שלושה שבועות חלפו מאז החלה השבתת ה-NBA, בעלי הקבוצות ואיגוד השחקנים לא אמורים להתכנס פעם נוספת עד אוגוסט, כך שאם יש פתרון באופק הוא חבוי הרחק מאחורי הקלעים. בינתיים השחקנים מפגינים שרירים ואיומים מרומזים, באמצעות סיכומים בעל פה עם מועדונים בינלאומיים (לדוגמה, דרון וויליאמס ובשיקטאש), או לפחות הצהרות על כך (עם סין כמוקד משיכה חדש ומפתיע); הבעלים נאלצים להתמודד עם איומים אלה, לצד האשמות רבות מאי פעם נגד טענותיהם להפסדים כלכליים ואי רווחיות בליגה; וראשי הליגה עצמה מנסים לשדר עסקים כרגיל לוח המשחקים לעונת 2011/12 שכרגע מצויה תחת איום של קיצור/ביטול, פורסם ביום שלישי האחרון, כשבועיים-שלושה מוקדם מכפי שנהוג בשנים האחרונות.
לאחר שכבר ניסינו להבין את הסיבות לשביתה והסוגיות שעולות ממנה, בקונטקסט כללי ורחב של חוקי הליגה הנוכחיים והתנהלות הקבוצות במסגרת חוקים אלה, ננסה לצמצם הפעם את הפרספקטיבה ונבחן שלוש קבוצות ספציפיות - כולן משווקים קטנים ודיווחו על הפסדים כספיים בשנה האחרונה. ההתנהלות הכלכלית הלא אחראית של חלקן והחוקים של הליגה יצרו מציאות של שביתה. אם בוחנים מעט את המספרים והמהלכים שיצרו את הסיבות לכך, אפשר גם למצוא פיתרונות.
אורלנדו מג'יק
נפתח בקבוצה שהזכרתי עוד בכתבה מלפני שבועיים, אחת הקבוצות שיכולה להפסיד יותר מכולן כתוצאה מעונה מושבתת או מהסכם קיבוצי מהפכני: אורלנדו מג'יק. כאמור, את קיץ 2007 המג'יק פתחו עם סך משכורות של 39.1 מיליון מתוך תקרת שכר של 53.1 מיליון, והשנה הגיעו לסך משכורות של 90.7 מיליון, שניים רק ללייקרס בכל הליגה.
איך זה קרה? בעיקר כי באותו קיץ 2007, הקבוצה הוציאה סכום של 233.2 מיליון כדי להעניק חוזים ארוכי טווח לשלושה שחקנים בלבד: שניים מהם זכו להארכת חוזה הרוקי המתאפשרת לאחר שלוש עונות בליגה, הם במקרה גם שני השחקנים בקבוצה עם החוזים הכי לגיטימיים וסחירים דוויט הווארד (80 מיליון לחמש שנים) וג'אמיר נלסון (35 מיליון לחמש שנים). אבל זה החוזה הגדול מבין השלושה שזכה לביקורת מוצדקת, מאז ועד עכשיו רשארד לואיס שגזר קופון בשווי 118.2 מיליון לשש שנים.
החטא הקדמון של המג'יק אם כך הוא חוזה המקסימום שקיבל לואיס, בין היתר כי העונה הוא נשלח בטרייד תמורת גילברט ארינאס, שהגיע עם יתרת חוזה של 80 מיליון לארבע עונות ומאחוריו שלוש עונות, בהן שיחק 47 משחקים בלבד. בין לבין, אורלנדו הימרה בטרייד עבור וינס קרטר כדי לא להחתים מחדש את הידו טורקוגלו על חוזה יקר, רק כדי להעביר את קרטר העונה לצד הסנטר המחליף מרצ'ין גורטאט, בתמורה לחזרתו של הטורקי (עם יתרת חוזה של 33 מיליון דולר מובטחים לשלוש שנים) לצד ג'ייסון ריצ'רדסון (חוזה מסתיים של 14.4 מיליון); והחתימה שורה של שחקני משנה על חוזים ארוכי טווח ולא זולים במיוחד.
איך זה השפיע מקצועית? החתמת לואיס תרמה להצלחת הקבוצה בטווח הקצר, עם התברגות בצמרת המזרח והעפלה לחצי גמר המזרח, גמר ה-NBA וגמר המזרח לאורך שלושה פלייאופים ברציפות. אבל כבר במהלך העונה האחרונה, עוד בטרם המג'יק הודחו בסיבוב הראשון ע"י אטלנטה למרות יתרון הביתיות, הסתמן שלא מדובר בקונטנדרית אמיתית. כעת נראה שעידן הווארד בקבוצה עומד להסתיים, בדרך לבנייה מחדש נוספת למועדון הצעיר יחסית (22 עונות בליגה).
אם העונה הנוכחית תתבטל, המג'יק יפספסו את הצ'אנס האחרון שלהם לשכנע את הווארד להישאר, כשבקיץ הבא הוא כבר יכול להשתחרר מהחוזה שלו; גם אם העונה תתחיל בזמן או באיחור, עם הסכם חדש שיאפשר לקבוצות הליגה למחוק חוזה אחד מסך המשכורות שלהן, תוך שהן ממשיכות לשלם לאותו שחקן אך מבלי שזה יחשב כנגד תקרת השכר - עדיין המג'יק ימצאו את עצמם בברוך כלכלי.
כיצד ניתן למנוע מקבוצות כמו אורלנדו, שנבנות מחדש סביב סופרסטאר צעיר כהווארד ומשיגות חלון הזדמנויות חד פעמי לבזבז כסף פנוי בתקרת השכר, עם בציר שחקנים שבשגרה רחוק מלהיות דומה לזה של קיץ 2010 המדובר? יש להגביל את מספר השנים המובטחות בחוזה לשחקן שרק מצטרף למועדון, מחמש לשלוש, כאשר בתום אותן שלוש שנים הקבוצה תוכל לשדרג את החוזה עם "זכויות בירד" של השחקן. זה ידרבן את השחקנים להמשיך ולהשקיע מחוזה לחוזה, יפחית מחירי שוק תחרותיים מדי שבעזרתם הסוכנים מרוקנים את כיסי הקבוצות, ובעיקר לא יתקע קבוצות עם חוזים ארוכי טווח, שכן בשנה השלישית כבר יתאפשר לסחור בו כחוזה מסתיים.
את חוזי המקסימום לחמש שנים, בסכומים גבוהים ומשודרגים, יש להשאיר לשחקני הפרנצ'ייז האמיתיים ולשם כך ניתן להנהיג "תווית פרנצ'ייז", שקבוצה יכולה להעניק לשחקן אחד בלבד. כדי שאותם חוזי פרנצ'ייז מקסימליים לא יפגעו ביכולת התמרון של קבוצות משווקים קטנים, כמו חוזה העתק של קווין גארנט במינסוטה, הליגה צריכה לקבוע שאותם חוזים חד פעמיים אינם נחשבים נגד תקרת השכר. כך יתאפשר לקבוצה כמו אורלנדו, גם להציע להווארד את מירב הכסף בשוק ובהפרש ניכר, אבל גם לבנות סביבו באופן מחושב יותר, מבלי להיכנע לתכתיבים של "מחירי השוק".
סן אנטוניו ספרס
נעבור לצד השני של המטבע סן אנטוניו ספרס. בניגוד למג'יק, מדובר במועדון מצליח שמתאפיין בהתנהלות כלכלית נבונה ובכלל במה שמכונה "תרבות ארגונית". אבל אם מסתכלים מעבר לתפיסה הרווחת, מגלים מציאות עגומה יותר: בשנתיים האחרונות הספרס הודחו בחצי גמר המערב בסוויפ ובסיבוב הראשון ממקום ראשון בהתאמה, תוך כדי שהקבוצה סובלת מהפסדים כספיים.
החטא הקדמון הברור מכל טמון ברכש ריצ'רד ג'פרסון, שהגיע לקבוצה עם משכורת של 14.2 מיליון ולמרות עונה ראשונה כושלת במדי המועדון, זכה לחוזה חדש בקיץ האחרון על סך 38.8 מיליון לארבע שנים. אבל לפחות הטרייד עבור ג'פרסון היה הימור בעלות מינימלית (חוזים מסתיימים של שחקני משנה מזדקנים), למרות שבעונתו הראשונה בקבוצה, הספרס שילמו מס מותרות לראשונה בתולדות המועדון. אותו צורך להימנע ממס המותרות, הוא המקור לטרגדיה האמיתית של הספרס אי יכולת לבנות מחדש סביב טים דאנקן שמעבר לשיא, מאז האליפות האחרונה בעונת 2006/07.
זה מה שגרם לספרס לוותר על הגעתו המיוחלת של לואיס סקולה לקבוצה הזכויות עליו נמכרו ליוסטון, כדי להיפטר מחוזה ארוך טווח של סנטר צעיר וחסר תועלת בשם ג'קי באטלר. כך גם הספרס נמנעו משימוש משמעותי ב-MLE, למשל על סטופר הגנתי כמו מייקל פייטרוס (מההחתמות היותר מוצלחות של המג'יק, 21.5 מיליון לארבע שנים) כתחליף לברוס בואן המזדקן; והעדיפו להחתים מחדש שחקני בית זניחים כמו אימה אודוקה, ז'ק ווהן, מאט בונר, פבריציו אוברטו, מייקל פינלי וקורט תומאס כולם על חוזים זניחים וחלקם שחקנים יעילים, אבל זה לא הספיק לצד דאנקן-ג'ינובילי-פארקר, לאורך עונה ופלייאוף שלמים.
כשהארנק כבר נפתח, זה היה עבור אנטוניו מקדייס (14.6 מיליון לשלוש שנים) וכאמור בשביל חוזה חדש לג'פרסון, שלפי השמועות הובטח לו כדי שיוותר על השנה האחרונה בחוזה הקודם שלו וכך ירוויח פחות בעונת 2010/11 אך יותר בשנים הבאות. הודות לכך הספרס חסכו מעל 6 מיליון בסך המשכורות, מה שאפשר להם לצרף את טיאגו ספליטר לקבוצה ועדיין להימנע מתשלום מס מותרות וזאת אם עדיין לא הבנתם, מילת המפתח.
הספרס הם דוגמה מושלמת לאופן שבו מועדון משוק קטן נמצא בין הפטיש לסדן. דייויד סטרן יכול לדבר על חוסר רווחיות של קבוצות כאלה במצב הנוכחי, אבל הוא אחראי לו במידה רבה הספרס מעולם לא היו מועדון בזבזני, אבל מס המותרות היווה עבורם קנס כפול בכל הנוגע למשכורות שחקנים, שהוביל להתנהלות מקצועית זהירה מדי. בעונת 2009/10 הקבוצה הפסידה מכך פעמיים בתשלום מס מותרות של 8.8 מיליון מחד גיסא, תוך שמירה על אפרוריות שהתבטאה במכירת כל הכרטיסים רק לחצי ממשחקי הבית מאידך גיסא. זאת למרות שמדובר באחת הקבוצות הפופולריות בליגה ביחס לאוכלוסיית העיר, קבוצה שבכל זאת הובילה את הליגה באחוז הצלחה ביחס להוצאות בשנים האחרונות. מסקנה יש לבטל בהסכם החדש את מס המותרות, כי במקום למנוע בזבוז יתר מצד הקבוצות שיכולות להרשות זאת, הוא פגע בקבוצות המצליחות משווקים קטנים (לדוגמה, דנבר מוותרת על מרכוס קמבי בקיץ 2008 ללא תמורה), בזמן שנמושות למיניהן מקצצות בעלויות ונהנות מהטבות המס.
מילווקי באקס
נעבור מקבוצות משווקים קטנים שבכל זאת מצליחות להתברג בצמרת, לאחת שתקועה בבינוניות ובאפרוריות כבר שנים מילווקי באקס ומייצגת היטב את הקבוצות הלא רווחיות בליגה, מאחר שבשנה האחרונה לוותה לפחות 55 מיליון דולר באשראי מהליגה. אפשר לדבר על בזבוז כספים לא אחראי מצד הבאקס, כמו היו גרסה פחות מעניינת של הניקס בשנות האלפיים (עם מייקל רד בתפקיד אלן יוסטון), אבל חשוב לקחת בחשבון שקבוצה כמו הבאקס חייבת להוציא סכומים גבוהים כדי להשאיר שחקנים מוכשרים במילווקי המשעממת.
בהתאם לכך, מאז קיץ 2005 הוענקו שם החוזים הבאים: 91 מיליון לשש שנים בשביל רד (חוזר בין היתר ע"י הקאבס, כסייד קיק מבטיח לצד לברון); 51.5 מיליון לשש שנים למו וויליאמס (חוזר ע"י מיאמי שיכלה להציע לו MLE מלא לחמש שנים בלבד); 72.5 מיליון לחמש שנים לאנדרו בוגוט, 45 מיליון לחמש שנים לג'ון סלמונס, 18.5 מיליון לחמש שנים לצ'ארלי בל (השוואת הצעה מצד מיאמי). בפעם האחרונה שהבאקס פינו מקום בתקרת השכר, הם החתימו את בובי סימונס על חוזה של 47 מיליון לחמש שנים, לאחר עונת פריצה במדי הקליפרס ותואר השחקן המשתפר לעונת 2004/05.
מה שבולט אצל הבאקס זה חוסר עקביות, גם ברמה המקצועית וכנראה שבהתאם לכך, בהתנהלות הכלכלית. בעונת 2003/04, הקבוצה מפתיעה את כולם עם סגל אפור שמונהג ע"י הרכז הרוקי טי ג'יי פורד ומעפיל לפלייאוף נגד כל הציפיות. פציעתו הקשה של פורד במהלך אותה עונה גרמה לו לפספס את כל עונת 2004/05 ומילווקי פספסה את הפלייאוף, אך התנחמה בבחירה הראשונה בדראפט שבה לקחה את בוגוט. הציפיות לקראת חזרתו של פורד ותרומתו של בוגוט בצבע, הביאו את הנהלת הקבוצה לשפוך כסף רב בקיץ 2005, על כמה מהחוזים שהוזכרו בפסקה מעל (רד, סימונס וגדזוריץ').
הבאקס חזרו לפלייאוף בעונת 2005/06, אך שלוש העונות הבאות הסתיימו במפח נפש ורצף של בחירות לוטרי גרועות (יי ז'יאנליאן וג'ו אלכסנדר), שהסתיים עם הבחירה בברנדון ג'נינגס בדראפט 2009, שבעונת הרוקי שלו הוביל את הסגל האפור והמושמץ של הבאקס, להתברגות מפתיעה בפלייאוף 2010, ממש כמו פורד בזמנו. הנהלת הקבוצה, שרק בקיץ 2009 הפגינה גישה חסכנית עד להכעיס ויתור על כישרונות צעירים כמו צ'ארלי וילנואבה וראמון סשנז, ללא ניסיון ממשי להשיג עבורם תמורה כלשהי התעודדה מהתאוששות הקבוצה ושוב פתחה את הארנק.
סלמונס הוחתם מחדש על החוזה הנ"ל, החוזים הקצרים של גדזוריץ' ובל נשלחו בטרייד עבור קורי מגטי (30.7 מיליון לשלוש שנים), דרו גודן המזדקן ונוטה לפציעות מוחתם על חוזה של 34 מיליון לחמש שנים. סך המשכורות של הבאקס עמד השנה על יותר מ-70 מיליון דולר, כשהקבוצה סובלת מפציעות ומסיימת עונה נוספת מחוץ לפלייאוף על שלל הכנסותיו, עם ירידה בתפוסת הקהל (מקום 23 בליגה) שנאלץ בדראפט האחרון לראות את הקבוצה מוכרת את הבחירה העשירית בדראפט, כדי להיפטר מהחוזים של סלמונס ומגטי בתמורה לסטיבן ג'קסון (19.3 מיליון לשנתיים), בנו אודריך (13.2 מיליון לשנתיים), שון ליבינגסטון (3.5 מיליון מובטחים לשנה) והבחירה ה-19 בדראפט.
טרייד לא רע לבאקס האמת, לפחות עד שסטיבן ג'קסון הביע בתחילה את מורת רוחו ממעבר למילווקי, וקצת אחר כך הצהיר שבלי הארכת החוזה הנוכחי שלו (רגע לפני שהוא יהיה מבוגר מכדי להיות זכאי להארכה שכזו, לפי חוקי ההסכם הנוכחי), אין מה לדבר. אולי התבטאות זו מבהירה יותר טוב מכל את מצבה של מילווקי, כנציגת קבוצות בינוניות-מינוס משווקים קטנים לשם שחקני משנה בינוניים הולכים כדי להרוויח את הסכומים הגבוהים, טרייד החוצה מסיבות כלכליות תמיד יכול לבוא מתישהו.
מסקנות
אומנם הכישרון בליגה מתפרש על שחקנים רבים וגם מי שלעולם לא ייחשב כשחקן פרנצ'ייז, כמו טייסון צ'אנדלר למשל, יכול להפוך קבוצת צמרת לאלופה, אבל צריך למצוא דרך לצמצם את התחרות הפרועה על שירותיהם של סנטרים למיניהם, או שחקנים מוכשרים שהריחו את סיום החוזה שלהם ונזכרו איך לשחק. כאמור, הסכומים הגדולים ילכו לשחקנים שקיבלו תווית פרנצ'ייז מהקבוצות שלהם, עם חוזים לחמש שנים ואופציות להארכה; פרי אייג'נטס שמחוזרים על ידי קבוצות עם מקום בתקרת השכר, יוכלו לגזור קופון יפה, אבל במגבלה של שלוש שנים ואופציית שדרוג לאחר מכן.
אם אותם פרי אייג'נטס יבחרו לחתום מחדש בקבוצתם המקורית, הם יזכו לשדרוג משמעותי יותר בשכר, כולל בונוס חתימה שלא יתאפשר לקבוצות אחרות להעניק, אך עדיין במגבלה של חוזה לשלוש שנים; וחריגת ה-MLE תצומצם לסכומים של 15-20 מיליון לשלוש שנים. כדי להימנע ממצב שבו הליגה נעשית יותר ויותר רווחית אך השחקנים מרוויחים אותם סכומים, תקרת השכר תישאר רכה ובהנחה שתעלה משנה לשנה, יותר שחקנים בדרגים הבינוניים-עד-אולסטאר, יוכלו להרוויח חוזים משודרגים, אך תמיד ללא יותר משלוש שנים מובטחות.
שלוש ההצעות הנ"ל אולי לא מספקות מענה למכלול הבעיות של הליגה, אבל הן מאפשרות סוג של פשרה בין כל הצדדים: השחקנים ימשיכו להרוויח מעל 50% מהכנסות הליגה, רק שהפיזור יהיה נכון יותר: סכומי עתק לסופרסטארים הראויים לכך, סכומים גבוהים לשחקנים "ביתיים" מוכשרים, סכומים בינוניים ומטה לשחקנים שמנסים כמה וכמה מדים, עד שמוצאים את מקומם בליגה.
ביטול מס המותרות ואי החשבת החוזים של שחקני פרנצ'ייז נגד תקרת השכר, יאפשרו מרווח תמרון יותר לכל הקבוצות אלה שיש להן יותר ואלה שיש להן פחות. שוויון מוחלט אף פעם לא יושג ומבחינת אוהדי הליגה הוא גם אינו ממש רצוי, אבל קבוצה כמילווקי אם יתמזל מזלה עם שחקן פרנצ'ייז ראוי ותשכיל לבנות סביבו קבוצה לפי הספר תוכל לשאוף לגבהים של קבוצה כמו הספרס, בתקווה להישארות באותם גבהים בלי תלות מוחלטת בשיקולים פיננסיים.