פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        במבי זה משחק ילדים: שחזור קיץ 1988 של הפועל ת"א

        המאמן עזב, השחקנים נבגדו והמנהלים נכשלו. בחודשיים הקרובים נשוב ונשחזר פגרות בעלות משמעות אדירה ששינו את העונות שבאו אחר כך. מתחילים עם קיץ 1988 של הפועל תל אביב, שהדמיון שלו לקיץ הנוכחי זועק לשמים

        בזמן שאיתי שכטר שובר את הראש כיצד להשתחרר מהפועל תל אביב ומבכה את מר גורלו, הוא יוכל לחזור ולשחזר את מה שקרה בקבוצה בקיץ 1988, ולהבין בלגן מהו. הרקע די דומה: אחרי עונת משחקים מוצלחת כמו האחרונה, בסיומה הפועל תל אביב זכתה באליפות השלישית שלה בשנות ה-80, מגלים השחקנים שהכסף שהובטח להם לאורך העונה ולא שולם להם, לא באמת קיים. השחקנים מתחילים בפעולות מחאה, שלשיאן מגיעות עם ביקורים דחופים בבית ההסתדרות, שולחנות הפוכים, צעקות ועימותים – צורת מחאה שכמעט הסתיימה עם פצועים, כשאחד המבקרים היה אלי "קוקוס" כהן.

        משה סיני אליעזר לחנה (בוצ'צ'ו)
        אם אתם חושבים שהקיץ הזה סוער, אתה כנראה לא זוכרים מה קרה בקיץ 1988, כשהאלופה התפרקה לחלוטין. האיש שאירגן את השביתה האיטלקית, משה סיני (בוצ'צ'ו)

        "היה כבר פחד שהביקורים בבית ההסתדרות יגיעו למשהו הרבה יותר חמור", נזכר מוריס ז'אנו, כוכב הפועל תל אביב באותם ימים. "באחד המקרים היה פקיד שהעליב קצת את אלי כהן, ומי שמכיר את אלי כהן יודע כמה הכבוד חשוב לו. הוא התחיל לרדוף אחריו בטירוף במסדרונות. אם הפקיד לא היה סוגר את עצמו באיזה חדר ונועל, אני לא יודע איך זה היה נגמר".

        הבטחנו, ולכן לא נקיים

        קצת רקע: עונת 1987/8 לא הייתה מהמבריקות של הפועל תל אביב. האליפות של 1981 עם משה סיני כילד והמחטף של 1985/6 עם האופסייד של גילי לנדאו, היו הרבה יותר נוצצים, אבל האליפות השלישית ביססה את עליונותם של האדומים בשנות ה-80. משה סיני חזר במהרה מבוורן הבלגית, אלי כהן נתן עונה בלתי נשכחת, והפועל תל אביב, למרות הסירחון הניהולי, נראתה חזקה מכל דבר. קצת כמו היום. אלא שאז, בסיומה של עונה מלאה בניצחונות של אופי, הכל התפוצץ. החובות סגרו על המועדון, העיקולים שתו ציוד של הקבוצה, השחקנים החלו לדרוש את מה שמגיע להם בצורה לא נחמדה, וכל זרעי הקיץ שנבטו במספר חודשים יצרו הישג שלילי במיוחד: הפועל תל אביב הפכה תוך עונה אחת מאלופה ליורדת. מסיפור הצלחה לסיפור של החמצה, כישלון, בושה.

        במהלך הפגרה הקרובה נביא לפניכם סיפורי קיץ דומים, סיפורים מפגרות בלתי נשכחות שהטביעו את חותמן על עונת המשחקים שבדרך, וזו של קיץ 1988 הייתה בהחלט אחת מהן. ולא רק בגלל הדמיון הרב והשוני הגדול לבלגן השורר בהפועל תל אביב בקיץ הזה. מי שניהלו אז את הקבוצה לא היו אלי טביב ומוני הראל, אלא מחזיק תיק הפועל במועצת פועלי תל אביב אלי מילר, ויו"ר מחלקת הכדורגל חיים צימר, שתחת ניהולם איבדה הקבוצה את יכולתה לעמוד בהתחייבויות (מאוחר יותר גם יורידו לקבוצה נקודות וירחיקו שחקנים עם חוזים בעייתיים). "עשינו עונה אדירה וזכינו באליפות", נזכר קובי סגל, שחקן הקבוצה באותם ימים, "כשאנחנו שמים את כל נושא הכסף בצד ומבטיחים לנו שהכל יסתדר. קיבלנו גרושים והשחקנים לא זכו לראות חלק גדול מאוד מהשכר השנתי שלהם, וחלקם בכלל לא. אבל עדיין היו הבטחות שהכל יסתדר ואנחנו התרכזנו בכדורגל. בערך חודש אחרי האליפות התברר שאין כסף לשלם לנו וכאן, פחות או יותר, היה הרגע שהתחיל כל הבלאגן".

        וזה, באמת, היה בלאגן. בהמשך העונה שחקני הפועל תל אביב החרימו שני משחקים, פעולה אותה הגו כבר במהלך הקיץ. מוריס ז'אנו, מהיחידים שבחר להמשיך לשחק במקרים אליהם מיד נגיע, נזכר: "אני הייתי קצת שונה משאר השחקנים, קצת קשה היה לי לעשות את השביתה ולא לעלות ולשחק. שחקנים החליטו בפגרה להגיע לבית ברנר ולעשות בלאגן, אבל בכל הפעמים שהגענו ויצרנו מהומה, לא יצא מזה כלום. דיברו איתנו, אבל כלום לא התממש". קובי סגל: "זה באמת היה בלאגן כמו שבלאגן צריך להיות. מי שלא מקבל כמעט שנה את המשכורת שלו לא יכול לשבת בשקט. אני ושבתאי לוי הלכנו לשם, הגענו עד למי שצריך, והפכנו את כל השולחנות בלי לראות בעיניים. הרגשנו שאם אנחנו לא מתהפכים שם, לא נראה כסף".

        איומי מעצר, רכבים מוחרמים

        מי שחשב שכל זה יירגע כשריח העונה המתקרבת יתחזק, טעה בגדול כאשר חזה בכמות השחקנים שהגיעו לאסיפת פתיחת העונה: חמישה בלבד. היו"ר חיים צימר אמר באסיפה כי "יש השערה שצריכים לקבל את הכסף, אבל זו רק השערה". מוריס ז'אנו, כרגיל, היה שם: "אני באתי, הקשבתי וכיבדתי, כי אני באופי שלי מאמין לאנשים והאמנתי שנקבל את הכסף. אבל כמעט כולם לא חשבו ככה, ולמעשה רק חשבו על איך לעשות בלאגן וליצור לחץ כדי לקבל את הכסף". קובי סגל: "מי לא ניסה להבטיח לנו דברים באותו קיץ? שמעון פרס, חיים רמון. שיחות מכאן ועד להודעה חדשה, עם הבטחות וסיפורים שאף אחד לא האמין להם. באיזשהו שלב אתה כבר לא מאמין לאף אחד אם אתה לא רואה את הכסף". אגב, גם לתוכן השיחות עם פרס, רמון ואנשי ההסתדרות, ז'אנו לא כל כך התחבר: "ניסו להסביר לנו כל מיני דברים על איך הגיעו למצב הזה וכל מיני הסברים כלכליים שאף אחד לא היה אפילו קרוב להבין. הם די דיברו לעצמם, אבל אני כיבדתי והגעתי. יקראו לזה תמים או נאיבי, אבל האמנתי שזו הפועל תל אביב ואין מצב שדברים לא יסתדרו".

        כמו בקיץ הנוכחי, הפועל תל אביב איבדה את המאמן שהוביל אותה לאליפות 1988 – יצחק שניאור שעבר לנבחרת (אלי גוטמן היה מוכן לסגור מעגל כיום עם ההקבלה הזו). ההנהלה המביכה של האדומים מינתה תחתיו את המאמן היוגוסלבי ראדיסלב מאטיץ' שלא שרד יותר מדי, ובכל זאת פתחה את העונה רשמית, אבל לא פיזית. הבלגן נותר בראש סדר העדיפויות. בלם הקבוצה, יעקב אקהויז: "זה לא רק שלא קיבלנו כסף. היה שם ברדק וזה הגיע למצב שמס הכנסה איים לעצור אותי יחד עם סיני, לנדאו ושבתאי לוי בגלל חובות של הפועל. עיקלו לאנשים רכבים ונכסים וכל מיני דברים והיו צרות שהוציאו את כל החשק מכדורגל. היו אז מלחמות עסקנים שהיה אכפת להם רק מהכסא ולא מהקבוצה. השחקנים והמועדון שילמו את המחיר".

        טורניר ותיקים: מוריס ז'אנו שחקן הפועל תל אביב, משמאלו אבי פלטשר שחקן הפועל פתח תקוה (איתי חסיד)
        "השופט פסק על ניצחון טכני. השחקנים האחרים לא אהבו שעליתי לאוטובוס. אחרי זה הרגשתי מנודה, אף אחד לא דיבר איתי וכעסו עליי על מה שעשיתי, אבל חזרתי ואמרתי להם: אני ספורטאי"? ז'אנו (צילום: איתי חסיד)

        בדיעבד, סגל מצטער כאשר דחה את אחד הפתרונות שהוצעו לו בקיץ 1988: "באותו הזמן ההסתדרות מכרה מגרשים והציעה לנו לקבל אותם במקום כסף. עשינו טעות גדולה שלא לקחנו, כי לטווח הרחוק זה היה שווה יותר מהכסף, אבל אז אף אחד לא הבין בזה יותר מדי".

        סיני ארגן שביתה

        לקיץ הזה, כאמור, היו שורשים עמוקים בצורה שבה התפתחה העונה הבאה של הפועל תל אביב. השחקנים החליטו סופית להעלות מדרגה במחאה ולהשבית משחקים. המשחק הראשון היה מול צפרירים חולון בנובמבר 1988, אליו הגיעו האדומים עם הנוער, כולל אחד בשם יוסי אבוקסיס, שנזרק למערכה. הפועל נענשה בהפסד טכני לצפרירים, 2:0, למרות שהשחקנים התריעו מבעוד מועד על כוונתם. "שום דבר לא היה מפתיע כבר", משחזר קובי סגל. "הודענו מראש שאם לא נקבל את הכסף שמגיע לנו עוד מהעונה שעברה לא נופיע למשחק, וזה מה שקרה. דווקא במשחק הזה דווקא התגלו יוסי אבוקסיס, פליקס חלפון ויובל פילוס".

        בתגובת נגד, הודיעה הנהלת המועדון דאז כי מבחינתה כל חוזי השחקנים מבוטלים, וחלקם יוחתמו על חוזים חדשים נמוכים בהרבה, וחלקם יימכרו. בין המאוימים היו אלי כהן, סגל עצמו, גילי לנדאו, רפי שמואל ורמי ארמה. במחזור ה-24 הדברים חזרו על עצמם, רק בווליום הרבה יותר גבוה. הפועל תל אביב יצאה למשחק חוץ בקרית אליעזר מול מכבי חיפה. מכאן ניתן למוריס ז'אנו, מגיבורי אותה שבת, לספר: "הדברים פשוט לא נרגעו גם אחרי מה שקרה עם צפרירים. משה סיני הנהיג את השחקנים ואירגן אותם לשביתה איטלקית, כי לא קיבלנו את הכסף. למשחק בחיפה שחקנים לא הגיעו, ועליתי לאוטובוס עם עוד חמישה-שישה שחקנים צעירים, ביניהם אחמד מוסא. כשהגענו לחיפה עלינו לכר הדשא, והשופט שאל אותי איפה השחקנים. אמרתי לו שהם לא הגיעו והוא פסק על ניצחון טכני. השחקנים האחרים לא אהבו שעליתי לאוטובוס. אחרי זה הרגשתי מנודה, אף אחד לא דיבר איתי וכעסו עליי על מה שעשיתי, אבל חזרתי ואמרתי להם: אני ספורטאי. וגם אם לא אקבל את הכסף עכשיו, אעשה את שלי".

        הפועל תל אביב סיימה את הסיוט מחזור אחד לסיום העונה, כאשר הפסד 1:0 לבני יהודה שלח אותה סופית לליגה השנייה. תור הזהב של המועדון הסתיים בלי שום בסיס להמשך, והקבוצה פינתה את הבמה להשתלטות של מכבי חיפה, שסגרה גם היא אליפות שלישית בשנות ה-80 בדיוק בעונת הירידה של האדומים, בדרך לעוד תשע. "לא בגללנו ירדנו ליגה", מתעקש קובי סגל לציין. ז'אנו, ההוא שלא שבת, מסכם את הכל בדרכו שלו: "עובדה שאחרי שירדנו כולם ברחו ורק אני, אקהויז ואלי כהן נשארנו להעלות את הקבוצה ליגה. ובסוף גם קיבלנו את הכסף. שיכנענו צעירים כמו אבוקסיס לוותר על כסף ולעזור למועדון לעלות ליגה בשביל הסמל וידענו שהדברים אחרי זה יסתדרו. בלי המהלך הזה שעשינו, אני לא יודע לאן המועדון היה מגיע".