פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פרימה בלרינה

        הפה הגדול, ההטבעות העוצמתיות, הברייקדאנס באולסטאר והחיוך הנצחי. שאקיל אוניל מותיר אחריו הרבה יותר מביצועים ספורטיביים, אלא בעיקר מורשת של איש בידור, שמטרתו היחידה הייתה לגרום לכם לחייך. פז חסדאי נפרד מהענק הכי חינני שהכרתם

        שאקיל אוניל במדי אורלנדו מג'יק (GettyImages , Anton Want)
        השנה הראשונה שלו בליגה הותירה את הרושם החזק מכולן: עליצות מופרזת, ונתונים גנטיים נדירים. שאקיל (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        One man show

        הנתונים היבשים אולי יוכלו להמחיש את הקריירה הנפלאה של שאקיל אוניל, אבל המורשת של שאק היא הרבה יותר מסטטיסטיקה, מרשימה ככל שתהיה. היא הרבה יותר ממספר הנקודות, הריבאונדים, האליפויות או אפילו הסלים השבורים. היא הרבה יותר מכמות הדיסקים, הסרטים, או השטויות שהפה שלו פלט מדי שבוע. היא גם הרבה מעבר לספורט. שאקיל אוניל היה חוויה בידורית בפני עצמה, One man show. זה לא סתם כדורסלן שהיה מוכשר בצורה יוצאת דופן, אלא כזה שלפני הכל מחויב לקהל, להצגה, להנאה. הוא חי עם תחושת שליחות, כשהמטרה היחידה שלו הייתה לבדר אתכם, בכל מחיר. בשביל זה הוא יעשה את כל מה שנדרש, כשכל האמצעים כשרים: הוא ישיר וירקוד, יטביע ויתעופף, ישפיל ויגדף, הכל כדי שתחייכו. הכל כדי שאף פעם לא תשכחו שכדורסל זה לפני הכל משחק. Playing או acting, זה לא משנה. שאק היה שחקן.

        ההטבעות באורלנדו

        19 עונות העביר שאקיל ב-NBA, ומדהים לגלות שלמרות האליפויות הדומיננטיות בלייקרס, למרות ההופעות באולסטאר, למרות כל השיאים וההישגים – העונה שהכי תיחקק בראש היא עונת הרוקי שלו באורלנדו. כבר בתיכונים ובקולג' היה ברור שמדובר בעילוי, אבל אף אחד לא ציפה שכבר בעונה הראשונה שלו בליגה הוא יצליח להשאיר כזה חותם. ואז הוא הגיע, שחצן ויהיר, עם ביטחון מופרז, עם עליצות מופרזת, ובעיקר עם נתונים פיזיים נדירים. בסופו של דבר, אסור לשכוח: מדובר במוטציה גנטית.

        כבר ראינו לפניו סנטרים אתלטיים, ראינו אנשים גדולים שיכולים לרוץ, ראינו כדורסלנים שמצליחים לשלב את הכל בחבילה אחת, אבל שאק בצעירותו היה תופעת טבע בליגה של מפלצות. הלוגו של ריבוק, "שאק אטאק", גילם את כל הייחודיות שלו: ציור אחד פשוט, צללית שחורה וברורה, של איש ענק שמטביע בשתי ידיים. הראש נוגע בטבעת, הברכיים מתעופפות גבוה, הסל מתכופף מטה בבהלה, האולם כולו רועד. בכל שבוע הוא סיפק שורה של מהלכי היי-לייט, סיפק דאנקים מהדהדים, ניפץ סלים, זינק ליציעים, חזר להגנה בצעדי חגיגה ראוותניים, וזו רק השנה הראשונה. בקרוב הוא גם יהפוך לכדורסלן ענק.

        האקים אולג'ואן מקבוצת יוסטון רוקטס מול שאקיל אוניל מקבוצת אורלנדו מג'יק (AP , Elaine Thompson)
        טקס קבלת הפנים הרשמי שלו היה באולסטאר. שאק מול האקים (צילום: AP)

        ההחלקה לתוך המסך

        הליגה הייתה צמאה לכוכב שירים אותה, ושאקיל התנדב לתפקיד בהנאה גדולה. הוא היה הנציג של הדור החדש, הדור הדיגיטלי. הוא הכיר בחשיבות של המצלמה, הבין את המדיום, וידע מה עליו לעשות כדי לשלוט בו. סצינת "ההחלקה לתוך המסך", למשל, היא הרבה מעבר לכדורסל. אין פלא שהיא הייתה אחת הסצינות הכי אהובות על עורכי הווידאו. שאקיל רץ לעבר כדור, משתטח על הפרקט, נמרח עליו, מתגלש קדימה, מביט לעבר המצלמה בפה פתוח, ומתנגש בה. איזו קלאסיקה.

        זו סצינה קצרה ומזוקקת, של שלוש שניות, שהופיעה בכל קליפ של ה-NBA, בכל פרומו, בכל ניסיון למתג את הליגה כמקור למחויבות ושמחה. נדמה שגם בסצינה הזו, הוא ידע בדיוק איך היא תיראה. הוא היה מוכן להקריב את הגוף שלו, את הראש שלו, את הבריאות שלו, הכל בשביל צילום טוב. הכל בשביל קליפ טוב. הכל בשביל שלוש שנות קצרות ומזוקקות של חיוך נדיר, של סיטואציה ייחודית שתיחקק לנו בראש. "אני אוהב את המשחק הזה", מלמל לעצמו כל ילד.

        האולסטאר הראשון

        כמובן שלא כולם התמוגגו מתופעת שאק. בעולם שמבוסס על מעמדות וותק, שאקיל היה הסנסציה שערערה את כל היסודות של הליגה. אף אחד לא אוהב לראות רוקי שמגיע משום מקום ומשתלט על האירועים. רוברט פאריש, האקים אולאג'ואן, אלונזו מורנינג, פטריק יואינג, דייויד רובינסון, לכולם הוא הטביע על הראש, ואף אחד מהסנטרים הוותיקים לא קיבל את זה בהבנה.

        באולסטאר הראשון שלו הוא קיבל מהגוורדיה הוותיקה שיעור מאלף. בניגוד לחוקים המסורתיים של המשחק החגיגי, הוא זכה לשמירות כפולות. ההגנה עליו הייתה חזקה מהרגיל. הוא נשלח לקו שוב ושוב. שאקיל עמד להבין שלחוצפה שלו יש מחיר. שאי אפשר לבוא למוסד מפואר, ולהשתלט עליו בכזאת קלות. הוא אולי הובך מעט, אפילו נעלב, האקט הזה גם ספג ביקורות מאנשי מקצוע, אבל זה היה שיעור חשוב בתהליך ההתבגרות שלו. זה היה תחילתו של תהליך בשלות, שבסופו קיבלנו את הסנטר הדומיננטי אי פעם. אין פלא שבשנותיו האחרונות הוא התנהג בדיוק כמו אותם אנשי גוורדיה ותיקה, שלא פרגנו בשמחה לכל רוקי סנסציוני.

        שאקיל אוניל מטביע במדי לוס אנג'לס לייקרס (שנת 2004) (GettyImages)
        כל מה שהיה צריך זה להשליך את הכדור לעבר הסל, והמפלצת הענקית תמיד הייתה שם כדי לקלוט אותו באוויר ולהטביע בהלי הופ. שאקיל בלייקרס (צילום: אימג'בנק)

        ההאלי הופ מול פורטלנד

        בשנות השיא של שאקיל, זה היה לוקסוס לשחק לצדו. אין גארד ששאקיל לא שיפר את מאזן האסיסטים שלו. מדובר היה במשימה פשוטה במיוחד: כל מה שהיה צריך זה להשליך את הכדור לעבר הסל, והמפלצת הענקית תמיד הייתה שם כדי לקלוט אותו באוויר ולהטביע. ספק אם יהיה אי פעם שחקן שרשם כל כך הרבה הלי-הופס בקריירה. לשאק היו לא רק 216 סנטימטרים ענקיים, אלא בעיקר ניתור אדיר, תזמון מושלם, קואורדינציה מרשימה וידיים רכות.

        ועדיין, הלי-הופ אחד נחקק בזיכרון, בסדרת גמר המערב בשנת 2000, הלייקרס מול פורטלנד. ההוליוודים כבר פיגרו ב-15 הפרש במשחק השביעי בסדרה, אבל רשמו קאמבק אדיר, כשהחותמת הייתה במסירה נפלאה של קובי בריאנט לאיש הגדול. זה הסתיים בדאנק ענק, ניצחון גדול וחיבוק נדיר בין שני הכוכבים, אבל זו לא הייתה אידיליה. בסוף אותה שנה גם אפשר היה להבין למה קובי לא ממש מאוהב בשאקיל: בסדרת הגמר של אותה עונה שאק רשם ממוצעים של 38 נקודות ו-17 ריבאונדים למשחק, והבהיר לכל המפקפקים מי הכוכב הגדול של הקבוצה הזו.

        הקרבות מול דיקמבה

        בשלב הזה של הקריירה של שאקיל, כשהוא בשיאו הפיזי ובשיא הבשלות המקצועית, זה כבר לא היה הוגן. הוא היה גבוה מכולם, חזק מכולם, מהיר מכולם, מוכשר מכולם. קבוצות שינו את המערך שלהן רק בגללו, אחרות עשו טריידים רק בשביל להציב מולו מאץ'-אפ הולם (יחסית) למקרה שייפגשו בפלייאוף. העובדה שבנוסף לכל, שאקיל גם שיחק בלייקרס (קבוצה שאף פעם לא נהנתה מסימפתיה גדולה מדי), גרמה לכך שהוא עורר לא מעט אנטגוניזם.

        הקרבות שלו מול דיקמבה מוטומבו הסעירו כל חובב NBA. הדיון עסק בשאלה האם שאק דוחף בצורה לא הוגנת עם מרפקים לפרצוף, או שפשוט אי אפשר להתמודד עם העוצמה הזאת. אוניל זעם על דיקמבה ואמר ש"זו בושה ששחקן ההגנה של השנה נופל אחורה כל הזמן", אך בסופו של דבר שאק הרגיש את מה שכל סופרסטאר חווה: אי אפשר להיות כל כך גדול, ולצפות שכולם יאהבו אותך.

        אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

        Hack A Shaq

        המבט המזוגג שלו על קו העונשין היה מעורר רחמים. כמו לווייתן מחוץ למים הוא נעמד על הקו, חסר אונים, אוחז בכדור הקטן, משליך אותו בשלומיאליות לעבר הטבעת, מתפלל לנס. זה היה מחזה מכמיר. הנה הוא שוב לא במקומו הטבעי, שוב מנגב את הזיעה, שוב נלחץ ומשפיל את עצמו עם אחוזים מביכים והחטאות מכוערות. אין מחזה אומלל יותר מכדורסלן שלא מסוגל לקלוע מהעונשין. הוא יתנחם בזה שהטקטיקה הנלוזה הזו קרויה על שמו, בעוד פינה בהיסטוריה של הליגה שבה שמו ייחקק.

        הברייקדאנס באולסטאר

        מה אפשר ללמוד מהברייקדאנס באולסטאר? ראשית, כמובן, את מידת העליצות הטבעית של שאקיל, את האהבה שלו לריקוד, ואת האובססיה שלו לספק את הקהל. ריקוד התולעת שלו על הפרקט הוא כנראה הסצינה הכי זכורה מסוף שבוע האולסטאר הזה, והיא עשתה שירות טוב יותר לדייויד סטרן מאשר כל ביצוע ספורטיבי. בנוסף, זה ממחיש את עוצמת התחרותיות שלו. כששאקיל מזמין את לברון ג'יימס ואת דווייט הווארד לתחרות ריקוד, הוא רוצה להבהיר להם שהוא לא רק יותר טוב מהם בכדורסל, אלא גם בכל תחום אחר. למרות זאת, בסופו של דבר, ביצועי הברייקדאנס בעיקר ממחישים את היכולות הפיזיות של שאק המולטי טאלנט: מי יכול לדמיין עוד מפלצת ששוקלת 150 קילו שמתנועעת בכזאת קלילות וחינניות?

        שאקיל אוניל במדי לוס אנג'לס לייקרס מ-2002 (GettyImages , Jed Jacobsohn)
        כשהוא רושם ממוצעים של 38 נקודות ו-17 ריבאונדים למשחק בסדרת הגמר, פלא שקובי בריאנט לא אהב אותו? שאקיל (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        שאק לי בתחת

        היו לו גם צדדים מכוערים. היה לו פה גדול, נטול שליטה. את סטאן ואן גנדי הוא כינה "המאסטר של הפאניקה". כריס בוש כונה אצלו "רו פול של ה-big guys". אריק דאמפייר מבחינתו "צריך לשחק ב-WNBA", וגם על ולאדה דיבאץ הוא דיבר בלשון נקבה. זה היה משעשע, אבל לעתים מוגזם. לקראת סוף הקריירה חבריו לקבוצה ידעו שיום אחד הוא ילגלג גם עליהם. כשהוא הגיע לפיניקס והצהיר ש"זו הקבוצה הכי מוכשרת שהייתי בה", כבר הבנו שהוא משחרר הצהרות ללא כיסוי, כאילו הוא מרגיש מחויב לספק כותרות גם כשהוא לא מאמין בהן. השיא של ההשפלות הפומביות היה כמובן בפריסטייל על קובי, עם השיר המפורסם "ספר לי מה טעמו של ישבני". זה היה אקט חסר כבוד, אבל גם ממנו יצא שאקיל בצורה אצילית: איזו דרך אטרקטיבית יותר יש להביע חוסר כבוד?

        השנה האחרונה

        כמו לא מעט ספורטאי ענק אחרים, גם שאק כנראה פרש מאוחר מדי. השנה האחרונה בבוסטון לא הוסיפה לו יותר מדי כבוד. הפציעות שלו חיסלו את הסלטיקס. השחרור של קנדריק פרקינס, שנבע מאמונה ששאקיל יחלים מתישהו, גמר את הקבוצה. שאק הותיר אחריו טעם מר של אכזבה, של ישיש חסר אונים. ובכל זאת, למרות הסוף הצורם, עכשיו נותרנו עם ריקנות. עם געגוע. שלב הסיכומים תמיד מאפשר את ההצצה לעבר, ומעלה את הזיכרונות. פתאום אנחנו נזכרים איזה דמות הוא היה, איזה תענוג היה לעקוב אחריו, ואיזה חלל ענק הוא משאיר.

        אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)