לפרוש או לא לפרוש?

השאלה "למה לעזאזל אתה פורש?" מצלצלת הרבה יותר טוב מאשר "למה לעזאזל אתה לא פורש?". את המשפט הנפלא הזה הגה מייק הותורן, נהג פורמולה 1 בריטי, שכיכב על המסלול אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא הודיע על פרישה מיד אחרי שזכה באליפות היחידה שלו ב-1958, וכולם התקשו להבין את בחירתו. הגורל האירוני היה אכזר מאוד במקרה של הותורן. חודשים אחרי שנטש את עולם התחרות, הוא נהרג בגיל 29 בתאונה על כביש מהיר בלונדון, במסגרת מירוץ מאולתר עם חברו.

הטרגדיה התרחשה ימים ספורים לפני חתונתו המתוכננת, ויש שיגידו כי ההחלטה לפרוש לא השתלמה מבחינת הבריטי חובב המהירות, אבל האמירה שלו מדויקת ביותר, והיא מדגישה את אחת הדילמות החשובות ביותר בעולם הספורט. קשה מאוד להיות שלם עם פרישה, וברוב המקרים נותרת תחושה של עיתוי שגוי. לפעמים זה בא מוקדם מדי, לפעמים מאוחר מדי. ברוב המקרים זו גם החלטה סופית, ואין דרך חזרה. מעטים, כמו מייקל ג'ורדן, אזרו אומץ לשוב למגרש אחרי שהבינו את גודל המחדל האישי מבחינתם, מה גם שהחזרה המתוקשרת עלולה להיות הרת אסון אם משהו משתבש בדרך.

לספורטאים מעט קל יותר להכריע בינם לבין עצמם את גורלם, בהשוואה למאמנים. הם מרגישים את גופם טוב יותר מכל המתבוננים מהצד, ועם קצת מזל יכולים לתזמן את ההודעה הדרמטית בעיתוי אופטימלי. אריק קאנטונה, למשל, הדהים את כל העולם כאשר תלה את הנעליים בגיל 31, וייזכר תמיד בשיאו, אם כי איש מאיתנו לא יודע אם בסתר ליבו הוא לא מצטער על כך שלא היה שותף לטרבל ההיסטורי ב-1999. זינדין זידאן אירגן לעצמו משחק פרידה מדהים בדמות גמר המונדיאל, ואז הרס את הכל. פאבל נדבד הירהר על פרישה מדי שנה בעונותיו האחרונות על המגרש, ושוכנע על ידי יובנטוס להמשיך עד גיל 37 לפני שמימש את איומו, וגם אז נדמה היה לאוהדים שהוא מסוגל לתת המון ברמה הגבוהה ביותר. אלה דוגמאות לכדורגלנים שהצליחו במשימה קורעת הלב. הם לא רבים, ואצל המאמנים העסק מסובך אפילו יותר.

אמנם זה נכון במידה מסוימת גם לגבי שחקנים שמקדישים חלק ניכר מקריירה לקבוצה מסוימת, אבל אצל מאמנים זה בא לידי ביטוי באופן חזק הרבה יותר – "פרישה" משמעה לא רק עזיבה מוחלטת של עולם הספורט, אלא גם מעבר לקבוצה אחרת בחיפוש אחר אתגר חדש. למאמן, ששוקד על מימוש השקפת עולמו בקבוצת פאר ומצליח במשימה, קשה עד בלתי אפשרי לזהות את הרגע המדויק בו הוא מגיע לשיא ממנו אפשר רק לרדת. הרי כאשר הכל מתחבר, אין לאיש רצון לעזוב את התפקיד האהוב, בדיוק כמו בכל מקצוע אחר. כאשר מתחילים להתגלות סדקים ראשונים, התחושה בדרך כלל אומרת שמדובר במשבר רגעי שניתן להתגבר עליו, ובמקרים רבים זו אכן המציאות.

אלא שאם מדובר במשבר עמוק ומהותי, והעסק מתפרק לחתיכות, זה כבר מאוחר מדי. עיתונאים צמאי דם עטים בשמחה על הטרף הקל וקובעים נחרצות – זמנו של המאמן עבר. רק אז הוא מבין שפיספס את העיתוי הנכון לצאת כשכולם נושאים אותו על הכתפיים. דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם לואיס ואן חאל היה עוזב את באיירן מינכן בתום העונה שעברה, אחרי הזכייה בדאבל והעפלה סנסציונית לגמר ליגת האלופות. האוהדים היו מזילים דמעות ביציעים ומבקשים ממנו להישאר. היום זוכרים אותו בבירת בוואריה כאדם עקשן ושתלטן, כמאמן שמקבל החלטות גרועות, מונע ביצוע רכש חיוני וממרר את חיי השחקנים. דמיינו לעצמכם מה הייתה תדמיתו של ארסן ונגר לו היה עוזב את ארסנל בקיץ 2004, אחרי שהשלים עונה בלתי נתפסת ללא הפסד בפרמיירליג. האם מישהו היה מעלה בדעתו לזלזל בכישוריו, כפי שרבים מרשים לעצמם כעת?

יש מאמנים שמגבשים אסטרטגיה מתוכננת על מנת להימנע מהדילמה הקשה. בלה גוטמן, המאמן היהודי הגדול ביותר בתולדות הכדורגל, שנחשב לקודמו של ז'וזה מוריניו בשל סגנונו הבוטה והביטחון העצמי המוחצן, קבע כלל לפיו השנה השלישית בקבוצה בדרך כלל רעה למאמן. לכן העדיף גוטמן להחליף מקומות עבודה על בסיס קבוע, ובסך הכל עשה לא פחות מ-24 מעברים ב-40 שנות קריירה בין 1933 ל-1973, עם הפסקה במהלך מלחמת העולם השנייה. לא פעם גוטמן גם פוטר, אך ברוב המקרים הוא היה זה שלחץ על כפתור המילוט. הקבוצה היחידה בה בילה שלוש שנים הייתה בנפיקה, אותה הצעיד לשתי זכיות רצופות בגביע האלופות ב-61' ו-62', לפני שהסתכסך (כנראה בכוונה) עם ההנהלה ועזב בטריקת דלת. אבל "כלל גוטמן" טומן בחובו ויתור מראש על מציאת בית אמיתי, ולכן הוא מונע ממאמן להגיע למיצוי עצמי וליצור קשר ארוך טווח עם השחקנים, האוהדים והמועדון. עזיבה מוקדמת מדי בעייתית לא פחות מעזיבה מאוחרת מדי.

אז כיצד מוצאים את האיזון המושלם? איך מרגישים את הטיימינג האולטימטיבי? גדולי הגאונים לא יצליחו לענות על השאלה הגורלית. כלל אחד, אשר לא בהכרח נכון אך שימושי למדי בעולם הספורט, הוא לפרוש אחרי הישג יוצא דופן. כל המאמנים שזכו במונדיאל בשני העשורים האחרונים, פרט לוינסטה דל בוסקה הספרדי, בחרו להיפרד מהנבחרת מיד אחרי הנפת גביע העולם. מרצ'לו ליפי, למשל, למד היטב את הלקח של אנצו בארזוט שהעדיף להמשיך בסקואדרה אזורה אחרי ספרד 82' והידרדר לשפל. הוא לא היה שלם עם ההחלטה, אשר התבררה כנכונה, והתפתה לחזור כדי להוביל את איטליה במונדיאל בדרום אפריקה. היום הוא מצטער על כך. גם קרלוס אלברטו פריירה, שסיים כהונה בנבחרת ברזיל עם גביע ב-1994, שב כעבור תשע שנים והתרסק במונדיאל 2006. הפרישה בשיא קשה ביותר, כי המאמן העוזב חש כי החמיץ אפשרות להמשיך את ההצלחה. זו הסיבה שההיסטוריה מלאה בניסיונות לשוב ולהיכנס לאותו נהר פעמיים. התוצאות לא תמיד מלבבות.

שני המאמנים שייפגשו הערב (מוצ"ש, 21.45, ערוץ 10) בוומבלי מכירים את סוגיית עיתוי העזיבה הכושל היטב. אלכס פרגוסון חווה זאת על בשרו כאשר הודיע מראש על פרישה בקיץ 2002 וגילה שזו היתה שטות. הידיעה על סיום דרכו הרסה את המוטיבציה של שחקני מנצ'סטר יונייטד, ועונתו האחרונה המתוכננת של פרגי הפכה לכישלון מהדהד, עם מקום שלישי בפרמיירליג והדחה בחצי גמר ליגת האלופות בידי לברקוזן. למזלו, הבין סיר אלכס שהוא לא מסוגל לחיות בלי כדורגל, חזר בו מהחלטתו בפברואר, ומאז הכל היסטוריה. אם היה עוזב לפני תשע שנים, היה פרגוסון משתגע משעמום בבית ומחמיץ חוויות מדהימות ןמורשתו הייתה פחותה מזו שיצר עד היום. הוא הפנים מצוין עד כמה חמורה עלולה להיות שגיאת הפרישה המוקדמת.

מנגד, צפה פפ גווארדיולה מקרוב בהתפרקות הדרים-טים של יוהאן קרויף, ברצלונה המדהימה שבנה מורו ורבו, בה היה שמור לו תפקיד מיוחד ומהפכני במרכז המגרש. בתחילת שנות ה-90' נהנה קרויף ממעמד של אלוהים בבירת קטלוניה, עם ארבע אליפויות רצופות (אשר שלוש מהן הושגו באופן דרמטי ביותר בגלל מעידות היריבות במחזור הסיום), זכיה ראשונה היסטורית בגביע האלופות ב-1992, והערצה עצומה לפועלו. האם העלה ההולנדי על דעתו שהוא צריך לפרוש בשיא? סביר להניח שלא. אחרי 0:5 על ריאל מדריד בקאמפ נואו ב-8 בינואר 1994 הוא היה על גג העולם. ואז בא הפיאסקו בגמר ליגת האלופות באתונה – 4:0 מול מילאן לפניו יצא קרויף הצהרות שחצניות במיוחד. ב-7 בינואר 1995 הובסה בארסה 5:0 בידי ריאל בברנבאו ואיבדה את האליפות ליריבה הלבנה השנואה. ב-95/96' התדרדרו היחסים בין קרויף לנשיא ז'וספ נונייס לשפל בלתי נסבל, והמאמן המהולל פוטר עוד לפני סיום העונה.

גווארדיולה ראה ולמד. כאחד האנשים האינטליגנטיים ביותר בעולם הכדורגל, הוא יודע שהתהילה שלו בת חלוף, בדיוק כמו זו של קרויף. הוא ממש לא רוצה לסיים כמוהו, אלא לעזוב בשיא. זו הסיבה שהתמהמה עם הארכת החוזה לפני שנה, וגם ב-2011 הסכים שוב, כמעט בניגוד לרצונו, להארכה נוספת לעונה אחת בלבד. הוא מרגיש שלא יוכל למשוך את ההצלחה לנצח, ולא רוצה להיות שם כאשר בארסה האדירה שלו תסיים את מחזור החיים הנוכחי. הוא הפנים עד כמה חמורה עלולה להיות שגיאת הפרישה המאוחרת.

אחד מהם ישלים הערב עונה פנומנלית. פרגוסון, שהגשים את חלומו הגדול לשבור את שיא האליפויות של ליברפול, עשוי להניף את גביע האלופות השלישי שלו. גוארדיולה, עם שלוש אליפויות ספרד רצופות, עשוי להכפיל בקדנציה הקצרה שלו את מספר גביעי אירופה לאלופות בארונה של ברצלונה. לאן ימשיך המאמן המנצח מכאן? האם הוא יכול להגיע לגבהים חדשים, או שזהו רגע השיא בו הוא אמור לפרוש? את התשובה איש מהם לא יודע, אבל עמוק בפנים הם יכולים להרגיש אותה.

אם לשפוט לפי התנהלותם בתקופה האחרונה, פרגי נחוש להמשיך, בעוד גוארדיולה יישאר בלב שלם הרבה פחות. "אין לי כוונות לפרוש. אמשיך לעבוד כל עוד בריאותי מאפשרת זאת. אישתי מאושרת מכך, אחרת היא היתה זורקת אותי מהבית", אמר מנג'ר השדים האדומים לפני שבוע וחצי. "העידן שלי בברצלונה מתקרב לסיומו. העונה הבאה תהיה הרביעית, והמועדון צריך אומץ רב כדי להחזיק מאמן במשך זמן כה רב כי שחקנים נוטים להתעייף ממאמנים, ומאמנים נוטים להתעייף משחקנים", הצהיר מאמן ברצלונה לפני חודשיים.

אם לא תתרחש רעידת אדמה בקנה מידה סנסציוני, שניהם יהיו בתפקידם גם בעונה הבאה. אבל האם התחושות שלהם נכונות? האם יצטערו על פספוס הרגע המושלם? האם יפרוש פרגי לגמלאות כשיונייטד תסיים במקום השישי ב-2013, ופרשן כלשהו יעז להיזכר אז בפיל ג'קסון והסוויפ שלו מול דאלאס? האם יובס פפ בעונתו האחרונה בקאמפ נואו פעמיים בידי ריאל? ימים יגידו. את ההחלטות על עיתוי העזיבה שופטים תמיד בדיעבד.