הכי רחוק מאניימה: הכירו את שוער הפועל ת"א אדוארדו לובוס

אדוארדו לובוס חתם בהפועל תל אביב

ינואר 2011. אדוארדו לובוס עמד כפסע מהשגת חוזה חלומותיו. לוקומוטיב מוסקבה הגישה לו הצעה לשנתיים וחצי בשכר של 600 אלף דולר נטו לעונה והצ'יליאני, שאמנם לא השתגע על רוסיה, לא יכול היה לסרב. אלא שהכל התפוצץ במעמד החתימה. להפתעתו גילה לובוס כי ברגע האחרון שינו ראשי לוקומוטיב פרטים מהותיים בחוזה, בהם נושא השכר. השוער שב כועס לצ'ילה ומיד מצא מזל בנסיבות מוזרות. אוניון אספניולה ביקשה שיגיע לחצי שנה במקומו של שוער הרכש האורוגוואי פדריקו אלדואיין שבדיוק נפצע. בסיום העונה הפך לובוס לשחקן חופשי ושוב מצא את עצמו על המזוודות. להרפתקה חדשה בליגה הישראלית.

לובוס הוא ההיפך הגמור מהאיש אותו הוא מגיע להחליף – וינסנט אניימה. רגע לפני גיל 30, לובוס לא מכחיש מה הסיבה שהביאה אותו לישראל. אין לו עוד חלומות להתקדם מכאן לליגה בכירה, בטח לא לצוד את עיניהם של ראשי הנבחרת שהתעלמו ממנו לכל אורך הקריירה. לובוס נחת כאן בעיקר בגלל הצעה כספית (220 אלף דולר לעונה) גבוהה בהרבה ממה שיכול היה להרוויח במולדתו. אחרי אניימה, הפועל תל אביב מקבלת גם היא בדיוק את מה שהיא צריכה – שוער יציב ומנוסה עם קילומטראז' מרשים בליגה הרוסית. היא גם מקבלת אדם שמעולם לא חשש לומר את אשר ליבו, שוער שלא הצליח להפוך מהבטחה לשם דבר ושתמיד הרגיש לא מוערך.

כבר בשלבים המוקדמים של הקריירה שלו, לובוס סבל מחוסר מזל. הוא נחשב להבטחה גדולה, אבל התקשה לבצע את הפריצה קדימה. בצ'ילה זוכרים את לובוס הצעיר בעיקר בגלל אירוע נדיר שאירע בינואר 2001. במשחק הנבחרת הצעירה נגד בוליביה נרשם השוער בטופס המשחק כשחקן שדה בגלל חיסורים רבים. חמש דקות לסיום שלח אותו המאמן הקטור פינטו למערכה ולובוס כבש שער (1:3) שהעלה את הנבחרת שלב בדרך למונדיאל לנבחרות צעירות בארגנטינה. באותו טורניר, אגב, שימש לובוס כמחליף ושותף רק במשחק אחד.

גם בקבוצת נעוריו, קולו קולו, לובוס לא ידע חיים קלים. בתחילת עונת 2003 היה לובוס בשיא כושרו וכבר השתלט על אפודת השוער הראשון למרות שהיה בן 22 בלבד. אלא שאז הגיעה הפציעה. לובוס פרק את כתפו לאחר שהתנגש ברולאנדו סקיאבי מבוקה ג'וניורס במהלך משחק בקופה ליברטדורס ונעדר תקופה ארוכה. בקולו קולו נתנו את המושכות למחליף קלאודיו בראבו. כשלובוס חזר, לא היה לו עוד מקום בסגל והוא עזב לשנה לאודאקס איטליאנו. בראבו הפך עם השנים לשוער הבכיר גם בנבחרת.

בינואר 2005 המזל השתנה לטובתו. לובוס היה אמור לעבור להואצ'יפטו כשהגיע הטלפון מרוסיה עם הצעה לחוזה לשלוש שנים בקריליה סובייטוב סמארה. לובוס לא היסס. "לא תכננתי לעבור לרוסיה", הודה מאוחר יותר. "תמיד ידעתי שארצה לשחק באירופה והייתה לי הצעה אחת, שגם הייתה גבוהה פי ארבעה ממה שהרווחתי בצ'ילה".

לובוס פתח טוב את הקריירה בסובייטוב, הפך מיד לשוער הראשון וגם רשם הופעות טובות בגביע אופ"א. אלא שהקבוצה עצמה הידרדרה לתחתית וניצלה במחזורי הסיום. העונה השנייה הייתה פחות טובה. לובוס איבד את מקומו בהרכב ורשם רק הופעה אחת בליגה, כשבקבוצה טענו שהוא סובל ממשקל עודף. "לאורך הקריירה אני סובל מהבעיה הזו", הודה הצ'יליאני. "אבל אני בספק אם זו הסיבה היחידה". לובוס חזר להיות השוער הראשון במהלך עונת 2007 ומאז שמר על מקומו באופן יציב כשקריליה נעה בין עונות שקטות במרכז הטבלה לעונות עם מאבקי תחתית. סך הכל, לובוס הופיע ב-129 משחקים בליגה הראשונה ברוסיה בהם ספג 167 שערים.

למרות ששיחק קרוב לשש שנים ברוסיה, לובוס נהג להתלונן לא אחת על החיים במדינה. על האופי והמנטאליות של התושבים ברוסיה ועל החיים ללא אשתו ובתו, שהיו מגיעות לבקר אחת לחודשיים-שלושה בשל העובדה שהבת סובלת מפגם בדיבור ומטופלת באופן שוטף על ידי רופא בצ'ילה. "ברוסיה אנשים הם סגורים, לא חברותיים וקשה לזכות באמון שלהם", אמר בראיון בצ'ילה. בהזדמנות אחרת, בראיון לתקשורת הרוסית, הרחיב לובוס בנושא: "אני מדבר קצת רוסית, אבל לא אוהב את זה. רוסים לא אוהבים לדבר, הם רציניים, לא מחייכים, חסרי סבלנות ולפעמים לא מנומסים. כשאני מגיע לקנות משהו בחנות, מתנהגים כאילו אני מפריע להם בעבודה... הם לא אוהבים שאתה מדבר בשפתם, ומעצבן אותם אם אתה לא מדבר בשפתם".

לובוס מעיד על עצמו כבן אדם פתוח, שתמיד אומר את אשר על לבו, ובעיקר "שונא שקרנים". למרות זאת, הוא סיפר בעבר כי הוא שונא להתראיין מכיוון שאינו אוהב לדבר על כדורגל: "כשאני מתראיין, אני רוצה לתת תשובות טובות. לפעמים כתבים שואלים רק על כדורגל, נוגעים באותם נושאים ומדברים על יכולת. זה מעצבן ומכעיס. אבל כששואלים שאלות טובות, מקבלים תשובות טובות". באותו ראיון, אגב, טען לובוס שאינו רואה טלוויזיה ומעדיף לקרוא ספרים (בעיקר של פאולו קואלו).

בנובמבר 2010 עלה לובוס לכותרות ברוסיה ובצ'ילה בשל מחווה מרגשת (ומתוקשרת היטב). בסיום משחק ההפסד של קבוצתו 4:3 לצסק"א מוסקבה ניגש השוער לקונסול צ'ילה ברוסיה שנכח באצטדיון והעניק לו את אפודת השוער שלו על מנת שזו תישלח לפרנקלין לובוס (אין קשר משפחתי) – שוער העבר של נבחרת צ'ילה ואחד הכורים שהוצא מבטן האדמה לאחר 70 ימים.

לובוס, כאמור, גם יודע היטב לפתוח את הפה כאשר יש לו ביקורת. בסיום עונת 2010, כשחוזהו המחודש בקיריליה הסתיים, טען נשיא המועדון כי השוער סירב לבוא לקראת המועדון, ששרוי בבעיות כלכליות, ולחתום על חוזה מקוצץ. לובוס הזועם יצא למתקפה: "זה לא נכון, לא הציעו לי להמשיך". בהמשך, יצא השוער לקמפיין והצהיר כי ברצונו לחזור לצ'ילה, להיות קרוב למשפחתו ולשחק בקולו קולו קבוצת נעוריו. כשקיבל תשובה שלילית, לובוס ידע מי האשם: "אני לא בקולו קולו כי (המאמן) דייגו קאניה לא רוצה אותי".

גם בנושא הנבחרת, אחד הנקודות הרגישות אצלו, ללובוס תמיד היה מה להגיד. בהקשר הזה, השוער תמיד הרגיש מקופח, חש שלא סופרים אותו ומתעלמים מהיכולת שהוא מציג ברוסיה. ללובוס יש בסך הכל שתי הופעות בנבחרת הבוגרת של צ'ילה – הראשונה בגיל צעיר והשנייה במשחק הידידות שערכה צ'ילה בישראל לפני למעלה משלוש שנים. אז, הזמין מרסלו ביילסה רק שחקנים שמשחקים מחוץ לצ'ילה. לובוס קיבל צ'אנס במשחק בו ניצחה ישראל 0:1 משער של יוסי בניון. מאז לא זומן ולו פעם אחת לסגל.

"בשיאי, בשנת 2002, לא קראו לי. ב-2005, כשעברתי לרוסיה ושיחקתי בגביע אופ"א, לא לקחו אותי בחשבון וכשהזמן עבר, הפסקתי לקוות", אמר לפני מספר שנים. בשלבים מאוחרים יותר, הביקורת כבר הפכה חדה יותר. "הבעיה היא שאני משחק רחוק מהבית בעוד המתחרים העיקריים משחקים בצ'ילה ונמצאים במעקב תמידי של הצוות המקצועי". בהזדמנות אחרת, חודשים לפני המונדיאל, טען: "הסיכויים שלי לא היו משתפרים גם אם הייתי משחק בצ'ילה. אין לי מערכת יחסים טובה עם מאמן השוערים ולכן הסיכוי שלי נמוך, במיוחד כשלא שיחקתי במוקדמות".

לובוס, אגב, סבל מפציעה קשה במיניסקוס בחודשים הראשונים של 2010 וניתוח שעבר השבית אותו לארבעה חודשים. כשחזר באפריל, איבד סיכוי ריאלי להילחם על מקומו בסגל ולמעשה כלל לא נלקח בחשבון. זאת למרות שקלאודיו בראבו (52 הופעות) מריאל סוסיאדד נחשב לשוער בינוני מאוד, כמו גם המחליפים מיגל פינטו (15 הופעות, שיחק בעונה החולפת במקסיקו) ולואיס מארין (6 הופעות, מעולם לא יצא מצ'ילה). חוליו רודריגז, מאמן השוערים שעבד עם לובוס בצעירותו, טען לאחרונה: "הוא לא מראה 100 אחוז מהיכולת שלו, אבל עם ניסיון של שש שנים ברוסיה, הוא צריך להיאבק על מקום בנבחרת".

גם חצי העונה האחרונה בה העביר בצ'ילה לא גרמה לשינוי במעמדו. בסיום החוזה, שוב דובר על חזרה לקולו קולו, מה שלא יצא לפועל. אספניולה עצמה ויתרה על האפשרות להשאירו והעדיפה ללכת עם אלדואיין שחזר מפציעה. "הוא הציג יכולת טובה, אבל יש לנו שוערים טובים ואנחנו לא צריכים שלושה שוערים בכירים", אמר המנהל הספורטיבי ג'וני אשוול.

לפיכך, לובוס ארז את מזוודותיו ושב לאירופה להיכנס לנעליים הגדולות של וינסנט אניימה. הניגרי היה כל כך דומיננטי בשנים האחרונות והאדומים חיפשו, בצדק, שוער מוכן, יציב ומנוסה שימלא את החלל בזמן קצר. בהקשר הזה, אפשר להבין את דרור קשטן שהתעקש על המוכר – דלה איינוגבה. המאמן הוותיק יודע שכשמדובר בחלל שהשאיר אניימה, אין מקום להימורים. הוא לא רצה ללכת על שוער שאינו מכיר והעדיף לבחון את לובוס. אלא ששוער במעמדו לא היה מוכן לדרוך על הדשא ללא חוזה. קשטן התקפל, אבל מי יודע, אולי עוד לא נאמרה המילה האחרונה בעניין.

בגיל 30, ללובוס יש על הנייר את התכונות הנדרשות, לפחות בכל הקשור לניסיון אותו. ברוסיה מדברים על שוער שהתבגר מאוד עם השנים, למד לשחק בצורה שקטה יותר ולשמור על יציבות ולקרוא את המשחק טוב יותר. כיאה למימדי גופו (1.87 מטר, כ-88-90 ק"ג), לובוס שולט בכדורי הגובה וקורא טוב את המשחק. הוא לא וירטואוז כמו אניימה ואין לו משחק רגל מושלם כמו הניגרי.

ובניגוד לאניימה, ללובוס אין עוד מה להוכיח לאף אחד. הוא יודע היטב שסיכוייו לחזור לנבחרת נמוכים, אין לו פנטזיות על מעבר לליגה הספרדית והוא לא רואה בהפועל מקפצה מקצועית. מקסימום כלכלית.