מה אירופה תתרום לכוכבי ה-NBA?

אז התשובה היא לא - דרון וויליאמס לא התחיל טרנד של נהירת כוכבי NBA לאירופה בעקבות השביתה המסתמנת. כפי שכבר כתבנו, למעט מדי קבוצות באירופה יש שילוב של יכולת ורצון להביא את הסופרסטארים, כך שבמקום מבול של כוכבים האירופאים, אנו זוכים בינתיים לטפטוף של שמועות, שגם הן מרגישות יותר כמו ההוא שאומר "תחזיקו אותי" בלי כוונה אמיתית לפעול. גם עדכונים אמיתיים מהמו"מ אין, פרט לכך שלברון יוכל לשחק פוטבול בשנה הבאה.

לכן, כל מה שנשאר לנו זה לחפש זווית חדשה לתקוף ממנה את הסיטואציה התקועה. אז אחרי שרוב ההתייחסות הייתה לאופן שבו כוכבי ה-NBA ישנו את מפת הכדורסל האירופי אם יגיעו, הגיע הזמן לשאול גם את השאלה ההפוכה - איך אירופה יכולה לתרום לכוכבי ה-NBA? ההבדל בשיטה, בחוקים ובסגנון הופך את הכדורסל האירופי למקום שעשוי לאפשר לשחקנים לפתח בעצמם חלקים שעד כה לא התפתחו. הנה רשימת שחקנים ששנה באירופה יכולה לעשות להם טוב.

ה-MVP הנכנס סיים עונה כמעט מושלמת והוא בדרך הבטוחה להיות אחד השחקנים הגדולים של העשור הקרוב, אבל בשני מקומות בשנה שעברה הוא נראה מעט חסר אונים. השני היה גמר המזרח, בו האתלטיות והתיאום של הגנת מיאמי, בשילוב עם אינטנסיביות הפלייאוף וההתאמות שמתבצעות במהלך סדרה, לא אפשרו לו להגיע לטבעת כפי שהוא רגיל. הראשון היה עוד לפני פתיחת העונה, באליפות העולם בה הוא כמעט לא היווה פקטור בהצגה הפרטית של קווין דוראנט. המחסור בחוק שלוש השניות ההגנתי וסוגי ההגנה השונים שקבוצות בינלאומיות משתמשות בהם הגבילו את רוז באופן דומה לאופן בו הוגבל במאני טיים של הפלייאוף. לכן יכול להיות שאירופה תהיה מקום טוב עבור רוז להתמודד עם הסיטואציות הכי רלוונטיות להמשך הקריירה שלו.

את האמת, רוז לא לבד. שנה באירופה עשויה לתרום לרוב הפוינט גארדים הגדולים שהגיעו לליגה בשנים האחרונות - ראסל ווסטברוק וג'ון וול הם הבולטים. הם רגילים לייצר לעצמם יתרון בזכות העליונות האתלטית שלהם, אך באירופה זה יהיה הרבה יותר קשה והם ייאלצו ללמוד לייצר יתרונות בדרכים אחרות. למשל - שליטה ברזי הפיק נ' רול, שיפור טווח הקליעה והיכולת להאט קצב ולנהל משחק עומד. גם ההיכרות עם מאמנים אקס-יוגוסלביים שלא סופרים אותם תעשה להם רק טוב בשלב הזה בקריירה.

לא בטוח שיהיה פייר לשלוח את סופרמן לאירופה, הקבוצה שלו עשויה לסיים משחקים עם טור ספיגה חד ספרתי. אבל דוויט עצמו יוכל להרוויח משהו מההיכרות עם עולם אחר. גם אם יהיו יריבות שנגדן הוא יתפוס מקום איפה שמתחשק לו ויטביע להנאתו כל התקפה, עדיין הכדורסל האירופי אמור לספק לו כלים להתמודד טוב יותר עם הבעיות במשחק ההתקפה, שמונעות ממנו מקום ברשימת הסנטרים הגדולים בהיסטוריה.

במקרה של הווארד, היתרון הגדול של אירופה עבורו הוא דווקא החיסרון של אירופה - המחסור באתלטיות וקצב המשחק האיטי. זה בדיוק מה שיכול לאפשר לו לקחת את הזמן כשהוא מקבל את הכדור עם הגב לסל בפוסט. במקום לנסות מיד לחדור, לזרוק או להוציא כדור, יהיה לו זמן להתמקם ולבחון את הסיטואציה - לבדוק אם יש נתיב חדירה, לארגן את עצמו לזריקה נוחה, לאפשר לדאבל-טים להתקרב ולחפש את השחקן הפנוי ביותר או לחפש שחקן שנע ללא כדור. במילים אחרות - לפתח איכויות דאנקניות ולשפר משמעותית את יחס האסיסטים-איבודים שלו. ברגע שהוא ילמד לחשוב נכון כשהכדור אצלו, לא אמורה להיות לו בעיה ליישם את זה גם בקצב המהיר יותר של ה-NBA.

בדיוק ההיפך מהווארד - התקפית הוא יהיה כמעט בלתי עציר באירופה, אבל בהגנה החולשות שלו ייחשפו באופן קבוע. מיאמי אמורה לסמן את ההגנה של בוש כמטרה עתידית - לא יכול להיות שהרוטציות ימשיכו להתפתל ולהתעוות רק כדי למנוע ממנו לשמור על שחקן הפנים הטוב ביותר של היריבה. הוא גבוה מספיק וזריז מספיק כדי לשמור על כל אחד, ועושה רושם שהבעיה האמיתית היא שהוא התרגל כל הקריירה לשמור על נגרים שלא מסוגלים לקלוע מבחוץ או לשים כדור על הרצפה.

באירופה לא תהיה בעיה כזו. כמעט כל קבוצה תציב מולו שחקני פנים שתופרים שלשות ללא קושי, יודעים לחדור, נעים בלי כדור ומעדיפים לשחק עם הפנים לסל. הנטייה של בוש לעזור ולהזניח את השחקן שלו, נטייה שעלתה למיאמי בעשרות ג'אמפים חופשיים של קווין גארנט והכריחה את ספולסטרה להרחיק אותו מבוזר ונוביצקי, לא תשרוד עונה בה הוא ייאלץ לרדוף אחרי שחקנים כמו דיוויד בלו וטרנס מוריס. ואם אנחנו כבר בענייני הגנה - הייתי מביא את כל מיאמי ואוקלהומה סיטי לאירופה רק כדי שילמדו לשמור איזורית ברמה גבוהה, אין גבול למה שזה יכול לאפשר לשתיהן.

לעומת השחקנים הקודמים ברשימה, לג'פרסון כדאי להגיע לאירופה מסיבה מהותית הרבה יותר - זה יהיה צ'אנס עבורו לנצח משחקים. ג'פרסון הגיע ל-NBA ישר מהתיכונים ורשם רק עונה מנצחת אחת כמקצוען - העונה הראשונה בבוסטון בה בקושי שיחק, וגם היא נגמרה בהפסד של 27 הפרש במשחק השביעי בסיבוב הראשון. בחמש העונות בהן תפקד כשחקן משמעותי המאזן של הקבוצות שלו הוא 124 נצחונות ו-286 הפסדים, אפילו ביוטה הוא לא הצליח להשלים עונה עם מאזן חיובי או להגיע לפלייאוף, ועכשיו הוא שוב נמצא בקבוצה בתהליך בנייה.

ג'פרסון התרגל להפסיד, הוא מעולם לא פיתח את שנאת ההפסדים שמאפיינת שחקנים גדולים. הוא מעולם גם לא נאבק על אליפות או שיחק במשחקים גדולים. יותר מכל דבר אחר, הוא זקוק לעונה מנצחת, לתחושה של משחק צמרת, לאליפות. קבוצה כמו מכבי תל אביב שכל הפסד שלה הוא סיפור יכולה להתאים לו במיוחד. וכן, זה הזמן להמליץ גם ללברון לבוא למכבי. או שהוא ייקח סוף סוף אליפות, או שנראה את שרון ששון חוגג עליו בגמר. בכל מקרה יהיה כיף.

מעניין איך גיי הרגיש כשהקבוצה שלו הפכה להפתעת הפלייאוף וסיפקה את העונה הטובה בתולדותיה דווקא כשהוא ישב פצוע. אפילו על תיאוריית יואינג אי אפשר היה לדבר, כי הוא לא התקרב לדומיננטיות של יואינג ושל כוכבים אחרים. וזאת בדיוק הבעיה - הוא לא דומיננטי כפי שהכישרון שלו מאפשר לו להיות. באירופה גיי יוכל ללמוד מה זה אומר להיות פרנצ'ייז פלייר. הוא יהיה כל כך יותר מוכשר משאר השחקנים בקבוצה ובליגה שלו, שהוא יהיה חייב לקחת את הקבוצה עליו. בקבוצה אירופית אף אחד לא יסתפק במספרים יפים ומדי פעם מהלך נחמד, ידרשו ממנו להנהיג ולהוביל קבוצה להישגים. יכול להיות שגיי הוא מהשחקנים שכשמכריחים אותם הם נאלצים גם לבצע.

רוי הוא סיפור אחר. אני לא ממליץ לו על שנה באירופה, אלא לבדוק את אירופה כמקום בו יוכל לשקם את הקריירה שלו. בעונה האחרונה התבררו שני דברים - שהגוף של רוי לא מסוגל לסחוב עונות NBA שלמות ושהוא לא הפסיק להיות ספורטאי ענק עם אופי חד פעמי (הקאמבאק ההוא מול דאלאס, למי שהספיק לשכוח). אז במקום לנסות להנדס דרך בה יוכל לתפקד חלקית ב-NBA, למה שלא ילך למקום שמתאים לגוף שלו? באירופה הוא לא יצטרך לספק יותר מ-30-40 משחקים של 20-25 דקות בשנה כדי להיות שחקן מפתח והוא יוכל לנצח משחקים בעזרת החוכמה, הנחישות והאופי הנפלאים שלו. כן - אני מדבר על קריירה מהסוג של דיאן בודירוגה ותיאו פאפאלוקאס, שחקנים שאירופה אפשרה לגדולה שלהם לבוא לידי ביטוי. זה נראה לי עדיף על כל מה שה-NBA מסוגל להציע לו במצבו.

השיחות בין שחקני ה-NBA לבעלים צפויות להתחדש

אנתוני פארקר אוהב את ישראל, אבל כנראה שמיצה את הכדורסל האירופי