והשיירה עוברת: ביקורת טלוויזיה על יציע העיתונות

כעת, כש"יציע העיתונות" נמצאת באוויר התקשורת הישראלי כמה וכמה שנים, קל לשכוח כי הפורמט המקורי עליו הלבישו אנשי ערוץ הספורט את ניב רסקין, רון קופמן ושאר הפאנליסטים המתחלפים, היה ונותר מדויק ומצליח. בעוד שעיתונאים ואנשי ספורט ישראלים צועקים אחד לשני בתוך האוזן כל יום שני וחמישי בערוץ חמש פלוס, טוני קורנהייזר ומייקל ווילבון ממשיכים להגיש את אחת מתכניות הספורט הוותיקות והמשובחות בתבל: Pardon The Interruption בערוץ ESPN. הסוד של PTI מאוד פשוט: שני עיתונאים ציניים, חדים ומבריקים, שני אנשי תקשורת מעולים, חברים אמיתיים גם מחוץ למסך, שמסוגלים לדבר על כל נושא בעולם הספורט למשך דקה או דקה וחצי. הם לא נכנסים אחד לשני בדברים. הם לא נגררים לפרובוקציות. הם נותנים כבוד אחד לשני. הם מציגים את מקסימום הצדדים למטבע – לא רק זה המלוכלך והשערורייתי.

עוד שעלתה יציע העיתונות לאוויר היה ברור לגמרי כי כל קשר בינה ובין PTI הוא מקרי בהחלט, סתם עוד חוט מקשר מאוד כללי שתחם למשך מספר חודשים גם את ליאור שליין ודייויד לטרמן. כעת, אם כך, מוטב להפסיק ולחשוב על שתי התכניות בצוותא. יציע העיתונות היא תכנית אחרת לגמרי בפני עצמה – לטוב ולרע. למרבה הצער, יש יותר נקודות שוני מנקודות השקה בין השתיים. יציע העיתונות במתכונתה הנוכחית לא היתה יכולה לעבוד בארה"ב; PTI, כואב להודות, לעולם לא תשוחזר בישראל.

השבוע החולף היה, כמובן, אחד המאכזבים והמתוקשרים ביותר בספורט המקומי בשנים האחרונות. אלא ששתי התכניות השבועיות של יציע העיתונות לא היו כועסות, נחרצות או ארסיות מהרגיל. כמובן שהכדורגלן הישראלי הוא "סמרטוט", לדברי רון קופמן, והכדורסל רקוב מהייסוד. אבל מתכנית לתכנית נדמה כאילו התוכן שמתחלף כל שלוש דקות על ידי גונג סלחני למדי הוא שחקן משני. קצת כמו שוטרים שצריכים לחלק מספר מסוים של דו"חות ביום עבודה נתון, כך נראה שקופמן והפנאליסט המתחלף שלצידו – פעם בפורמט שרף (צביקה, שלמה), פעם אלי (סהר, אוחנה) – מחלקים מידה כמעט שווה של "בושה וחרפה", “ריקבון", “ביזיון" ו"כלום ושום דבר". הרי לשם כך התכנסנו.

פוטבול: אריזונה - קרוליינה (ראשון, 23:00, 5+ לייב)

פוטבול: אריזונה - קרוליינה, ש.ח. (שני, 11:30, ספורט 5)

בחזרה ליציע העיתונות. מיותר לציין כי דיון כל כך חסר כבוד במהותו, שיודע וכמעט מטפח את ההנחה לפיה שניים, שלושה ולעתים ארבעה אנשים מסוגלים לדבר אחד על לשון השני, עושה רע לתרבות הספורט הישראלית. אפשר לדבר כאן על ביצים ותרנגולות, אבל די להביט סביב – אל תכניות הרדיו של 102 ו-103 FM, "שער השבת" ולא מעט שידורים חיים אחרים – כדי לגלות שהבושות והחרפות נוזלות לכל כיוון אפשרי. יציע העיתונות הפכה ללגיטימית. דעותיו וצורת התבטאותו של רון קופמן הפכה לגיטימית, ואדם שמותח כל כך הרבה גבולות – לעתים בצדק, יש לומר, לעתים פחות – הופך פחות סנסציוני עם כל גבול שנמתח.

הזלזול הארסי בשחקנים ומאמנים זרים ושיבוש מכוון של שמם (“פומפה" למאצ'יי לאמפה, “לואי דה פינס" ללואיס פרננדז) הפך עניין של מה בכך, וכך גם ההרגשה כאילו קופמן מסוגל לכל. שתי דקות מפתיחת התכנית האחרונה, למשל, קופמן הוציא את הפלאפון שלו מהכיס כדי להקריא הודעה שקיבל. מספר אייטמים לאחר מכן המכשיר הסלולרי שוב יצא מהכיס אל המצלמה, הפעם כדי לשלוח SMS שיוכיח את צדקתו בויכוח כזה או אחר עם אלי סהר. זהו רון קופמן. טייק איט אור ליב איט.

וזוהי, כנראה, הנקודה המעציבה או המרשימה ביותר – תלוי באיזה צד של המתרס אתם - בכל הנוגע להתפתחות של יציע העיתונות: התרגלנו. התרגלנו לטונים. התרגלנו לאנשי כדורגל שמדברים בביטחון מלא על כדורסל, התרגלנו לאנשי כדורסל שמדברים בסמכות מקצועית מפעימה על כדורגל, התרגלנו, לצורך העניין, לשמוע את אלי אוחנה מסביר מה הופך את ליגת ה-NFL לשוויונית (הדראפט). ולא רק אנחנו התרגלנו. כל פאנליסט חדש שמגיע לשולחן מודע לגמרי לסביבה אליה הוא עתיד להיכנס, סביבה אמוציונלית בה עונדים מגאפון במקום מיקרופון. אחרי הכל, מדובר בתכנית שנפתחת בפינה "מה עצבן אותנו השבוע" ומסתיימת ב-”נמאס לי". מעצבן ונמאס, אלה הגבולות הגזרה.

ובכל זאת, יציע העיתונות ממשיכה לקבע את מעמדה כאחת מתכניות הדגל של הערוץ מעצם היותה מה שהיא. זוהי נקודה שלילית כמו שהיא חיובית: יכול להיות שהקהל הרחב לא מעוניין לפתוח טלוויזיה ב-23:35 בלילה כדי לשמוע דיון מהוקצע על הבעיות המקצועיות של נבחרת ישראל בכדורגל, או הפתרונות המעשיים לתחום האתלטיקה המקומי. בתכניות שמקדשות תרבות דיבור, אמור המנחה לדלג בשקט בין אורחיו ודעותיהם. זוהי לא עבודה קלה, אך כזו שניב רסקין, איש תקשורת מצוין, בהחלט מסוגל לבצע. ובכל זאת, לעתים הרבה יותר מדי קרובות נדמה כי בערוץ הספורט מעדיפים לזרוק את מקל המנצח ליציע, ולתת לכל כלי התזמורת לנגן אחד על השני. בתקשורת ספורט, כמו במוסיקה, כנראה שטעם הוא עניין סובייקטיבי. יש שאוהבים את מה שהם רואים, ויש את אלה שמחכים להישמע הגונג המפורסם – היחיד שיכול להשהות ויכוח צעקני כזה או אחר. למרבה הצער, עדיין לא נולד הגונג שמסוגל לשנות מהות טלוויזיונית.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן