הכי טוב בעולם
ג'ון מקנרו הצהיר ש"מי שינצח בגמר ווימבלדון ראוי למקום הראשון בעולם", ערב המשחק בין נובאק דג'וקוביץ' לרפאל נדאל, כשנדרש לסוגיה מי מהם באמת הטניסאי הטוב בעולם. בדיעבד האמריקני, שזכה שלוש פעמים בטורניר בעבר, לא יכול היה להגדיר את זה טוב יותר. דג'וקוביץ' ניצח את נדאל 4:6, 1:6, 6:1, 3:6 בגמר, זכה בגרנד סלאם השלישי בקריירה שלו ובראשון מחוץ למלבורן, ובעיקר הוכיח שהוא הטניסאי הכי טוב בעולם.
הניצחון של דג'וקוביץ' לא היה רק זכייה בטורניר הכי יוקרתי בסבב, אלא בעיקר קרב על השאלה מי הטוב בעולם. אפשר להגיד הכל ולהתווכח עד מחר, אבל עם מאזן של 1:48, שני תארי גרנד סלאם ושמונה תארים מתחילת השנה, הסרבי הוכיח שהוא הוא הטניסאי הטוב בעולם. כמה סמלי שזה היה בשנת ה-125 לטורניר ווימבלדון.
זו לא ההצהרה היחידה שיצאה מהמגרש המרכזי במועדון "אול אינגלנד" באחר הצהריים של יום ראשון. ההצהרה המשמעותית לא פחות הייתה שכל מי שניסה לעצום את עיניו עד כה, חייב להבין שהמהפכה הושלמה באופן סופי. אחרי שבע שנים של שליטה טוטאלית, הסבב הוא כבר לא פדרר - נדאל, נדאל - פדרר. נולה הוא לא רק הטניסאי הראשון שגוזל מהשניים את תואר אלוף ווימבלדון לראשונה מאז לייטון יואיט ב-2002, אלא גם זה שמדיח את שני הענקים מצמרת הדירוג העולמי לראשונה מאז פברואר 2004, אז שהה שם אנדי רודיק.
כל סימני השאלה הוסרו בגמר ווימבלדון גם מפני שזה היה תואר הגרנד סלאם הראשון שדג'וקוביץ' זוכה בו דרך ניצחון על אחד משני הגדולים בגמר. מכשול מנטלי עצום, שאין להפחית מחשיבותו. לנצח את פדרר ונדאל בשלבים מעט יותר מוקדמים זה תמיד פחות קשה מאשר לתפוס אותם בגמר, במיוחד את השור ממאיורקה, שבסך הכל סגר טורניר מצוין מבחינת היכולת.
המהפכה למעשה החלה באליפות ארצות הברית בשנה שעברה, אז הצליח דג'וקוביץ' להציל שני כדורי משחק בחצי הגמר מול פדרר ולהציג את המשחק הכי טוב בקריירה שלו מול נדאל, שניצח אותו. באותו רגע היה ברור שהסרבי מלא הכישרון מתחיל סוף סוף להשתחרר מכל השטויות שליוו אותו עד השלב הזה בקריירה, ומפגין את היכולות הפיזיות והמקצועיות האדירות שטמונות בו.
מאז תחילת השנה, והרבה בזכות מאמנו מריאן ואיידה, הצליח דג'וקוביץ' לנצח שמונה פעמים את פדרר ונדאל מתשעה משחקים. אז נכון שהוא הפסיד לשוויצרי בחצי גמר הרולאן גארוס, אבל באמת שיהיה קטנוני להוריד מהגדולה שלו בגלל משחק אחד. לא רק בגלל המאזן, דג'וקוביץ' הוא הטניסאי הכי דומיננטי שנראה בסבב כבר שנים, אולי מאז ימיו הגדולים של פדרר טרם פריצתו של נדאל.
דג'וקוביץ' מצליח לשלב יכולות אתלטיות וגמישות נדירה עם עוצמות ומשחק חכם, שוב הרבה בזכות מאמנו, כשהוא מתאים את עצמו בצורה מושלמת כמעט לכל יריב. לראיה, אפשר לראות את הצורה בה שיחק נגד ברנר טומיץ' ברבע הגמר, נגד ג'ו ווילפריד צונגה בחצי הגמר ונגד נדאל בגמר. בכל אחד מהמשחקים הוא שם דגש על פן אחר והצליח למוטט את היריב שלו כך.
בנוסף, חשוב לציין את הריכוז האדיר שהוא מצליח להפגין בדקות קריטיות, לעומת העצבים והחולשה המנטלית שהוא גילה בעבר כשהיה פורש מדי פעם רגע לפני הפסד. יכול להיות שהטיפול הנכון בבעיית האסטמה עזר לו, אולי דיאטת הגלוטן, אבל מה שברור הוא שנובאק דג'וקוביץ' הוא החבילה המושלמת כרגע.
איך גורמים לנדאל להיראות בינוני?
באחת מאלפי הפעמים שנשאל דג'וקוביץ' מה גרם לשינוי האדיר בין השחקן משנה שעברה לזה של השנה, הוא בחר לא לענות בקלישאה סתמית ואמר שבחר להתמקד בחבטות שלו לאורך הקו. הוא הסביר שזה מה ששובר שוויון בשלבים המכריעים ועוזר לו לשבור את קצב המשחק של היריב, כשזה מנסה להוציא אותו מריכוז עם חבטות אלכסוניות. במשחק מול נדאל, הג'וקר הוכיח את החשיבות האדירה שיש לחבטות שהוא מוציא לאורך הקו. נדאל פשוט לא מצא לזה תשובות, וראה את נולה מוצא את הקו פעם אחר פעם ופשוט מוציא אותו מכליו ומריכוז.
שתי המערכות הראשונות בגמר היו תצוגת טניס ברמה הכי גבוהה שיש מבחינת דג'וקוביץ', שהבין את גודל המעמד גם דרך התקשורת הסרבית והעובדה שנשיא המדינה, בוריס טאדיץ', הגיע לעודד אותו. הסרבי פשוט גרם לנדאל, הווינר הכי גדול בעולם ושחקן מהגדולים שידע המשחק, להיראות כמו שחקן בינוני ומטה ובעיקר להיות אובד עצות. השור ממאיורקה, באחת הפעמים הבודדות בקריירה שלו, נראה אבוד ולא ידע איך להתמודד עם השחקן שעומד מהצד השני של הרשת. באופן אישי, זה הזכיר לי את הפריצה הגדולה של נדאל בעבר והמפגשים שלו מול פדרר, שפתאום לא הצליח למצוא תשובות לספרדי הצעיר שהגיע לו משום מקום.
נולה הוא הטניסאי היחיד בעולם (וככל הנראה אחד הבודדים בהיסטוריה, אם בכלל), שיכול לגלות עליונות על נדאל במשחק מהקו האחורי. הראשון בעולם גילה סבלנות לאורך שתי המערכות הראשונות והיכה את נדאל בנשק שלו עם חבטות עמוקות במיוחד, כשהוא זוכה בכל ראלי שמתארך מעבר ל-10 חבטות פרט לאחד. זה אולי הנתון המדהים מכולם במשחק, מפני שבדרך כלל נקודות ארוכות הן הלחם והחמאה של הספרדי. אך הפעם המערכה היחידה שהוא הצליח לקחת הייתה דווקא זו בה שוחקו הנקודות הקצרות ביותר.
מעולם לא ראיתי מישהו שמצליח לשלוט בנדאל בצורה כזו ובעיקר נראה כל כך בטוח בעצמו מול המכונה הספרדית. נדאל פשוט איבד ביטחון לגמרי, ובטח לאחר שנאלץ לחבוט יותר בקהנד מכל חבטה אחרת, ואפילו הפורהנד שלו נראה פתאום רחוק מהשלמות שבדרך כלל מאפיינת אותו. נדאל אמנם שיפר את הסלייסים שלו והצליח להאט את הקצב מעט ולהוריד את הכדורים נמוך, אבל גם זה לא עזר לו מול דג'וקוביץ', שפשוט קרא אותו כמו ספר פתוח וראה כל מהלך כמה שניות לפניו.
דג'וקוביץ' גם הצליח לבצע בצורה מושלמת את מה שהוא עושה הכי טוב בעולם: חבטות ההחזרה להגשות. הסרבי ענה כמעט על כל סרב של נדאל עם כדור עמוק, שלא נתן לספרדי נקודות קלות במשחקונים שלו ביום הגשות אדיר מבחינתו (5 אייסים ו-78 אחוזי דיוק בהגשה הראשונה). דג'וקוביץ' הצליח לסמן וי גם על נקודה נוספת שהיה ברור שתהיה משמעותית מול נדאל וזו העלייה לרשת. נולה הגיע קדימה 26 פעמים במהלך המשחק וזכה ב-19 נקודות משם. אולי זה ייתן לו קצת ביטחון באזור הזה בעתיד והוא יגיע לשם יותר, מפני שמבחינה איכותית יש לו וולי נהדר ובעיקר טאץ' אדיר שכמעט ולא בא לידי ביטוי בשל העובדה שדג'וקוביץ' פשוט לא עולה לרשת הרבה.
כדי להבין את רמת האינטנסיביות והיכולת האדירה של דג'וקוביץ' צריך לחזור דווקא למערכה השלישית. נולה ירד באופן טבעי ברמה שלו אחרי שהוביל כבר 4:6, 1:6. הספיקה ירידה קטנה מאוד באינטנסיביות של דג'וקוביץ' (אחת הגבוהות שנראו במשחק טניס בשנים האחרונות) כדי שנדאל יריח את הדם ויזכה במערכה במהירות עם 1:6.
אבל הסרבי מודל 2011 הוא מספיק ווינר כדי להתאושש אפילו ממערכה כזו. וגם נקודת שבירה לרעתו בתחילת המערכה הרביעית הפכה מהר מאוד ל-0:2 לזכותו. משם, נדאל כבר היה זקוק לנס כדי להיכנס לתחרות ולהפוך לראשון מאז 1927 שחוזר מפיגור שתי מערכות לניצחון בגמר ווימבלדון. ניסים לא קורים נגד הטניסאי הכי טוב בעולם.
אחרית טורניר
כשמסתכלים על ווימבלדון 2011 אפשר בהחלט להיות אופטימיים. בסך הכל ראינו טורניר באיכות גבוהה מאוד, גם בגברים וגם בנשים. ראינו שחקנים צעירים מצוינים כמו מילוש ראוניץ', גריגור דימיטרוב וברנר טומיץ' בגברים, פטרה קביטובה, ויקטוריה אזרנקה וסאבין ליזיקי בנשים, שעוד יתנו את הטון בגדול בשנים הבאות וגם קיבלנו אלופים חדשים. אין ספק שהמשחק הגדול של הטורניר היה ברבע גמר הגברים, בו הדיח ג'ו ווילפריד צונגה את רוג'ר פדרר לאחר שחזר מפיגור של שתי מערכות, אבל גם בנשים ראינו כמה משחקים איכותיים במיוחד כמו נה לי נגד ליזיקי בסיבוב השני.
קצת מצחיק שבערוץ הספורט נעלו את גמר הנשים בשורה: "קביטובה תהיה כאן גם בשנה הבאה". כאילו סבב הטניס משוחק פעם אחת בשנה, בווימבלדון. זה היה ספק פרומו, ספק חוסר ידיעה או הבנה שהסבב ממשיך עד נובמבר וימשיך להתקיים אפילו בשבוע הבא עם רבע גמר גביע דייויס. אמנם ישראל לא תהיה שם, ערוץ הספורט כנראה גם לא ישדר את זה, אבל גם זה טניס. כשמסתכלים על המציאות נכוחה ולא דרך משקפיים סובייקטיבים, רואים שווימבלדון 2011 נתן הרבה נקודות למחשבה, הקפיץ הרבה טניסאים קדימה וזרק הרבה אחורה.
אותי זה השאיר עם הרבה שאלות: איך האחיות וויליאמס יחזרו לעצמן, בעיקר סרינה שצפויה לרדת לסביבות המקום ה-130 בעולם? איך הזכייה תשפיע על דג'וקוביץ' ובעיקר על קביטובה? איך הטורניר המצוין ישפיע על טניסאיות כמו מריה שראפובה או ליזיקי? מי יסגור את השנה במקום הראשון בגברים? ומה עם רוג'ר פדרר? יש לו מה למכור בשלבים המאוחרים של אליפות ארצות הברית הפתוחה? וג'ו ווילפריד צונגה יחזור לבינוניות? וקרוליין ווזניאקי? תמשיך להצטיין בטורנירים קטנים ולהיכשל בגרנד סלאמים? שחר פאר נמצאת כרגע במקום הריאלי שלה ולא אמורה להיות קרובה בכלל לטופ 10? וזה רק על קצה המזלג. הרבה שאלות שישאירו את הסבב מרתק מתמיד גם בתקופה הקרובה, אחרי שווימבלדון יהיה הרחק מאחורינו.
אל תפספס
