בנות הזהב: בלוג הרולאן גארוס

למה נוצרו הכובעים אם לא בשביל שנאכל אותם? רק אתמול נכתב כאן שנובאק דג'וקוביץ' הוא פייבוריט לנצח את רוג'ר פדרר. אמנם לא רק כאן, אלא רוב הפרשנים היו תמימי דעים בנושא, אבל הפתעה כזו, שעוצרת רצף של 43 ניצחונות ברצף יכולה להיות רק בטורנירי גרנד סלאם. בעיקר באצטדיון פיליפ שאטרייה הקסום בפאריס. מי שראה את המשחק בין פדרר לדג'וקוביץ' יתקשה להשתחרר מההתרגשות שאחזה בו בימים הקרובים (או לפחות עד הגמר). חוץ מהפתעה, מתח, מלחמה פסיכולוגית אדירה וסיפור גדול, קיבלנו בעיקר טניס מצוין באחד המשחקים הטובים שנראו בשנים האחרונות.

הבשורה הכי גדולה שיצאה הערב מפאריס בצעקת come on מחרישת אוזניים היא: רוג'ר פדרר, הטניסאי הגדול בהיסטוריה, עדיין כאן ובגדול גם כשהוא כבר סופר את החודשים לקראת העשור הרביעי בחייו. השוויצרי, בין אם יזכה בטורניר ובין אם לאו, סיפק השנה את טורניר החימר הכי איכותי בקריירה שלו (כולל הזכייה ב-2009) ואחד הטובים על כל המשטחים. כבר שנים שפדרר לא נראה כל כך רעב ונחוש ובעיקר לא הגיש כל כך טוב ולא גילה חוסן מנטלי כל כך גדול. בטח לא על המשטח האדום, שהיה שנוא נפשו לאורך מרבית הקריירה שלו. אם ימשיך בצורה הזו, אין ספק שהקלישאה ששמעו מעריציו אחרי כל אכזבה, "הוא עוד יזכה בכמה טורנירי גרנד סלאם", תתממש ובגדול.

מול הסרבי הבלתי מנוצח, פדרר סיפק את אחד מהמשחקים שייכנסו לפנתאון המפואר שלו. השוויצרי, שהפסיד לדג'וקוביץ' בשני חצאי הגמר האחרונים של טורנירי גרנד סלאם, הצליח להעביר את כל הלחץ ליריב שלו: לפני המשחק בהצהרות ובמהלכו בכך שהוא שמר על חבטות ההגשה שלו בקלות לאורך רוב המשחק ואילץ את היריב שלו לעבוד קשה במשחקוני ההגשה שלו. אלה לא רק 18 האייסים שהשיג, לעומת שתי השגיאות הכפולות, אלא ובעיקר העובדה ש-RF פשוט הצליח לקצר את הנקודות ולהתאים את המשחק בדיוק לצרכים והרצונות שלו. בכל פעם שנולה, שנראה קצת חסר ריכוז ועצבני בעיקר במערכה השנייה, גרר את הנקודות למשחק מהקו האחורי ולחפירות הוא רשם וי. במקרים שהנקודות הלכו לפינות ולעלייה לרשת, פדרר היה עם ידו על העליונה.

למרות ההפסד, דג'וקוביץ' בסך הכל יכול וצריך להיות מרוצה מעצמו. או כמו שאמר פרשן יורוספורט, מאטס וילאנדר: "בצורה קצת משונה, הוא יכול להיות מרוצה שהרצף שלו נשבר". אין ספק שנולה עלה למשחק הגדול מול פדרר עם משקל כבד על הכתפיים ועכשיו הוא ירגיש הרבה יותר קליל. הסרבי, שיישאר במקום השני בעולם (שוב, כמה אירוני שדווקא פדרר השאיר את נדאל בפסגת הדירוג), רשם עונת חימר פשוט חלומית וקיזז הרבה מההפרש שהיה לנדאל עליו. יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות לעלות למקום הראשון בעולם ולזכות בתואר גרנד סלאם מחוץ לאוסטרליה. עם התאמה נכונה ועבודה קשה, כמו שהוא הוכיח שהוא יודע לעשות, כבר בווימבלדון יש לו סיכוי לא רע לזכות.

אם במקרה של פדרר, רוב הפרשנים אכלו את הכובע, הרי שבחצי הגמר הראשון נראה שלכאורה כל הקלישאות התגשמו. "מארי לא מסוגל לזכות בגרנד סלאם"? סמנו וי, "הבריטי תמיד קורס ברגעי האמת", גם נכון. אבל המשחק בין מארי לנדאל היה שונה לחלוטין מכל ההדחות הקודמות של הבריטי מול שלושת הגדולים בטורנירי גרנד סלאם.

למעשה, המשחק הזה הבהיר יותר מכל דבר אחר את ההבדל בין שחקן טניס מצוין (מארי), שניכר עליו כי התבגר ועוד יזכה בטורנירים גדולים, לאגדה ואחד שייזכר לאורך שנים כאחד מהגדולים שידע הענף, בטח על החימר. מארי סיפק את המשחק הכי טוב שלו אי פעם במעמד גדול שכזה ובשלבים רבים היה עדיף על פני הספרדי, אלא שנדאל העלה את הרמה שלו בדיוק ברגעים הנכונים וזכה ב-100 אחוז מהנקודות היקרות. מהחומרים שהופכים שחקן לטוב בעולם. ולראיה, הבריטי הצליח להשיג שלוש שבירות בלבד מתוך 18 ניסיונות (17 אחוזים), בעוד רפא שבר שש פעמים מ-13 הזדמנויות (46 אחוזים) והצליח לדייק ב-73 אחוזים מההגשות הראשונות.

דבר נוסף שהמשחק הזה הדגיש, הוא שבעוד למארי קורים כל הניסים והנפלאות במהלך הטורניר (פציעות מוזרות יותר ופחות, דרמות אדירות וקאמבקים) והוא מגיע לשלבים המכריעים עם הלשון בחוץ, נדאל עובר תהליך הפוך לחלוטין. ככל שהמשחקים חולפים, השור ממאיורקה רק הולך ומשתפר ולמעשה קובע לעצמו כל פעם מחדש רף גבוה יותר מזה שהציב בפעם שעברה. שוב, ההבדלים שעושים שחקן מצוין לאלוף אמיתי.

הרבה דובר בימים האחרונים, וביתר שאת מאז שפרנצ'סקה סקיאבונה ונה לי עלו לגמר, על כך שבטניס הנשים הניסיון קובע בהיעדר הבדלי איכויות משמעותיים. ובכן, הנתונים היבשים מראים שבהחלט יש חשיבות מכרעת לניסיון. גמר הרולאן גארוס יהיה השישי ברציפות בגרנד סלאם בו משתתפות שתי שחקניות שחצו כבר את גיל 25, כששתי הטניסאיות הנוכחיות מחזיקות ביחד בוותק של 60 שנה ו-79 ימים (סקיאבונה - 30 שנה ו-346 ימים, לי - 29 שנה ו-98 ימים).

כדוגמה אפשר כמובן לקחת את הקאמבק המופלא שעשתה האיטלקיה מול אנסטסיה פאבליוצ'נקובה ברבע הגמר או את זה שביצעה הסינית מול פטרה קביטובה בשמינית. או כדוגמה הפוכה את קרוליין ווזניאקי, אגניישקה רדוואנסקה, ויקטוריה אזרנקה ושאר הטניסאיות הצעירות והמוכשרות שנשרו בשלב מוקדם. אז נכון שלניסיון הייתה משמעות, או כמו שסקיאבונה הגדירה את זה: "אנחנו כמו יין, משתבחות עם השנים", אבל בפועל אי אפשר לחמוק מכך שלגמר הגיעו שתי השחקניות הכי ראויות והכי טובות שהיה לרולאן גארוס להציע השנה.

נראה שכבר הרבה זמן לא היה גמר שכל כך קשה להמר בו על המנצחת, וכשמסתכלים על הנתונים היבשים רואים שלכל אחת יש כמה יתרונות וכמה חסרונות, אך לא משהו בולט. שתיהן כבר היו במעמד הזה ונמצאות בכושר גופני מעולה. הקרב ביניהן ייפול ויקום על זו שתצליח להכתיב את קצב המשחק המועדף עליה. האם זה יהיה המשחק המגוון ומלא הטופ ספינים, סלייסים ושינויי קצב של סקיאבונה או החבטות המהירות והחזקות של נה לי.

זה גם מה שמבטיח לנו גמר מסקרן בין שני סגנונות שונים, וכשכל אחת תנסה לכפות על השנייה את שלה. רוב הסיכויים שבשל כך צפויים לנו חילופי מומנטום במהלך המשחק וככל הנראה גם משחקונים ארוכים של שוויון-יתרון. בשורה התחתונה, נראה שלאיטלקיה, שתיהנה גם מתמיכת הקהל לעומת הסינית שתרגיש את כל המדינה העצומה שלה על הכתפיים (לא שנראה שזה מרגש אותה), יש יתרון מסוים, אך לא משמעותי מדי.