בעולם האידיאלי, היו אמורים חילופי השלטון בשער מנצ'סטר יונייטד להתקיים בקיץ 1999. כאשר פטר שמייכל הודיע על עזיבתו, היווה אדווין ואן-דר-סאר אופציה מועדפת מבחינת אלכס פרגוסון. אלא שהנהלת הקבוצה דאז, בראשות היו"ר מרטין אדוארדס, כבר סיכמה עם מארק בוסניץ' האוסטרלי מאסטון וילה, והדבר לא התאפשר. "אין ספק שהייתי צריך ללכת על אדווין, אבל זה לא הסתייע. היתה לי הזדמנות ופספסתי אותה. הלוואי וזה היה אחרת", הודה סיר אלכס. הוא נאלץ לחכות לו שש שנים ארוכות, במהלכן עברו באולד-טראפורד לא פחות מ-10 שוערים. בוסניץ' סבל מבעיות רבות, פביאן בארטז התאפיין בחוסר יציבות כרונית וטעויות מזעזעות, על רוי קארול אף בלם לא יכול היה לסמוך, ומאסימו טאיבי האיטלקי, שנרכש מ-ונציה תמורת 4.5 מיליון ליש"ט רק כדי ליטול חלק בארבעה משחקים ביזאריים, מככב ברשימת ההעברות הכושלות ביותר בתולדות האי הבריטי.
ואז, בקיץ 2005, בא ואן-דר-סאר בן ה-34, תמורתו שילמה יונייטד לפולהאם גרושים, כשני מיליון ליש"ט. בשבת יש לו הזדמנות להיפרד מהאוהדים עם גביע האלופות ביד, בדיוק כמו שמייכל, והשפעתו על הצלחת השדים האדומים כה עצומה, עד שבפורומים השונים של אוהדי הקבוצה נידונה בשבועות האחרונים ברצינות השאלה מי טוב יותר. אם היו אומרים למישהו במנצ'סטר לפני עשור שיגיע לקבוצה שוער שיכול להתחרות במורשתו של הדני, הוא היה מתייחס לכך בביטול מוחלט. גם היום יוצא שמייכל עם ידו על העליונה מהוויכוחים באינטרנט, אך עצם הערעור על מעמדו בתולדות המועדון מראה את עוצמת ההערכה להולנדי שכבר חגג יום הולדת 40.
טעויות וספיגות
פרגוסון עצמו נדרש לא פעם להשוואה המרתקת, וסירב להעדיף אחד מהם: "תמיד אמרתי ששמייכל הוא השוער הטוב בעולם, אבל כעת אדווין נמצא מבחינתי ברמתו. אני לא יכול להגיד מי היה עדיף, אבל ברור שבתקופתי אלה שני השוערים הטובים ביותר. היתה לי זכות גדולה לעבוד עם שניהם. יש להם אישיות שונה, אופי שונה". למען האמת, קשה לחשוב על שני שחקנים כה שונים, כל אחד מנהיג בדרכו שלו. שמייכל היה כולו אש, אמוציונלי וכועס, רוטן וצורח. ואן-דר-סאר משדר קור רוח מקפיא, ולא לחינם קוראים לו "שפן הקרח". שמייכל החדיר פחד לא רק בשחקני היריב, אלא גם בבלמים שלו. הוא נזף בהם כל טעות קטנה, וסטיב ברוס אמר פעם שהוא שומר על הריכוז בכל שניה, ולו רק כדי למנוע מעצמו את הזעם הצודק של הדני. הוא לקח על עצמו את תפקיד מנהיג ההגנה, תמיד סידר את השורות ונתן הוראות בלתי פוסקות. את ואן-דר-סאר איש אף פעם לא שמע צועק על המגרש, אבל השקט הנפשי שלו השפיע תמיד לטובה על שחקני ההגנה שלפניו. שמייכל זכה באליפות הראשונה של יונייטד כשלפניו "צמד השיכורים", ברוס וגארי פאליסטר. לימים, החליפו אותם יאפ סתאם ההולנדי ורוני יונסן הנורבגי, אבל שמייכל לא כבר שינה את דרכיו. מנגד, כמעט כל הקריירה של ואן-דר-סאר עברה עם ריו פרדיננד ונמאניה וידיץ' כבלמים, וההולנדי השאיר להם את משימת הארגון.
שמייכל עסק בצעירותו בכדוריד, ואן-דר-סאר שיחק כחלוץ בקבוצות הילדים, והדבר ניכר היטב בסגנון שלהם. בעוד ההולנדי שולט נהדר בכדור על הקרקע, הרי שהדני החל פעמים רבות התקפות מתפרצות קטלניות עם זריקות כדור מדהימות שנשקו לקו מחצית המגרש ומצאו את ריאן גיגס דוהר באגף. שמייכל גם היה קרוב לשלמות בצמצום זווית הבעיטה של החלוצים שהגיחו מולו. הוא ידע לצאת, כמו שוער כדוריד, תוך שהוא פורש את הידיים לצדדים ומעצים עוד יותר את מימדי גופו המרשימים ממילא. לשחקני ההתקפה נדמה היה לעתים שהוא פשוט חוסם את כל השער. הדני התפרסם ביכולתו להציל כדורים אבודים, וההדיפה במשחק מול ראפיד וינה ב-1996 הזכירה לרבים את ההצלה המפורסמת של גורדון בנקס מול ברזיל במונדיאל-70. לעומתו, ניחן אמנם ואן-דר-סאר באינסטינקטים נהדרים, אך הוא נזקק להם הרבה פחות. שם המשחק מבחינתו הוא מיקום. היציבות שלו כה מרשימה, עד שרבים התקשו להאמין כאשר שמט העונה כדור פשוט שעלה ליונייטד באובדן הניצחון הביתי מול ווסט ברומיץ'. זה היה אירוע כמעט חסר תקדים.
טעות זכורה נוספת של ואן-דר-סאר, במשחק מול ניוקאסל ב-4 במרץ 2009, קטעה את ההישג האישי המרשים ביותר בקריירה שלו 1302 דקות פרמייר-ליג ללא ספיגה. זהו לא רק שיא פרמייר-ליג (המאזן הקודם של פטר צ'ך מ-2005 עמד על 1025 דקות "בלבד"), אלא שיא כלל עולמי. במהלך עונת 2008/09 שמר ההולנדי על רשת נקיה ב-21 משחקים מתוך 33. אי אפשר להגזים בחשיבות הנתון המטורף הזה, הרי בחודשים בהם נקבע השיא, ניצחה יונייטד לא פחות משמונה משחקים בתוצאה השברירית 0:1. ובכל זאת, תאמינו או לא, שמייכל נותן פייט לואן-דר-סאר גם בסטטיסטיקה זו, ולמעשה גובר עליו. במהלך הקריירה שמר הדני על שער נעול ב-176 משחקים רשמיים, והשיא הזה טרם נשבר. שמייכל קבע אותו ב-398 הופעות, כלומר לא ספג ב-44 אחוזים ממשחקיו, וגם זה הישג שאיש עדיין לא הצליח לשחזר.
פנדלים ותארים
הזכייה בליגת האלופות ב-2008 מזוהה יותר מכל עם העונה המטורפת של כריסטיאנו רונאלדו, אך קשה להפחית בתרומתו של ואן-דר-סאר. למעשה, יונייטד ספגה שני שערים בלבד בכל שלבי הנוק-אאוט. השוער היה זה שדאג להדחת ברצלונה בחצי-הגמר כאשר רונאלדו החמיץ את הפנדל בקאמפ-נואו, והוא נתן משחק מעולה גם בגמר במוסקבה, אם כי בדו-קרב הפנדלים היה קרוב מאוד להפסד. להולנדי אין כל קשר להחלקה הגורלית של ג'ון טרי, ואם הכדור היה נכנס, הוא כבר לא יכול היה להפוך לגיבור עם הדיפה מרגליו של ניקולה אנלקה. צריך להגיד את האמת ואן-דר-סאר מעולם לא הצטיין בעצירת פנדלים. הוא הפסיד בדו-קרב מהנקודה הלבנה עם איאקס ליובנטוס בגמר ליגת האלופות ב-1996, מיד לאחר מכן נכנע עם הולנד לאנגליה ברבע-גמר יורו 96', ונכשל גם מול ברזיל בחצי-גמר מונדיאל 98'. לעומתו, שמייכל היה פנדליסט נפלא, ואת ההצלה הגדולה ביותר שמר לאחד המשחקים הגדולים בתולדות יונייטד.
במבט על הטרבל ההיסטורי ב-1999, אי אפשר לשכוח את המשחק החוזר מול ארסנל בחצי-גמר הגביע האנגלי. רוי קין הורחק בדקה ה-75 כשהתוצאה היתה 1:1, והשדים האדומים נדחקו לשערם. על סף השריקה לסיום 90 הדקות, הכשיל פיל נוויל את ריי פארלור ברחבה, ודניס ברגקאמפ ניגש לנקודה הלבנה. שמייכל עצר את הבעיטה שלו בזינוק פנומנלי, ומיד דירבן את חבריו להמשיך במלחמה. בהארכה הכריע גיגס את המערכה עם אחד הסלאלומים היפים שנראו על הדשא אי פעם. ללא ההדיפה של פטר הגדול, גיגסי לא היה מבקיע, ומנצ'סטר לא היתה משלימה את שלישיית התארים, אבל האוהדים זוכרים בעיקר את התרומה שלו בגמר. לדעת רבים, הגיחה של שמייכל לרחבת באיירן מינכן בתוספת הזמן היא שבילבלה את ההגנה הגרמנית ואיפשרה לטדי שרינגהאם להשוות. אחרי שער הניצחון של אולה-גונאר סולשיאר רגעים ספורים לאחר מכן, ביצע שמייכל סאלטת ניצחון. זו היתה התמונה האחרונה שלו במדי יונייטד ועוד איזו תמונה!
ואן-דר-סאר לא יוכל לשחזר חגיגה כזו בוומבלי, וספק אם הוא בכלל יודע לעשות סאלטה. הרגש של שמייכל לא יהיה שם, "שפן הקרח" משדר אך ורק צניעות ואיפוק. אלא שבהיבט אחד לפחות יש לואן-דר-סאר יתרון על קודמו. בניגוד לשמייכל, לא כל הקריירה המשמעותית שלו עברה באולד-טראפורד. הפרט הסטטיסטי הבא לא קיבל, משום מה, את התהודה הראויה, אבל ואן-דר-סאר הוא השוער היחיד בהיסטוריה שהניף את גביע האלופות עם שתי קבוצות שונות. חגיגה על חשבונם על טרי, אנלקה ואברהם גרנט במוסקבה באה 13 שנה אחרי הזכייה הראשונה עם איאקס הצעירה, זו של פטריק קלייברט, קלארנס סיידורף, אדגר דווידס ולואיס ואן-חאל, מול מילאן האימתנית של פאביו קאפלו ב-1995. זה גם הפרש השנים הגבוה ביותר אי פעם בין שתי זכיות במפעל עם קבוצות שונות. בשבת יכול ההולנדי להגדיל את המספר הזה ל-16. זה כנראה לא יספיק לו כדי להחליף את שמייכל במקום הראשון בהיסטוריה מבחינת רוב האוהדים, אבל אז יהיו לו שני גביעים במדי השדים האדומים, לעומת אחד של הדני.
עוד בוואלה!
