אוף דה רקורד

פארודיה על שירים ושערים

מהתכנית המיתולוגית נותרה רק נוסטלגיה וגרסתה הנוכחית מביכה, משעממת ונשמעת כמו בדיחה טובה על מי שהיתה פעם נכס צאן ברזל. מדור התקשורת עדיין מתאושש מסופ"ש עם ז'וז'ו אבוטבול

נמרוד עופרן

פול ווליום

ספר המופת "Fever Pitch” של ניק הורנבי תיאר בצורה מושלמת וככל הנראה חד-פעמית את עומק הקשר שבין אדם וקבוצת הכדורגל שלו, על שלל מורכבויותיו. במובן הזה, אין הרבה הבדלים בין אוהד של ארסנל ואוהד של מכבי נתניה, או בין לעמוד בתור בהייבורי ובאצטדיון הקופסה. חלק עצום מהקשר המיוחד הזה מבוסס על הרגלים. בהכללה, אוהדי ספורט הם אנשים נאמנים ונוסטלגיים; לא מעט מהם יחליפו אישה לפני קבוצה, ורבים שלמים עם היד שחולקה להם – בין אם זה אומר שהם אוהדים את מכבי חיפה, או הפועל כפר סבא. הנאמנות והנוסטלגיות הזו באה לידי ביטוי גם בעולם שעוטף את הקבוצה עצמה: הנקניקיה באצטדיון היא אותה נקניקיה, הפלאפל מחוץ לאולם הוא אותו פלאפל, וזה ממש לא משנה אם השנה 1975 או 2011.

בעולם המקביל בו חיים חובבי הכדורגל בימי שבת, לצורך העניין, אין מקום לשינויים. זה נכון מבחינה גסטרונומית כפי שזה נכון בתחום התקשורת. על שלל החסרונות, עדיין בלתי אפשרי להתכחש לקסם שיש בבוקסות הציונים המופיעות מדי יום ראשון במוספי הספורט; במקביל, השמיעו לחובב כדורגל ישראלי את אות השער של "שירים ושערים", ואם תסתכלו מספיק מקרוב תוכלו לראות את שיערות הידיים שלו סומרות. זה לא רציונאלי. זה לא נשלט. יותר מזה: אפילו בעולם החדש של שנות האלפיים, בו טלפון סלולרי הוא רדיו, נגן מוסיקה, טלוויזיה ומכשיר DVD, עדיין קיים ערך מסוים לתכנית מיתולוגית כגון "שירים ושערים”. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהערך הזה מורכב ממאה אחוז נוסטלגיה, ושום דבר מעבר לזה.

"שירים ושערים" חזרה לרדיו הציבורי לפני שבועיים אחרי מספר שנות הפסקה. שובה היה די מרגש, ככל הנראה משום שכל חובב כדורגל ישראלי באשר הוא זיקק היטב כמה מזכרונות הספורט הבולטים ביותר שלו – כילד, כנער, כבוגר - וגילה קשר ישיר לתכנית שהיוותה את פסקול ימי שבת שלו. אלא שבמקביל להפיכת אותו ילד לנער ולבוגר, התקדם לו גם העולם. המציאות כיום אינה אותה מציאות. נוסטלגיה היא דבר נהדר וטהור, אך בימים בהם מחזור ממוצע של ליגת העל מתפרש על פני שלושה ימים ובדרך כלל 3-4 ממשחקיו משודרים בטלוויזיה, בימים בהם לרוב האנשים יש טלפון סלולרי המאפשר להם להתעדכן בזמן אמת בתוצאות ממגרשים אחרים, אי אפשר שלא לתהות לגבי הערך האמיתי של אחת מאבני הפינה של הכדורגל הישראלי. האם יש מקום לתכנית כגון "שירים ושערים" בארץ ישראל של 2011? ובכן, כן – בהחלט. אלא שלמרבה הצער, היא לא יכולה להיות "שירים ושערים".

עוד בוואלה!

שתלים קצרים - פתרון להשתלת עצם

מרפאת ד"ר עמית שחם רפואה אסתטית
לכתבה המלאה

אירוע הספורט הגדול שלא ראינו בשבוע שעבר

ליגת העל: מכבי חיפה - עירוני רמת השרון (שבת, 19:30)

אירוע הספורט הגדול שלא נראה השבוע

ליגה אירופית: לגיה ורשה - הפועל תל אביב (חמישי, 22:00, ספורט1)

מיוט

עם מידה לא מבוטלת של אבסורד, הבעיה הגדולה ביותר של "שירים ושערים" העכשווית היא שמדובר – קחו באוויר – ב"שירים ושערים". אדם מבולבל או עייף במקצת שידליק את מכשיר הרדיו שלו ביום שבת אחר הצהריים יתקשה לדעת האם השנה מחוץ לביתו היא 2011, או שמא 1993. הפורמט אותו פורמט, הקולות אותם קולות, ובין דני דבורין ובני פייסיק וקמי ברץ ועתאמנה והבה, אך זה הגיוני לצפות כי אחרי מהדורת החדשות יעבור השידור למשה בוקר ועמי פזטל באצטדיון האורווה. איכות השידור ירודה, ולא פעם קו טלפון כזה או אחר מתנתק. ובעוד שכל גוף תקשורת, עסק או אדם בעולם החדש דואג לקדם עצמו דרך רשתות חברתיות, המאזינים שמעוניינים לפתור את חידותיו של שמוליק רוזן (אתמול אחת מהן עסקה באולימפיאדת 1936) צריכים לטלפן למערכת. עם כל הביקורות שנשמעו לאורך השנים כנגד הארכאיות של רשת ב' וקול ישראל, חייבים להוריד בפניהם את הכובע: כלל לא פשוט להנדס מכונת זמן שאשכרה מתפקדת.

הבעיה של "שירים ושערים" מודל 2011 היא לא בשדרים המיתולוגיים, שעדיין נשמעים אותו הדבר בדיוק, עם אותה העברית, אותן הקלישאות ואותה "קבוצת מכבי נתניה מול קבוצת הפועל פתח תקוה". האספקט הנוסטלגי, כפי שכבר הבנתם, הוא אחד הדברים היחידים שעומדים לזכות התכנית. הבעיה היא שבניגוד לשנים עברו, לצד אותם שדרנים לא יושבים פרשנים, ולמשך דקות ארוכות מתקבל הרושם לפיו לאורך השנים התהפכו מעט היוצרות: בעוד שבעבר הכדורגל עמד במרכז התכנית, והדגש הושם על המגרש עם הכי הרבה אקשן או דרמה או משמעות, כעת הצנטרום הוא האולפן בו יושבים מגישי המשדר – דני דבורין, מירי אליקים וז'וז'ו אבוטבול. השלושה מתווכחים בינם ובין עצמם, ומדי פעם – בעיקר בהישמע האות המיתולוגי המבשר על של שער באחד המגרשים – מצרפים שדר כזה או אחר לדיון. לעתים קשה להיות בטוח אם מדובר ב"שירים ושערים", או בפרודיה על "שירים ושערים".

דבורין הוא זה שמנווט בין המגרשים והשיחות; אליקים אחראית על עדכונים מהנעשה באירופה ובענפי הספורט האחרים; ואבוטבול, מכיוון שלא נותרו עוד תפקידים, פועל על תקן הפרשן המוביל של המשדר. לא ברור מה הוא תורם מלבד ציון המובן מאליו, והתכונה החמקמקה הזו שמשום מה הפכה נכס צאן ברזל בתקשורת הספורט הישראלית – אותנטיות. בבחירה באבוטבול כפרשן המוביל של המשדר וביחס שבין כמות הברברת היוצאת מפי יושבי האולפן לבין הדקות הספורות במגרשים עצמם טמונה הבעייתיות האמיתית של "שירים ושערים" במתכונתה הנוכחית. היא לא מספיק טובה ומדויקת כתכנית רדיו המלווה את משחקי יום שבת, ולא מספיק מעניינת כדי לעמוד בפני עצמה כפאנל ספורט המנסה לקיים דיון אקטואלי על הנעשה במגרשים. זה משאיר אותה בין לבין, נשענת כל כולה על הרגלים ואנשים וקולות מהעבר. אלא שלאורך זמן, קשה להאמין כי מדובר בפיתרון ממשי. להיזכר בנוסטלגיה זה טוב ויפה ונעים; להסתמך עליה כמשאבך היחיד, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

ציטוט השבוע

"יש אלימות פיזית, יש אלימות מילולית ויש אלימות בהתנהגות" - ז'וז'ו אבוטבול (צילום: ShutterStock)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully