הטוקבקים שכבר קשה לנו למחול עליהם

"הכדורסל יותר פופולארי מהכדורגל", "הכל כדי לחבל במכבי תל אביב", ועוד. כותבי וואלה! ספורט מטקבקים את הטוקבק שהכי מרגיז אותם

  • טוקבקים
מערכת וואלה! ספורט

אלו שמשווים בין כדורסל לכדורגל (דוד רוזנטל)

השוואות וירטואליות, כמו בין קובי לג'ורדן או מראדונה לפלה, למשל, היו מאז ומעולם מאוסות, אולם דומה שאין השוואה יותר מרגיזה מקמפיין הטוקבקים שכותרתו היא "הכדורסל פופולארי יותר מהכדורגל", המלווה, בדרך כלל, גם בסימן קריאה. אם למקרים אחרים עוד אפשר היה להתייחס גם מבחוץ, הרי שכאן מדובר במסע שאינו חורג מגבולות האינטרנט. אגב, לא מדובר רק בספורט ישראלי, האנשים הללו משוכנעים שהכדורסל כבר מזמן כבש את העולם.

לא בחינת העובדות (המוטעית, יש לומר, שכן לכדורגל יש הרבה יותר אוהדים בישראל) היא שמרגיזה, זכותו של כל איש לדעתו, אלא העובדה שהקמפיין הסהרורי הזה דוחף את עצמו לכל מקום, גם ובעיקר לידיעות שלא קשורות לשני הענפים. יש לנו הישג גדול בכדוריד? "הכדורסל והכדוריד הוכיחו עצמם כפופולאריים". דירוג שיא לשחר פאר? "שוב הוכח שטניס וכדורסל מביאים לנו הישגים, הכדורגל לא".

חבר'ה, יש שתי ברירות – או שתצאו מזה, או שתביאו לנו הוכחה שתוכיח את צדקתכם. אם יתברר שצדקתם, אנחנו מתחייבים לעלות בקמפיין משלנו. אם לא, תעזבו אותנו בשקט או שאולי פשוט תכתבו משהו קונקרטי יותר. דיל?

עוד בוואלה! NEWS

מצאנו את דירת היוקרה שחיפשתם. ואפילו יש מלא חברים מסביב

לכתבה המלאה
תעשו לנו טובה עם הכדורסל, הכדוריד, הטניס והשחייה האמנותית. ברק יצחקי (צילום: אביב חופי)

אלו שמציעים לך להחליף מקצוע (ענבל מנור)

במובן מסוים, כמעט כל חובב ספורט (שאין לו את הכישרון להפוך לספורטאי בעצמו) חולם או חלם בשלב כלשהו של חייו להיות כתב ספורט. לכתוב. לשדר. לסקר. לנתח את הקבוצה או הענף האהובים עליו. זה באמת נשמע כמו חלום. להתעסק כל היום בתחביב שלך, לראות משחקים, לכתוב עליהם ועוד לקבל על זה כסף. מה רע?

האמת, לא רע, אבל רחוק מלהיות זוהר. לא קל להיות עיתונאי בישראל. הביצה קטנה ועכורה, התחרות עצומה, האתיקה לא בשיאה, אבל הגרוע מכל הוא הכבוד המועט שמקבל תפקיד העיתונאי בחברה הישראלית במיוחד כשמדובר בעיתונאי ספורט. התחושה הכללית היא שכל אחד יכול לעשות מה שאנחנו עושים והרבה יותר טוב. אחד העורכים שעבדתי איתם בעבר אמר לי פעם: "מאות אנשים חולמים להיכנס למשבצת שלך". תגידו אתם אם זו מחמאה או איום.

בגלל אותה תחושה כללית, כותבים חשופים בטוקבקים כמו ברווזים במטווח. כשמדובר בביקורת עניינית אין בעיה, הרי כל אחד חשוף לכזו גם במקום עבודתו, אבל בישראל ורק בישראל, קל לטוקבקיסטים לרדת לפסים אישיים ולהפוך לארסיים עם טוקבקים כמו: "כתב חסר מושג", "תחליף מקצוע", "כתב עלוב" וכדומה. אז בפעם הבאה שבא לכם להתחרע על הכתב השנוא עליכם בטוקבק, תעצרו לשנייה ותחשבו איך הייתם מגיבים אם, לדוגמא, הבוס שלכם היה מדבר אליכם בצורה כזו.

תעצרו לשנייה ותחשבו (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

אלו שחשוב להם להראות שהם יותר חכמים ממך (רועי פרייס)

אין דבר יותר מעצבן מאשר לפתוח כתבה שלך ולמצוא שם טוקבק שכביכול מתקן טעות, שבכלל אינה טעות. במקרה הזה, המטקבק בדרך כלל נחלק לשניים:

1. זה שלא קורא עד הסוף את מה שכתוב בטקסט וממהר לגלול למטה לטוקבקים.

דוגמה: "מה זה? מערכת וואלה! ספורט אין לכם מושג. איך לא שמתם את ליברפול - מילאן", בכתבה שסוקרת את הקאמבקים הגדולים בשלבי נוקאאוט של ליגת האלופות, ובה מודגש באופן ברור ובולט שמדובר אך ורק במפגשים כפולים.

הטיפוס: נמהר, שחצן. אחד שמחפש בכוח להראות שהוא יותר חכם מכולם, ובעיקר מאותה "מערכת וואלה! ספורט" עלומה.

הפתרון: לשתות כוס מים, להוציא קצת אוויר מהחזה הנפוח ורק אחר כך להגיב.

2. זה שמנסה להיות "אובר חוכם" ולתקן שמות ופרטים ודווקא טועה בעצמו. יש אפשרות גם לפרטים שנויים במחלוקת.

דוגמה: "זה לא ברנר טומיץ', אלא טומיק. כך הוא ביקש שיקראו לו כי הוא רוצה להרגיש אוסטרלי", או "מסוט אוזיל הוא לא הקשר הגרמני של ריאל מדריד, אלא הטורקי. מה לא ברור בזה"? או גרוע מזה: "מכבי חיפה בכלל לא אלופת המדינה. לדעתי הפועל באר שבע לקחה אליפות".

הטיפוס: לרוב מדובר במי שחסר מושג מינימלי בספורט או מישהו עם ידע יותר מדי גדול. כל מטרתו של הטוקבקיסט הזה היא להוציא אותנו, מערכת וואלה! ספורט, טיפשים, בין אם על ידי פרובוקציה או סתם על ידי ניסיון למצוא טעות בטקסט.

הפתרון: לתת לשאר הטוקבקיסטים להשתלח בו ללא רסן. במקרים חריגים במיוחד, יש ללבות את היצרים עם טוקבק מתלהם משלך כנגד אותו שוויצר.

"הוא לא הקשר הגרמני אלא הטורקי". מסוט אוזיל (צילום: GettyImages, Angel Martinez)

אלו שמקללים ומנבלים את הפה (ארז מיכאלי)

שיהיה ברור – האפשרות להגיב לדברים שמישהו כתב היא מבורכת. כל אחד יכול להשמיע את קולו, לא משנה גילו, מוצאו, מינו, צבע עורו או מעמדו בחברה - שוויון אמיתי בין בני אדם, דבר נדיר שיש לאמצו. אבל אידאלים לחוד ומציאות לחוד. במקום תגובות ענייניות, מאירות עיניים, המציגות טיעונים, מבקרות או מחמיאות, המתייחסות לטקסט בצורה מכבדת ומכובדת, אנחנו מגלגלים למטה ונחשפים לחדר האשפה המצחין של הבניין המקוון שלנו. קללות, טיפשות, עילגות מעוררת ייאוש, בורות, המסך סופג הכול.

יש טוקבקים מצחיקים, יש מחכימים, יש עוקצניים, מותר גם להעליב – אף אחד פה לא עשוי מסוכר - אבל המינון של הקללות, הטיפשות והעילגות, אוי המינון. הוא גבוה מאוד, גבוה מדי. לא אקפוץ פה למסקנות על מצב החברה שלנו, אבל תגובות רבות, ותהיו הוגנים לרגע, סתם מזהמות לנו את העיניים. הרי לא הייתם מדברים כך להורים שלכם, לחברים שלכם ובטח שלא לפקיד הבנק שלכם. אתם, הרוב הדומם שלא יגיב לטקסט זה ממילא, מבין במה מדובר.

טוקבקים הם אפשרות להביע דעה, לפרוק יצרים, להתחפש קצת, בדיוק כמו במגרש כדורגל או בהופעת רוק. הבעיה שזה מידרדר מהר מאוד ממימוש חופש מקוון להביע דעה ל"שימון מזרחי בן זונה" או "קובי מויאל אחלה ערס", והכתם נשאר על הקיר. יש פתרונות יצירתיים לניקוי האסלה, אתרי האינטרנט לא ממש חפצים בכך, אז הכתבה והכותב יקבלו רקק טוקבק לפרצוף – מי שרוצה יקרא וינגב את הפנים, ומי שלא – לא. על כל תגובה עניינית או שנונה תמצאו כמה שכוללות אשפה מילולית, שלקרוא אותן זה בבחינת בזבוז זמן. אין לי זמן מיותר.

אני ממעט לקרוא טוקבקים. זה לא שווה את המאמץ לראות שם: "מיכאלי, לך חפש מי ינענע אותך, חתיכת אפס מאופס". אני כן רואה כמה הגיבו לכתבה, אבל הקלקה נוספת כדי להיכנס ולקרוא - ממש לא. אתם תחשבו שאני מתנשא, תגידו שאני שקרן ותנצלו את הבמה כדי לכתוב את זה. נו, בסדר. אל תשכחו להוסיף שאני טיפש ונאצי, הא.

מי קורא את כל זה?? טוקבקים רבים שהצטברו (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

אלו שחושבים שאנחנו עושים בכוונה לקבוצה שלהם (יניב בינו)

טוקבק 1: "למה דווקא היום?", טוקבק 2: "מדוע עכשיו נזכרתם?, טוקבק 3: "זה מריח ממש לא טוב", טוקבק 4: "אתם מעלים את הכתבה הזו בכוונה זמן קצר לפני המשחק".

בעשור האחרון הלכה והשתרשה המחשבה כאילו התקשורת היא של עולם הספורט. ביקורת על שחקן, מאמן או תופעה בקבוצה ישראלית, בטח כשהיא משחקת באירופה, נחשבת כסוג של בגידה במולדת, בעוד שכתבה מפרגנת הופכת ישירות על ידי הקורא כניסיון נואל לחבל בקבוצה – אם תרצו "נאחס" בעגה העממית.

אז הקשיבו מטקבקים יקרים. אנחנו לא מעלים כתבה ביקורתית או לחילופין מפרגנת באותו יום של משחק, כי אנחנו רוצים ברעתה של קבוצה כזו או אחרת. אנחנו עושים זאת בגלל המונח השגור בעולם העיתונות הקרוי "טריגר". תשננו, "ט-ר-י-ג-ר".

כתבה על מכבי תל אביב בכדורסל תעלה ככל הנראה ביום חמישי, היום בו משחקת הקבוצה ביורוליג, כתבה על הפועל תל אביב בכדורגל תעלה כנראה בשבת-ראשון-שני, הימים בהם הקבוצה משחקת בליגת העל. הרי לא סביר להעלות כתבה על דור מיכה, לדוגמא, ביום שמכבי חיפה משחקת באירופה, ופחות הגיוני להעלות כתבה על ליאונל מסי ביום בו ריאל מדריד עורכת הופעה בליגת האלופות.

רק חשוב להבהיר, באופן יוצא מן הכלל, שהטור הזה עלה דווקא בערב יום הכיפורים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully