בשביל מי שהתחיל לעקוב אחר NBA לפני שנות ה-2000, המשמעות הנוסטלגית של ראשי התיבות CBA היא איגוד הכדורסל הקונטיננטלי, מעין מקבילה אמריקאית לליגה הארצית, שאייזיאה תומאס רכש וניהל בסוף שנות ה-90 וכהרגלו החריב אותה עד למצב של פשיטת רגל. בדיוק באותה תקופה, לקראת עונת 99' המקוצרת, החלה השבתת הליגה למשך 204 ימים כתוצאה מאי יכולתם של בעלי הקבוצות ואיגוד השחקנים להגיע להסכמה על CBA במובנו הנוסף והמדובר יותר. אותו מובן אשר ייעשה בו שימוש נרחב בכתבה זו, הוא Collective Bargaining Agreement ובעברית, הסכם קיבוצי.
השחקנים מבטיחים לא להישבר גם במחיר של התארכות השביתה
הסכמים קיבוציים שכאלה נחתמו, נוסחו מחדש, עודכנו ונחתמו שנית, אחת לכמה שנים בליגה מאז תחילת שנות ה-70. הם אלו שמעצבים את חוקיה הכלכליים-עסקיים בליגה, מאז ועד היום: בשנת 1976 נחתם CBA אשר כלל פשרה בין השחקנים, שהתנגדו למיזוג בין ליגות ה-NBA וה-ABA (בזכותו נכנסו לליגה ד"ר ג'יי וכמה קבוצות שפעילות עד היום); לבין בעלי הקבוצות, שנאלצו לוותר על סעיפי אופציה בחוזה אשר כבלו שחקנים לקבוצותיהם למשך זמן בלתי מוגבל. כך גם סעיפים לגבי חלוקת הכנסות הליגה בין בעלי הקבוצות לשחקנים, תקרת השכר על מגוון הגבלותיה והרשאותיה, חוקים הנוגעים לדראפט וכן הלאה, נוספו ל-CBA החל משנת 1984, אז נכנס דייויד סטרן לתפקיד הקומישינר של הליגה.
אז מה קרה לפני 13 שנים שהוביל להשבתה זמנית אך ממושכת של הליגה? כיצד אותו הסכם שבסופו של נחתם בתחילת 1999, נערך ואושר מחדש ביולי 2005, הוביל למצב הנוכחי? האם תרמו לכך גורמים נוספים, כגון המשבר הכלכלי לפני כשלוש שנים וירידה ברמת הפופולריות של הליגה לאורך רוב העשור הקודם? על מה השביתה בעצם, במה מעוניין כל אחד מהצדדים ומה יש לו להפסיד מהמשך השביתה? והכי חשוב מבחינתנו האוהדים, מהם הסיכויים שהתסבוכת תיפתר, כיצד זה יכול לקרות ומה יהיו השינויים המשמעותיים למבנה הליגה כתוצאה מאותו פתרון מיוחל? לשאלות אלה ננסה לספק תשובה ואולי תוך כדי גם להבחין בין עובדה ואגדה.
***
אז נתחיל ממה שקרה ביולי 1998 ולמה: ה-CBA שנחתם ב-1995 כלל סעיף שאפשר לליגה לסיים את ההסכם, במידה שמשכורות השחקנים יחרגו מעל 51.8% מהכנסות הליגה הצפויות. כדי להבהיר את המילה האחרונה, יש להבין כי גובה תקרת השכר ובהתאם לכך גובה הסכומים שמקבלים השחקנים, נקבעים מחדש בכל חודש יולי, בהתאם לצפי הכנסות הליגה לעונה שבדרך ולא לפי הכנסותיה בשנה שעברה.
מאחר שבעונת 97/98 משכורות השחקנים היוו 58% מסך הכנסות הליגה בפועל, הליגה בחרה לסיים את ההסכם במטרה לנסח CBA חדש, עם הגבלות מחמירות יותר על משכורות השחקנים. איגוד השחקנים מצדו, דרש להעלות את המשכורות בחוזי המינימום. בסוף, נחתם CBA חדש שנתפס כניצחון לסטרן ובעלי הקבוצות: "חריגת לארי בירד", שאפשרה לקבוצות לשדרג שוב ושוב את משכורות שחקניהן הקבועים, אומנם נשארה בהסכם החדש אך תחת מגבלות חדשות חוזי מקסימום הוגבלו לרף מסוים של סכומים,שנים והעלאות בשכר, לפי ותק השחקן בליגה ובקבוצתו; ומשכורות לרוקיס החלו להיקבע בהתאם למיקום בדראפט שבו נבחר השחקן. כדי להמחיש את הצורך בשתי המגבלות, נזכיר את גלן "ביג דוג" רובינסון שנבחר ראשון בדראפט 94' ולפי השמועות דרש מיד חוזה של 100 מיליון דולר ל-13 שנים (כיום אורך של חוזה מקסימלי הוא 6 שנים). מילווקי באקס הראו לרובינסון שהם לא פראיירים והעניקו לו 68 מיליון ל-10 שנים בלבד (לפני שרשם דקה אחת כשחקן NBA).
אבל הצד השני של המטבע תרתי משמע היה הכנסתן של חריגות חדשות מתקרת השכר: החריגה הדו-שנתית, חריגת הוותיקים, חריגת מינימום וחריגת השכר הממוצע (MLE Mid Level Exception). בעוד שלושת החריגות הראשונות מוגבלות לסכומים סבירים - החריגה הדו-שנתית עמדה השנה על קצת יותר משני מיליון לעונה, אסור להשתמש בה שנתיים ברציפות והחוזה עצמו הוא עד שנתיים בלבד אלו הם חוזי MLE שתרמו לא מעט למצב הנוכחי.
קל להיטפל לחוזי מקסימום מופרכים כגון אלו של גילברט ארינאס (111 מיליון לשש שנים) או רשארד לואיס (118.2 מיליון לשש שנים); אבל בלא מעט מקרים, אלו הם חוזי MLE מלאים או חלקיים (קבוצות יכולות לפצל את חריגת השכר הממוצע כדי להחתים יותר משחקן אחד), שמוענקים לשחקנים בינוניים-מינוס ומעיקים על סך המשכורות של רוב הקבוצות בליגה: החוזים שהסתיימו העונה, של ולדימיר רדמנוביץ', ג'ארד ג'פריס ונאזי מוחמד (31 מיליון לחמש שנים) הם רק כמה דוגמאות מייצגות מהחתמות של קיץ 2006.
נוכחותו של ה-MLE בארסנל המהלכים של כל קבוצה, הביאה גם לשימוש מופרז בחריגת לארי בירד הישנה והמוכרת (שמאפשרת להחתים שחקן על חוזה לשש שנים ולא רק חמש), זאת מאחר שמחירם של שחקני משנה החל להיות מוכתב בהתאם לסכומים התיאורטיים שניתן להוציא עליהם בשוק הפתוח. כך נוצר מצב שבו קבוצות אם החתימו מחדש את שחקני המשנה הבאים על חוזים מופרכים שהם רק קצה הקרחון של התופעה: מאט קארול (27 מיליון לשש שנים), לוק וולטון (30 מיליון לשש שנים) ובנו אודריך (34 מיליון לחמש שנים).
***
חוזי MLE הם כמובן רק אמצעי אחד מני רבים שמכניס קבוצות NBA לצרות כלכליות כתוצאה מסך משכורות מנופח. כך גם שימוש מוטעה ומופרז בכסף שמתפנה תחת תקרת השכר, הארכת חוזי רוקי מתוך הסתמכות על פוטנציאל ו/או שנת פריצה אחת בלבד, הארכת חוזים קיימים או מסתיימים ע"י שימוש בזכויות בירד של שחקן כדי לחרוג מתקרת השכר (למשל ארינאס ושאר הדוגמאות מסוף הפסקה הקודמת), והעמסת חוזי עתק באמצעות טריידים על חוזים מסתיימים (הניקס של תקופת אייזיאה תומאס הם הדוגמה הטובה ביותר לכך) כל אלה מביאים לכך שקבוצה כמו אורלנדו מג'יק הייתה מתחת לתקרת השכר בקיץ 2007, עם סך משכורות של 39.1 מיליון, ותוך ארבע שנים הגיעה לסך משכורות של 90.7 מיליון (שנייה בליגה רק ללייקרס ובין שש הקבוצות היקרות בעולם). עוד בתחילת השנה, המג'יק הוזכרו כאחת מתוך 11 קבוצות שמפסידות כסף. כעת לפי בעלי הקבוצות והנהלת הליגה, המספר הזה הוכפל 22 קבוצות מפסידות כסף ומדובר בהפסד קולקטיבי של 370 מיליון דולר לעונה. עובדה או אגדה?
לפי איגוד השחקנים, שמנוהל על ידי עורך הדין בילי האנטר מאז 1996, מדובר בסכום מנופח, בין היתר על ידי פריסת עלויות הרכישה של קבוצה לאורך תקופת זמן ממושכת, שנה אחר שנה. זו התנהלות מקובלת בתחום של ראיית חשבון, אבל טענתם של השחקנים היא שמאחר והם לא חולקים ברווחים ממכירת קבוצה, אין סיבה שהם יישאו בעלויות הרכישה (שלפעמים כוללים גם מעבר לעיר אחרת, כמו במקרים של הניו אורלינס הורנטס ואוקלהומה סיטי תאנדר).
אותו טיעון מופנה לגבי אופני התנהלות שגויים מבחינה מקצועית, עסקית וכלכלית מצד הנהלת הקבוצות מאחר שאין לשחקנים זכות להתערב בנושאים כאלה, אין סיבה שהם יישאו בעלויות של החלטות שגויות. במילותיו של נשיא איגוד השחקנים, דרק פישר: "אנחנו נקלעים למצבים בהם הקבוצות ניהלו הוצאות באופן שגוי, שילמו לצוותי עובדים מעבר לנדרש, או קיבלו החלטות לגבי סגל שחקנים וכוח אדם, שלא היו לטובתם דברים שכעת אנחנו מתבקשים לספוג את הפגיעה עבורם".
פישר רומז כאן לחוזים מופרכים של שחקנים, אבל לא רק גם משכורות של מאמנים, ג'נרל מנג'רים ושאר עובדים בדרג הניהולי-מקצועי, נופחו בשנים האחרונות ולא תמיד בצדק. חשוב להבין כי לא רק חוזים מסוימים של שחקנים יכולים להעיק על התנהלותה של קבוצה למשך שנים, אלא גם החלטותיו השגויות של ג'נרל מנג'ר המנסה להרשים את מעסיקיו במהלכים פזיזים ונואשים; מאמן חסר יכולת על הקווים, פוגע ברמת התחרותיות והאטרקטיביות של הקבוצה עבור האוהדים, או שעשוי להסתכסך עם שחקנים מוכשרים אך בעייתיים, עד למצב שבו הקבוצה מוותרת עליהם או מאבדת אותם בשלב מסוים.
***
מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבכל זאת ה-NBA הוא לא עסק רווחי לבעלי הקבוצות, למרות רמת פופולריות עולה בזכות הגעתם של כוכבים חדשים, היווצרותן של קבוצות על אהודות ושנואות, המשך הגלובליזציה של הליגה ובעולם בכלל. עד כמה המשבר הכלכלי של 2008 תרם למצב זה? קבוצות הליגה ללא ספק חוו ירידה בדרישה מצד הצרכנים לכרטיסים ומרצ'נדייז, הספונסרים התמעטו וכך גם התמיכה המוניציפאלית בספורט מקצועי (מה שמתבטא בעיקר בהוצאות בנייה ותחזוקה של אצטדיונים). זה קרה גם בשאר ענפי ספורט בארה"ב, כגון הוקי (ליגת ה-NHL הושבתה למשך שנה שלמה) ופוטבול (גם ליגת ה-NFL מושבתת כרגע).
בנוסף, "הוצאות שאינן על שחקנים" של הליגה עלו ב-43% בעשר השנים האחרונות, בעיקר הוצאות על מדיה דיגיטלית והתרחבות בינלאומית. מאידך קיימת עלייה מתמדת ברייטינג של הפלייאוף וסדרות הגמר האחרונות, הרבה בזכות מיאמי-דאלאס לצד שני גמרים של בוסטון-לייקרס בשנים האחרונות. כתוצאה מכך עולים הרווחים מזכויות שידור ואין ספק שזה הזמן של ליגת ה-NBA להמשיך ולבנות על הפופולריות המשתקמת שלה. שביתה ממושכת כמו זו של 98/99, תעצור את המומנטום ותגרום לניכור מצד האוהדים, שמבחינתם זהו עוד סכסוך בין מיליארדרים למיליונרים.
חשוב לציין בהקשר זה, שקהל האוהדים חשוף פחות לאופן שבו קבוצות NBA מתנהלות ומה הבעלים שלהן מרוויחים מכך. הרווחים נעים בין העסקי לציבורי: בעלי קבוצות כמו מארק קיובן (דאלאס) ומיכאיל פרוקרוב (הנטס) נהנים מחשיפה ויוקרה; יש כאלה המרוויחים מכך הון פוליטי (למשל הסנאטור הרב קוהל שמחזיק במילווקי באקס); והרוב מחזיקים בעסקים אחרים שפורחים הודות להחזקה בקבוצה רשתות שידור מקומיות, קניונים ומגרשי חניה הסמוכים לאצטדיון וכן הלאה. לאור זאת יהיה מעניין לראות ככל שתתקדם השביתה, האם בעלי הקבוצות אכן מוכנים להקריב עונה שלמה שתרד לטמיון וכך לפי דיווחים מסוימים, ליהנות משנה ללא הפסדים כספיים או שבפועל הם יפסידו משביתה ממושכת, יותר ממה שהפסידו (או נטען שהפסידו) בעונה האחרונה.
מה לגבי השחקנים? האם הם יצליחו להחזיק מעמד ללא משכורות, ככל שתתקדם השביתה? השביתה הקודמת הסתיימה יום לפני הדד ליין שבו סטרן התכוון להמליץ לדירקטוריון המנהל את הליגה על ביטול העונה. ככל שהתקרב הדד ליין, איגוד השחקנים הפגין סימני מחלוקת. סוכן השחקנים דייויד פאלק שימש כדמות מפתח בסיפור, מאחר שהוא ייצג 10 שחקנים מתוך 19 בוועדת המו"מ של איגוד השחקנים, כולל נשיא האיגוד פטריק יואינג. הפעם לא מסתמנת דמות מפתח שכזו, נשיא האיגוד הוא כאמור פישר, שחקן משנה ותיק שכבר עשה מספיק כסף בקריירה ולא חתום על חוזה גבוה כעת. כוכבים כמו קווין דוראנט, טוני פארקר ואל הורפורד, תומכים במאבק ומשתתפים בדיונים.
חשוב לציין שהאופציה לשחק בחו"ל רלוונטית כרגע רק לשחקנים שסיימו חוזה, כמו ננאד קרסטיץ' שכבר חתם בצסק"א מוסקבה על חוזה של 8.7 מיליון לשנתיים סכום שהוא ממילא לא היה משיג ב-NBA. לגבי שחקנים החתומים על חוזה, המחויבות החוזית שלהם מונעת מעבר לאירופה בהתאם לחוקי פיב"א הנוכחיים נותר לראות אם בפיב"א ינצלו הזדמנות זו כדי להגמיש את החוקים ולהפוך את הליגות האירופאיות לאטרקטיביות בהרבה.
***
אז על מה המחלוקת? בראש ובראשונה, בעלי הקבוצות רוצים שינוי דרסטי בחלוקת ההכנסות הקשורות לכדורסל (BRI Basketball Related Income). בהסכם הנוכחי, השחקנים מקבלים 57% מה-BRI והבעלים רוצים הפחתה משמעותית שתיפרש לאורך הסכם של עשר שנים עם פחות מ-40% מהכנסות אלה לשחקנים, בשנים האחרונות להסכם שכזה. השחקנים בתגובה מוכנים לרדת ל-54.3% בשנים הראשונות להסכם של חמש-שש שנים, עם 7 מיליון כמשכורת לשחקן הממוצע בשנה האחרונה להסכם (השנה היא היתה 6.8 מיליון יש לקחת בחשבון כי הצפי הוא תמיד לרווח). לפי סגן הקומישינר אדם סילבר, הצעה זו יכולה לספק לבעלי הקבוצות רווח של 80 מיליון בשנה האחרונה להסכם, לא כולל הוצאות ריבית על עלויות רכישת קבוצה.
הצעותיהם הנגדיות של הבעלים כוללות הפחתה של 15 עד 25 אחוזים ממשכורות נוכחיות והלאה, או להשאיר אותן כפי שהן באופן קבוע, כך שבעוד הכנסות העתיד יעלו, חלקם של השחקנים בהכנסות יירד. אחת מדרישות הבעלים, שעוד לא ברור אם היא מהווה איום או רצון ממשי מצדם, היא להפוך את תקרת השכר בחזרה מ-"רכה" (כלומר שניתן לחרוג ממנה) לתקרת שכר קשיחה שתעמוד על 45 מיליון בלבד (אשתקד היא עמדה על 58 מיליון). השחקנים מתנגדים בתוקף למצב כזה, שבו הסופרסטארים ימשיכו לקבל סכומים מקסימליים ושאר השחקנים יסתפקו בשאריות. הצעת הנגד של הבעלים היא לתקרת שכר "גמישה", מעין הכלאה בין התקרה הרכה והקשיחה החל מ-45 מיליון כבר לא ניתן להחתים שחקנים אלא באמצעות חריגות, עד לרף העליון של 62+ מיליון. לפי דרק פישר, מדובר בתעלול סמנטי וזו תקרת שכר קשיחה לכל דבר.
***
תקרת שכר קשיחה או גמישה, ישנן הערכות שבעלי הקבוצות והנהלת הליגה מעוניינים בשינוי זה כדי להפוך את ה-NBA לשוויונית עוד יותר, אך נדמה כי הכלב קבור באמירתו הבאה של דייויד סטרן: "בשווקים מסוימים, אפילו אם עושים הכול נכון, בהינתן גודל השוק והכנסה זמינה, הם עדיין לא יהיו רווחיים". במילים אחרות, סטרן שהרחיב את הליגה מ-23 קבוצות ל-30 מאז 1988 (אורלנדו, מיאמי, שארלוט שעברה לניו אורלינס, מינסוטה, טורונטו, ונקובר שעברה לממפיס ושארלוט הנוכחית), מלין על חוסר רווחיות בשווקים מסוימים ואתם יכולים לתאר לעצמכם כמה מהקבוצות הלא רווחיות נמצאות ברשימה הנ"ל.
ההורנטס מוחזקים בבעלות הליגה, את הבובקאטס מייקל ג'ורדן בקושי מצליח להחזיק, הראפטורס כבר איבדו שני שחקני פרנצ'ייז בהיסטוריה הקצרה של המועדון ועל מינסוטה אין צורך להרחיב בדיבורים. אם סטרן היה מעז לקחת אחריות לקראת סוף כהונתו ולפעול לצמצום הליגה, אולי היה ריאלי לדבר על ליגה שוויונית יותר (שחקנים מוכשרים מתפרשים על פחות קבוצות), רווחית יותר (פחות קבוצות מפסידות שצריך לחלוק איתן הכנסות) ואיכותית יותר (פחות משחקים ופציעות בעונה הסדירה, אבל פלייאוף תחתון שקובע את סדר הבחירות בדראפט, כדי לאזן את כמות השידורים).
למרבה הצער, נראה כי לברון ג'יימס הוא היחידי שהזכיר אופציה זו במהלך השנה, לא מדברים עליה בדיונים והיא כרגע לא ריאלית. נותר רק לקוות להסכם חדש שלא יתגמל בעלי קבוצה קמצן כמו דונלד סטרלינג (הקליפרס), עם הכנסות שמגיעות מכל רחבי הליגה, כולל האחות המוצלחת והרווחית יותר מלוס אנג'לס. נותר רק לקוות שלא יימנעו אופציות עתידיות לבניית קבוצות-על; ומצד שני, שלא נגיע למצב בו שחקנים מכריעים שאינם כוכבים, כמו מארק גאסול למשל, לא יכולים לקבל חוזה משודרג מקבוצתם שנמצאת מעבר לתקרת השכר הקשיחה, אז את הפשרה הכלכלית שלהם יעשו במיאמי או בלייקרס, העיקר לשבת על חוף הים ולצבור טבעות. נקווה גם כי בשלהי אוקטובר כבר נדבר על פתיחת העונה, ושהכתבה הבאה בסגנון זה תנתח את ה-CBA החדש והשלכותיו על שוק השחקנים.