פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בין איציק זוהר למודי בר-און

        ההצלחה והאיכות של ערוץ הקיבוץ עם המנחה המופלא, התרמית והחרטוט של הפרשן הכריזמטי. מדור ביקורת הטלוויזיה השבועי

        פול ווליום

        כשערוץ 5 וערוץ 5+ קיבלו שני אחים חורגים ויקרים במיוחד בשם לייב וגולד, מיד הונחתו על המותג הקרוי ערוץ הספורט מבול של ביקורות. חובבי כדורים, מחבטים, מנועים וכפפות לא קיבלו כמעט שום תוכן חדש בערוץ הלייב, ובמקום זאת ראו את התוכן הישן והאהוב נשלח בדואר רשום אל עבר ערוץ בתשלום. הנקודה שלא הודגשה מספיק ולא ממש יושמה, צריך לומר, על ידי אנשי הערוץ, היא שלבני אנוש לאו דווקא מפריע לשלם עבור תוכן – הם הרי עושים זאת בכל שעה של היום - זאת בהנחה שהמוצר החדש אכן חדש, ולא סתם עטוף בנייר נוצץ שמחביא משהו שעד אתמול היה חינם. בעולם נורמלי בהחלט יש מקום לערוץ 5+ לייב כערוץ שידורים חיים, אולי כחוות גידול להפקות מקור חדשות או ענפי נישה כלשהם שלא מקבלים במה בערוץ 5 ה"מיינסטרימי", לכאורה. בפועל, מיותר לציין, זה לא ממש קרה.

        "ערוץ הקיבוץ”, לעומת זאת, מקיים באופן כמעט מושלם את החזון התיאורטי הזה. המשדר החביב שקם לחיים בערבי ליגת האלופות ומרכז את כל המשחקים תחת קורת גג אחת, מעין שירים ושערים של שנות האלפיים, קולע בול לאדם הממוצע של שנת 2011: זה שמחפש ריגושים מהירים וקצובים, ולאו דווקא מוכן לסכן תשעים דקות בשפיץ של הנעל של חלוצי ולנסיה. השאלה האם חובבי כדורגל אמיתיים מסוגלים למחול על כבודם ולצפות במשדר שמרכז, על פי רוב, שערים, החמצות וכרטיסים אדומים גדולה מדי בשביל הטור הזה. השורה התחתונה היא שהפורמט של ערוץ הקיבוץ עונה על צורך מסוים, והוא עושה זאת בצורה טובה למדי.

        האחראי הישיר לכך הוא כמובן מודי בר-און – אדם שקיבל כל כך הרבה מחמאות מוצדקות לאורך השנים, שבגלגל המזלות התקשורתי הוא התחיל לרכוש גם לא מעט מבקרים. ובכל זאת, בר-און הוא דמות כל כך נדירה בנוף עולם הספורט הטלוויזיוני – שלא לומר בתרבות הישראלית כולה – עד שכבר הפסקנו להעריך אותו ואנחנו מקבלים אותו כנתון, כמובן מאליו. הוציאו אותו מאולפן ליגת האלופות או מערוץ הקיבוץ, וקיבלתם עוד פאנל שנע ונד סביב אותן נקודות שחוקות וצפויות, בלי שום חוט מקשר. בר-און מפזר מעל חבריו לשולחן אבקת קסם נדירה שיכולה לשחרר את גם את הרציניים שבאנשים, והוא גם הגורם הבלעדי לאווירה הנינוחה והנעימה ששורה במשדרים, אווירה שלא מעט אנשים ותחנות אחרות ניסו לשחזר בלא הצלחה.

        מודי בר און (עומר מירון)
        אחת לכמה זמן צריך לעצור ולהיזכר כמה הוא נדיר בנוף תקשורת הספורט הישראלית. בר-און (צילום: עומר מירון)

        בין אם בר-און ראוי גם לח"ח הקרוב או שמא אדם אחר במערכת מכתיב את המדיניות והתוכן, ערוץ הקיבוץ לא מפחד ולמען האמת כמעט מתעקש לתחום את הספורט עם מוסיקה, ספרות, תיאטרון, קולנוע, פוליטיקה, וכן הלאה. שלא בטעות, האורחים שמגיעים לערוץ הקיבוץ במחצית השניה של משחקים הם בדרך כלל לא כדורגלנים, כי אם, למשל, אנשי קולנוע (ביום שלישי האחרון קובי ניב) או מובילי מהפכות (ביום רביעי דפני ליף). במודע, ההתייחסות היא רחבה יותר. זוהי נקודת זכות גדולה שטומנת בחובה גם בעייתיות מסוימת.

        שכן, לא פעם הגבולות בין פאנל תרבות או בידור ותכנית ספורט מיטשטשים להם. לעתים, בזמן שאבי מלר מתלהב – בחן, יש לומר – מההתקפה האחרונה של באטה בוריסוב, שיחות בין שני פאנליסטים ממשיכות ברקע. איציק זוהר, אליו נגיע ממש בעוד כמה פסקאות, נוהג ללגלג על מלר על שעסוק כל כך בדבר ההוא שלשמו התכנסו – הכדור העגול הזה, שבועטים בו. העובדה כי מלר הוא מומחה הכדורגל האירופי היחיד בפאנל גם כן קצת מקשה על השידור; תארו לכם את ערוץ הקיבוץ עם אבי מלר, נדב יעקובי ומודי בר-און.

        בעוד שמרבית השידור עובר באופן חלק וקליל (שיטת האלופות החדשה של פלאטיני שהכניסה למפעל קבוצות שעונות לשמות מוזרים כגון אוצ'לאל גלאץ או ויקטוריה פלזן לא מפריעה לערוץ הקיבוץ – להיפך), זה רק טבעי שברגעים כאלה ואחרים המשדר הופך מעט שכונתי מדי. נניח, כאשר החבר'ה אוכלים דוריטוס בשידור, או כשדפני ליף עושה קרניים לאיציק זוהר. ככה זה: קשה להלך על הקו הדק שבין להרגיש משוחרר ולא לפתוח כפתור במכנסיים. מודי בר-און בדרך כלל דואג לעשות זאת נהדר, יותר טוב מכל אחד אחר בארץ, עד כדי כך שהוא מחפה כמעט על כל בעיה מינורית ומובנת של ערוץ הקיבוץ, והופך אותו לאח חורג ואהוב של משדר הפרי-גיים הנהדר שקודם לליגת האלופות. יש רק בעיה אחת שקצת קשה לחפות עליה, ולשאלתכם המתגבשת, התשובה חיובית: הבעיה הזו היתה ממש טובה בלבעוט כדורים חופשיים בעבר.

        לא קשור לספורט, אבל את הנאום של מודי בר-און בהפגנה בירושלים כבר ראיתם?

        אירוע הספורט הגדול שלא ראינו בשבוע שעבר

        רבע גמר היורובאסקט: ליטא - מקדוניה

        אירוע הספורט הגדול שלא נראה השבוע

        גמר היורובאסקט: ספרד - צרפת (ראשון, 20:55, ספורט 2)

        שחקני נבחרת מקדוניה חוגגים (רויטרס)
        כי, באמת, איזה בן-אדם הגיוני ירצה לצפות באחת הסנסציות הגדולות בתולדות אליפויות אירופה? מקדוניה חוגגת על חשבון הליטאים (צילום: רויטרס)

        מיוט

        זה לא סוד שאיציק זוהר זוכה למבול של ביקורות ותלונות בעולם האינטרנטי. אלא שבניגוד לאיל ברקוביץ', שלמה שרף, דני נוימן, שגיא כהן ואבי נמני, למשל, שכרטיס הכניסה שלהם לכלא הטוקבקים הוא בדרך כלל גם כרטיס היציאה, שחקן העבר של מכבי תל אביב מביא מעט מאוד פלוסים לשולחן. הוא לא שכונתי עד כדי גיחוך, לא וולגרי ועממי, לא מעורר סימפטיה, מחשבה או רצון בלתי נשלט להנמיך את הווליום. לא. הבעיה של איציק זוהר היא הזדהות: מתישהו לאורך הדרך, הוא הפסיק לייצר תכונה שכזו.

        הטריק אותו בוחר זוהר כדי לחפות על היעדר הידע שלו די פשוט, אם כי לעתים נדירות הוא מופיע אצל אנשים שעבודתם היא פרשנות: העמדת פנים. שכן, ההבדל בין אמת ושקר מנוסח היטב הוא מינורי למדי, ורק בודדים יוכלו לזהותו. סביר להניח שזה גם היה עובד, אילולא היה זוהר מוצב בפאנלים לצד מלר ונדב יעקובי, שני עכברי כדורגל שלא שונים בהרבה מקהל היעד שלהם ואשכרה מכנים את השחקנים בשמותיהם ולא קוראים להם "השחקן". באופן תיאורטי, משפט כגון "ג'ו קול פתח את העונה טוב מאוד" הוא בסדר, אך כשבצד השני אנשים שיודעים כי הקשר האנגלי שיחק עד אמצע השבוע שעבר 25 דקות בלבד בליל, העניין הופך מסובך יותר. גם זה, למקרה שתהיתם, לא עצר את זוהר מלהביא לחילופי הדברים הבאים, שהתקיימו באמצע השבוע שעבר:

        מלר: "צריך לזכור שטרבזונספור משחקת כאן בגלל שפנרבחצ'ה הושלכה מליגת האלופות".
        בר-און: “הושלכה גם מהליגה הטורקית?”
        זוהר: “כן".
        מלר (במקביל): “לא".
        (קלוז-אפ על הפנים של זוהר, ששם את היד ליד הפה, מביט בביטחון מלא אל האופק ולא מוציא הגה)

        איציק זוהר (אביב חופי)
        אנא, אל תפקפקו בו. זוהר (צילום: אביב חופי)

        אך זהו איציק זוהר. באותה מידה שהוא ככל הנראה אוהב כדורגל, רק, אתם יודעים, לא עד כדי רמה של למידת השחקנים והקבוצות, כך הוא מחבב גם תחומים אחרים. לא פעם במהלך ערוץ הקיבוץ זוהר נשמע כמו המנחה של תכנית הראיונות אותה בוודאי יקבל בשנים הקרובות. את קובי ניב הוא שואל שאלות משונות על קולנוע, מול דפני ליף הוא תוהה: “אם המחאה היתה משחק כדורגל, עכשיו אנחנו בדקה השישים ומה התוצאה?” (התשובה של ליף, אגב – 1:10). נדמה כאילו זוהר יותר אוהב לנסח שאלות מלהקשיב לתשובות.

        עם החודשים, הושיט שחקן העבר את ידיו היציבות לצדדים בנסיון לספוג קצת מהסובבים אותו. נסיונותיו להתחרות עם אבי מלר במשחקי מילים עלה לו השבוע בצירוף הלשוני המבריק "אלכסנדר פריי-יר" וכן בהגיג לא פחות מרשים בתחתית הדף. ממודי בר-און הוא מנסה לשאוב את כישורי הראיון המופלאים והרגישים, אך גם ההצלחה הזו חלקית במקרה הטוב, ובשאר הזמן מוצא עצמו זוהר מפתח תיאוריות פילוסופית על כך שווין רוני, למשל, נמצא בכושר מעולה בגלל השתלת השיער שעבר, שמקנה לו ביטחון עצמי בחדר ההלבשה. ואתם יודעים מה? גם זה בסדר. כי לא משנה אם אתה אינטליגנט או פסאודו-אינטליגנט, ביטחון עצמי תמיד יצטלם טוב יותר מדקלום שחקני הספסל של אייאקס.

        ציטוט השבוע

        שחקני ליל חוגגים עם ג'ו קול (במרכז) (רויטרס)
        "זה ממש ליל הבדולח" - איציק זוהר נסחף עם משחקי המילים, שניות אחרי שליל מבקיעה מול צסק"א מוסקבה (צילום: רויטרס)

        לבלוג של נמרוד עופרן

        לטוויטר של נמרוד עופרן