פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה אתן עושות שם?

        פרשת נעמה שפיר, הפגרה המשעממת, המצוקה של חובבי הספורט והצביעות של התקשורת הובילו את כדורסל הנשים לראש הכותרות. פז חסדאי מחזיק אצבעות לנבחרת הנשים באליפות אירופה, ולא מבין איך זה קרה

        נבחרת ישראל מתכוננת לאליפות אירופה, סיקור מיוחד

        אלי רבי החליט השבוע לזנוח את העבשות שמאפיינת אותו, וגער בעיתונאים שבאו לסקר את הכנותיה של נבחרת הנשים. "רק בגלל פרשת נעמה שפיר זכינו מכם להתייחסות", אמר להם, במשפט שסוף סוף חורג מהאפרוריות של המאמן ומסגנונו המשעמם. אז כמובן שאפשר לבקר את הצביעות של התקשורת, שמתעלמת מההכנות המקצועיות של נבחרת הנשים לאליפות אירופה ומואילה בטובה להתייחס אליה רק כשמתחוללת פרשה עם פיקנטריה, אבל אפשר גם להבין את עורכי מדורי הספורט: כדורסל נשים לא מעניין את הציבור. למעשה, אלי רבי צריך להודות לאנשי פיב"א על שעוררו את פרשת שפיר, והזכירו לחובבי הספורט בישראל שבקרוב יתקיים איזשהו טורניר כדורסל רשמי לנשים.

        ההתייחסות לנבחרת הנשים מעלה לא מעט שאלות על חשיבותה של התקשורת ועל תפקידה של העיתונות. מצד אחד, אין ספק שהאליפות לא מצליחה לעורר עניין, גם בקרב חובבי הכדורסל האירופי. לא נתקלתי בשום חובב ספורט שמחכה בקוצר רוח למשחק של ישראל מול צ'כיה, אני לא מכיר קבוצות אוהדים שיתגודדו לצפייה משותפת במשחק, ועם כל הכבוד לחשיבותה של הנבחרת הלאומית - ברחבי המדינה ישנם בודדים שיכולים לזכור בעל פה יותר משלוש-ארבע שחקניות בסגל.

        מנגד, ברור שחלק מחובותיה של התקשורת זה לקבוע סדר יום ציבורי. תפקידה, בין השאר, הוא גם לחנך את הקהל הרחב ולהבהיר את סדר העדיפויות. להחליט עבור הציבור מה חשוב ומה איזוטרי, איזה אירוע הוא בעל ערך ומה נטול תוכן אמיתי. הבחירה היום יומית של העיתונים בין מה ראוי לכתבת שער ומה אמור להיות מדווח בקצרה בעמודים הפנימיים היא לא שרירותית, אלא כזו שמהווה הצהרה חשובה. זהו מסר לקוראים ולצופים על חשיבותה של תרבות ספורט, על מהות הספורט, ותזכורת שלא הכל פה פועל לפי אמות המידה של "גליצ'ים".

        נבחרת הנשים תקועה בלב הדילמה הזאת. השבוע, למשל, פתחתי את מדור הספורט של "הארץ", רק כדי לגלות ששתי הכפולות הראשונות מתייחסות לאליפות אירופה לנשים. בוא נאמר זאת כך: אם הרגליים של הכדורסלניות שלנו היו מהירות וזריזות כמו המהירות שבה דפדפתי את ארבעת העמודים האלו, מצבו של אלי רבי היה מצוין. אומנם הנהנתי בראשי בהסכמה, ומלמלתי דברי שבח ל"הארץ" שבחר להקדיש את מוסף הספורט שלו לנשים, אבל לא קראתי ולו מילה אחת.

        לא נעים לעין

        אין טעם להזכיר שוב את חוסר האטרקטיביות של כדורסל הנשים. העובדה שהאליפות מתקיימת ימים ספורים אחרי סדרת גמר ה-NBA המשובחת רק תגביר את הפגמים בגרסה הנשית, ותמחיש עוד יותר את הפערים האתלטיים בין הג'נדרים ואת חוסר האסתטיקה של משחקן של הנשים. זה לא עניין שוביניסטי, אלא ספורטיבי נטו. הרי טניס נשים הוא ענף מצליח, גם כדורעף נשים הוא מהנה לצפייה, ותחרויות האתלטיקה מוכיחות שגם נשים שריריות וכבדות גוף מצליחות לגרום לנו לבהות במסך. אבל צפייה בכדורסל נשים היא מאמץ גדול מדי. לא פעם זו חוויה לא נעימה לעין. לא במקרה רוב חובבי כדורסל הנשים שנתקלתי בהם בחיי הם אנשים מוזרים ותימהוניים.

        לשמחתו של אלי רבי, הימים הם ימי פגרה, והקהל הנואש צמא לאירועי ספורט. גם בתקופה הזו אנחנו פותחים את הזפזופ הטלוויזיוני בערוצים 50 פלוס, ומתענגים על כל פירור שנזרק לעברנו. בימי מצוקה אלו, מדורי הספורט לא ייתקלו בדילמה ערכית/מוסרית. עם כל הכבוד לגורלו של עומר דמארי, סביר להניח שהנבחרת הלאומית תצליח בימים הקרובים לתפוס את הכותרות הראשיות. הפעם מדורי הספורט לא ייאלצו להתנהג בצביעות, או לעשות את "הבחירה הנכונה והשפויה" על חשבון רייטינג. נבחרת הנשים נפלה על חור נדיר בלו"ז הצפוף של חובבי הספורט, על הזדמנות נדירה לזכות בתשומת הלב שלנו. עכשיו השאלה היא איך היא תדע לנצל אותו.

        חשוב להזכיר שמדובר בנבחרת שכבר 20 שנה לא הצליחה לרשום ניצחון באליפות אירופה. אומנם נבחרת הכדורגל המקומית מעולם לא העפילה לטורניר וזה לא הפריע לנו לעקוב אחרי מעלליה, אבל כאמור, כפי שצוין, צפייה בכדורגל היא חוויה (קצת) פחות מעיקה. סביר להניח שהאליפות הזאת תאופיין בסקור נמוך, בדממה מהיציעים הריקים, בצלילים של חריקות נעליים על הפרקט וקריאות עידוד מהספסלים, ובעיקר באיכות שידור ירודה של ערוץ 1. למרות זאת, בגלל כורח הנסיבות ובזכות לא מעט צביעות תקשורתית, שי דורון וחברותיה יצליחו לכבוש את הכותרות הראשיות. עכשיו המשימה היא גדולה ומאתגרת יותר: להצדיק את מקומן שם, ולכבוש את לבנו. זה לא יהיה פשוט.