דלגליש באנגליה, איוניר בישראל

אחת התמונות הפתטיות של השנה האחרונה הייתה של סטיבן ג'רארד, שישב עם חברים בפאב בליברפול וצפה בגמר ליגת האלופות בין מנצ'סטר יונייטד לברצלונה. עם סיום המשחק הוא הניף יד צוהלת לעבר המצלמה, וסימן עם אצבעותיו בהתרסה את המספר 5. המטרה הייתה להזכיר לאוהדי יונייטד את מספר הזכיות של ליברפול באליפות אירופה, בעוד שחקניו של פרגוסון נותרו עם שלוש בלבד. כמובן שזה קרה שבוע אחרי שיונייטד זכתה באליפות וחלפה על פני ליברפול בטבלת הזכיות, ולג'רארד לא נותר אלא להתנחם בשמחה לאיד, שהיא כידוע, מפלטם של האומללים.

מה נאמר, זה היה פשוט מביך. עבור מועדון כמו ליברפול, זה אפילו עצוב. שמחה לאיד יכולה להיות מהנה כשהיא באה מעמדה של כוח, אבל כשזה כל מה שנותר לך - זה עלוב. גם שאר הפרצופים המדוכאים באנפילד הם מחזה מכמיר. אילו היה מדובר בסתם עוד קבוצה כושלת, כזו שהגנים שלה מורכבים מאכזבות ומפחי נפש, הרי שהתסכול של האוהדים היה מתקבל בטבעיות. אבל זו ליברפול. זו הקבוצה שהייתה פעם הגדולה באירופה, המועדון שהיווה סמל ומופת בכל העולם. אלו אוהדים שיודעים איזו היסטוריה מפוארת עומדת מאחורי הקבוצה שלהם, ואיזה הווה מדכדך ניצב מולם כרגע.

גם הנערים הצעירים בקופ, אלה שמעולם לא חוו טעמה של אליפות, גדלו על האתוס הליברפולי. הם יודעים איזה יסודות חזקים יש למועדון, ולא מאמינים איך הוא מתרסק. הם מכירים כל פרט בעבר שלה ומתמוגגים על ימי הזוהר, ומיד לאחר מכן רואים את השחקנים הנרפים שמעיזים ללבוש את חולצת המועדון – זו שהסמל שלה מסמל דוגמה ומופת למסורת והצלחות – והם כושלים שנה אחר שנה. הכישלון של ליברפול הוא לא סתם עוד מפלה. מה שהופך אותו לבלתי נסבל זה הפער בין היומרות והתודעה של אוהדיה, לבין המציאות האומללה.

עבור אוהדים של קבוצות גדולות, ליברפול היא תמרור אזהרה. היא הדוגמה המוחשית להידרדרות הפוטנציאלית של כל אימפריה ספורטיבית, שלפעמים לוקחת את ההצלחה כמובנת מאליה. ליברפול היא שיעור חשוב לכל אוהד מפונק, שכבר מפסיק להתרגש מתארים. לאוהדי יונייטד, למשל, אסור לקבל בטבעיות את ההצלחות בשני העשורים האחרונים. גם אוהדי ברצלונה חייבים להתמוגג מכל רגע של קבוצתם הנוכחית כאילו זה היה הרגע האחרון. אוטוטו הם עלולים למצוא את עצמם מתנחמים בעבר, מתמוגגים על הנוסטלגיה, ונשבעים לדור הצעיר ש"לא הייתה ולא תהיה כמו הקבוצה ההיא". קארפה דיאם, אמרו חכמים, חיו את הרגע ונצלו אותו עד תום. מי יודע מתי הוא עלול לחלוף ולהיאבד, ולהשאיר אתכם המומים וממורמרים.

מנגד, אי שם בישראל, ישנו מועדון מפואר שעוקב אחרי ליברפול בחשש גדול. במכבי תל אביב זוכרים היטב את הימים בהם נהגו לשיר "ליברפול באנגליה, מכבי בישראל", כששתי האימפריות חלקו גורל זהה וחשבו שההצלחות יימשכו לנצח. אבל עבור אוהדי מכבי, גורלה הנוכחי של ליברפול הוא טראומה. המנטרה האופטימית של שער 11 טוענת ש"האימפריה עוד תחזור", בהבנה שהמחזוריות של הטבע חייבת ליצור איזון ולפצות את האוהדים על ימיהם הקשים, אבל ליברפול מוכיחה שקיימת סטיית תקן. שלפעמים אימפריות קורסות, ופשוט לא מתאוששות. וזה מפחיד.

עבור אוהדי מכבי תל אביב – ובטוחני שגם עבור אוהדי ליברפול – כל שנה שלא מסתיימת באליפות היא הלם אמיתי. לא סתם אכזבה ועגמומיות, אלא פשוט תדהמה. אלו המביטים מהצד מניחים שבשלב הזה האוהדים כבר אמורים להתרגל לכאבי הלב ולעוגמות הנפש, אבל זה לא עובד ככה. מבחינת מכבי וליברפול, הדיכאון והמרירות עדיין זרים. גם עם אליפות אחת בלבד ב-16 עונות, אוהדי מכבי עדיין רוטנים בכעס אחרי כל כישלון. גם אחרי 20 שנה עקרות, אוהדי ליברפול מלאי גאווה. זו לא אמונה עיוורת, זו לא תקווה שהשנה זה יקרה - זו פשוט ידיעה. אנחנו האלופים, וככה זה אמור להיות.

את הקסם הייחודי של האימפריות ניתן להרגיש דווקא ברגעים היפים. לפתע, כשהקבוצה שולפת משום מקום אופי מנצח ומוכיחה את עוצמת המועדון, זה נראה כל כך טבעי. הרי כשליברפול חזרה מפיגור 3:0 במחצית כדי לזכות בליגת האלופות, אוהדיה לא באמת הופתעו. להפך, מבחינתם זו הייתה ליברפול האמיתית. מבחינתם, סוף סוף היא חזרה לעצמה. זה מעבר לסתם זיכרונות על ימים גדולים, זה ההכרה ב-DNA של המועדון.

עכשיו שתי הקבוצות התאומות ניצבות בעמדה זהה. שחקן עבר מונה לתפקיד המאמן כדי להחזיר לשחקנים את הגאווה הייחודית. נדמה שהפעם הרכש פחות נוצץ, אבל יותר מתון ובריא. הסגל פחות כישרוני, אבל יותר מאוזן. גם הדיווחים מחדר ההלבשה מרמזים על אופטימיות, ונדמה שהשנה אפשר לנצל את החולשה היחסית של היריבות ואת שינויי הדורות אצלן. האוהדים קצת יותר שפופים, קצת יותר זהירים, אבל עמוק בלב הם יודעים שניצחון אחד יכול ליצור את הגץ הקטן שיגרום להתפוצצות. די, הם אומרים לעצמם, השנה הזאת חייבת להיות שלנו.

הבעלים של ליברפול: "רוצה לחזור לליגת האלופות"

אימון: ליברפול הובסה 3:0 על ידי גלאטסראיי

כמו בכל שנה, גם הפעם הצהובים אופטימים