמוגשים לצד צ'יפס בטעם שום שמייצר את השיהוקים המסריחים בעולם, ועל הדרך מנשנשים קצת טאקוס וטורטיות ומעליהם שכבה עבה של גבינה מותכת. אחר כך הם מטפסים לאיטם במעלה המדרגות עם מגשים מלאים בהמבורגרים, אבל לא ההמבורגרים הקטנים של מקדונלדס, אלא הקציצות הענקיות סטייל אגאדיר, כאלה שכדי לנגוס בהן צריך לפתוח פה ענק, בכל הכוח, כמו של אריה מפהק. ואז הם מתיישבים ובולסים, והקטשופ והשמן נוטף להם על הבגדים, ומתחת למושב שאליו הם בקושי נדחסים מחכה להם מיכל ענק של קוקה קולה, והכל כביכול תוך כדי צפייה במשחק, אבל האמת שהם רק מצפים בקוצר רוח לסוף האינינג כדי לחזור לבופה הפסיכותי שמחכה להם למטה, כי חייבים שוקו חם עם מרשמלו וקצפת כדי להוריד את הבשר, ולמרות שזה לא כתוב בשום מקום, ולמרות שאין דיל מיוחד, הכלל הבסיסי הוא "אכול כפי יכולתך". מזל שהמילר לייט.
בהוקי הסיפור היה אחר. האטרקציה העיקרית הייתה 12 ברזים שונים של בירה מהחבית, פלאס שמונה סוגי בירה בפחיות. ספרתי. מי שלא בא לו בירה, יכול לבחור בין ארבעה סוגי יין אן שמפניה, או שיעבור לדוכן ליד, שם מגישים צ'ייסרים של וודקה ו-וויסקי, כאילו אין טעם לצפות במשחק הזה כשאתה לא שיכור. האלכוהול אומנם מגביר את הסחרחורת שנוצרת מהניסיון הנואש לעקוב אחר הדיסקית, אבל חשוב יותר מנטרל את העכבות ומגביר את האגרסיביות, ובכך מאפשר הזדהות עם השחקנים האלימים על המגרש, שהרבה יותר מלשחק הוקי אוהבים להטיח אחד את השני על הקיר ולשלוח מרפקים לגב ולפרצוף, ככה סתם. ובמשחק שבו נכחתי, שממנו הקהל יצא מעט מאוכזב כי לא היו מכות, היו למעשה חמש או שש קטטות אלימות שרוסנו בטרם התלהטו, קטטות שמובילות להרחקה אוטומטית בכל ענף ספורט נורמלי, אך מתקבלות בטבעיות במשחק שבאופן מוזר מאוד פופולרי דווקא בקנדה השלווה. אבל המכות והאלימות והאגרסיות לא הפתיעו אותי, להיפך, ציפיתי להן בקוצר רוח כמובן. מה שכן הצליח להסעיר ולהרשים ולהיחקק בזיכרון, הייתה המוחשות הפיזית לאינטנסיביות המוטרפת על המגרש, בין אם זה הקרח שניתז מהרצפה בכל סיבוב או עצירה של השחקנים, משבי הרוח וקולות העוצמה שכל התנגשות חזיתית ביניהם יצרה, או הרעש העצום שהרעיד את האולם בכל פעם שהחיות אדם האלה נהדפו על הקיר השקוף. ריספקט לשחקני ההוקי, הגיע הזמן שגם אתם תגדלו זקן ותהפכו לגברים אמיתיים.
אבל גולת הכותרת הייתה בכלל שלשום (ראשון), במשחק הפוטבול במדולנדס, ולמעשה למי אכפת מהמשחק עצמו (היה לא רע) אם אפשר להתחכך בהארד קור האמריקאי ב"טיילגייט" הקלאסי - שבו האוהדים מגיעים שעות לפני המשחק רק כדי לפתוח שולחנות במגרש החנייה ולשלוף כמויות בלתי נתפסות של צידניות, במיצג אמריקאי מופלא. וברקע המוזיקה מנגנת בקולי קולות מהרמקולים של הרכב 4 על 4, ולצד כל רכב יושבת משפחה נרגשת שחוגגת דבר יפהפה: הציפייה לקראת האירוע הספורטיבי. והאבא עושה על האש לצד גושי הקרח שפונו מסופת השלגים של אתמול, והילדים מתמסרים ביניהם בכדור פוטבול ומתרוצצים בחולצה קצרה כאילו לא אפס מעלות בחוץ, החבר'ה מתמוגגים על "אייס קולד ביר" גם בשיא הכפור, ואם המשפחה מזמינה אותך להצטרף אליהם לארוחה (למעשה דורשת ממך להצטרף), וזאת רק כי יצרת עמה קשר עין וחוקי הנימוס לא מותירים לה ברירה. וזה הנימוס שפעם הגדרת אותו בזלזול כ"צביעות אמריקאית", ואילו עכשיו הוא פשוט נתפס כ"נחמדות".
גם המשחק עצמו הפתיע לטובה, בניגוד גמור לציפיות. הקלישאה אומרת שהצפייה באצטדיון אינה משתווה באיכותה לצפייה בטלוויזיה, אך דווקא הקרבה לדשא הפכה את הפוטבול ממוצר טלוויזיוני משובח לאירוע ספורט אמיתי. כי לפתע, כשאתה בוחר בעצמך במה להתבונן ובמה להתמקד ולא נתון לשיקולי הבמאים והעורכים ושאר מתווכים, אפשר לזהות את הנשמה במשחק, שלפעמים קצת נעלמת בין הפרסומות; פתאום יש למשחק קצב אחר, אמיתי יותר, עם התחלה, אמצע וסוף; פתאום החיבור עם האירועים הוא אותנטי, ולא מלאכותי; פתאום אתה לא סתם עוד קורבן של רשתות ונתון סטטיסטי של המפרסמים, אלא חלק אמיתי מהחוויה.
ואז, אם אתה בר מזל ויש בידך תעודת עיתונאי שמאפשרת לך להיכנס לחדר ההלבשה של השחקנים, יש לך את האפשרות לבחון מקרוב עוד כמה מיתוסים. אין טעם לפרט על אילו אזורים קיימת הסקרנות הראשונית, רק נאמר שהמראות אכן היו מעט טראומתיים, אך גם הם לא היו גולת הכותרת. בחדר ההלבשה של הדולפינס התקבצו המפלצות הענקיות ביותר שתראו בחייכם, הררים אנושיים, יצורים עם היקף ידיים גדול בהרבה מהשוקיים שלכם, אתלטים עם שרירי גב מסותתים שכאילו עוצבו בקומיקס על גיבורי על, חיות רעות ומפחידות ששולחות מלמעלה מבט מאיים לעבר העיתונאים, והם כל כך מפחידים וכל כך כריזמתיים, שגם אחרי שמיאמי רשמה הפסד שביעי רצוף העיתונאים מדברים איתם בחשש אמיתי ומתנסחים בזהירות ושואלים את הכל בנימוס כדי שלא להוציא מהכלים את המפלצות.
ומסביב ישנם עשרות מעסים ואפסנאים ואנשי שירות שמעמיסים טונות של ציוד על משאיות, והכל מאורגן ומתוקתק ונפלא, וכל פקיד יודע את מקומו, ואתה מהלל בראשך את המסורת של הליגה הזאת ואת המאמץ האדמיניסטרטיבי שנדרש כדי לתחזק אותה. וזו נראית המכונה הכי משומנת ויעילה שיש בעולם הספורט, וכולם נראים עילויים אנושיים, ואז אתה נזכר שהארגון המושלם הזה והאתלטים הנפלאים האלה מעמידים את הקבוצה הכי גרועה בליגה. ברגעים כאלה, שבו הספורט האמריקאי מתגלה במלוא אונו, אתה נושא תפילה קטנה. אלוהים יברך את אמריקה, ידידתנו הקרובה, על אף בעיותיה וחסרונותיה.
