רגע של תקווה (דוד רוזנטל)
גם היום, כמעט חמישה חודשים אחרי, עדיין לא ברור לחלוטין כיצד ישפיעו הפיטורים של אבי נמני על מכבי תל אביב. זה היה מהלך מתבקש, אבל גם כזה שלא הביא שינוי מיידי ברוח המועדון. התוצאות הן אותן תוצאות, הפאניקה היא אותה פאניקה. האוהדים קיבלו את זה בהבנה ובשתיקה מעוררת כבוד, ועדיין, יש תחושה שהמועדון טרם השתחרר ממי שהיה מנהיגו לאורך כל העשור האחרון.
רק דבר אחד אי אפשר לקחת מהמהלך הזה: את העוצמה שטמונה בו. זה היה חיתוך בהינף סכין אחד, בלי סאגה מתמשכת, ללא ה"גיבוי", אותה סוכריה חסרת טעם שנותנים בעלי קבוצות למאמנים רגע לפני שהם שולחים אותם לחפש עבודה חדשה. מיטש גולדהאר חשב ועבד כמו איש עסקים אמריקאי שלא מרוצה ממנהל העבודה שלו. המסר שלו היה ברור: לא סיפקת את הסחורה אתה בחוץ.
גולדהאר הוא איש מסתורי. עד היום לא ברור מה היו המניעים שלו לרכוש את מכבי תל אביב, כמה זמן יישאר פה ואיך יתייחס בעתיד לקבוצה. דבר אחד כבר ברור: לראשונה מזה יותר מעשור, הגיע לקריית שלום אדם שעבורו המשפט "אין אדם שהוא גדול יותר מהמועדון" הוא יותר מסתם מנטרה. לראשונה מזה יותר מעשור, גם אוהדי מכבי תל אביב הבינו זאת וקיבלו את הדין בהכנעה. גולדהאר עשה טעויות בעבר ויעשה שגיאות גם בעתיד, אבל הוא לא רק פתח את הדלת בפני עידן חדש במכבי תל אביב, הוא גם נתן לאוהדי הכדורגל הישראלים שיעור פשוט בהיררכיה עסקית.
רגע של התפכחות (תומר יצחק)
עוד בוואלה!
מכבי חיפה סיפקה לקהל הירוק לא מעט רגעי קסם העונה, אך לרגע המשמעותי מכולם היו אחראים דווקא האוהדים. זה קרה במשחק שלמביט מן הצד נראה שולי למדי, מול הפועל עכו במחזור ה-13. אותו ערב עגמומי ב-6 בדצמבר, במשחק שנדחה בעקבות האסון הנורא בכרמל, העמיד את הכדורגל בפרופורציות הנכונות והיווה עבור אוהדי מכבי חיפה את התזמון המדויק למחול לשחקן שתרומתו למועדון לא תסולא בפז.
העננה כבדה שריחפה מעל הקבוצה מאז חזרתו של אריק בנאדו בקיץ וכן הרחש הטורדני שליווה גם את המשחקים בהם כלל לא שותף, נעלמו כליל כאשר האוהדים הריעו לבלם הוותיק בסיום משחק הניצחון נגד עכו. נסיבות עזיבתו לבית"ר ירושלים נשכחו, בדיוק כפי שקרה עם ג'ובאני רוסו שלוש שנים קודם לכן, רק שהפעם העיתוי היה מושלם. זה היה הזמן לסלוח לבנאדו. במשחקים הבאים פסקו גם הקריאות נגד אלישע לוי.
ברגע שהקהל חדל לנטור טינה, עול כבד ירד מכתפיו של בנאדו והקבוצה כולה השתחררה. בקרב יושבי היציע חלחלה ההבנה שאותו צירוף שבקיץ נראה מבחינתם כל כך מתריס ומיותר, עשוי להתגלות כהעברת העונה ולהבדיל בין כישלון להצלחה. אלמלא אותו פיוס בו ירדו האוהדים מהעץ, אין לדעת איך מכבי חיפה הייתה מסיימת את עונת הפוסט-טראומה. עונה בה כל רעד קל יכול היה לערער את האיזון העדין ולהסיט את הקטר הירוק ממסלולו.
עוד בוואלה!
רגע של גועל (יניב בינו)
בניגוד לרבים, אני דווקא חושב שלכדורגל הישראלי יש לא מעט צדדים יפים. הבעיה היא שאנחנו לא מצליחים לטפח ולשמור עליהם. ייתכן שקל לשכוח אותם בצד, להתעלם מהם ולהתרכז בעיקר ברגעים החולים. בדיוק כמו העשבים השוטים הגדלים בערוגה. גם אם הם מעטים, עדיין דואגים הם לכער לנו את הנוף. אותו המשל שריר וקיים גם להפועל פתח תקוה; מועדון בעל מסורת אדירה, קבוצה המחויבת לכדורגל התקפי ויפה, קהל אוהדים נאמן, בקרוב מגרש חדש, אלא שגם את היופי הזה הצליחו מספר אנשים לקלקל ולהרוס העונה.
קשה היה שלא להתרפק על מה שעשה שם יובל נעים מאז שהגיע לקבוצה במהלך העונה. הזריקה שהחדיר לגוויה שמצא, הפכה את הקבוצה הכחולה לסוג של נסיכה שקל להתאהב בה. תמהיל של שחקנים צעירים עם מספר זרים ורוח מוטיבציה מתפרצת. אבל ההתנצחות הבלתי פוסקת של "חברי ההנהלה", ותומר סיני בראשם, עם נעים טרפה למועדון את הקלפים. אולי ברצונם של אותם מכובדים לבסס מורשת משלהם ולעשות זאת על חשבון הקבוצה, אולי ניסו לרכוב ולתפוס נתח מן התהודה והתהילה לה זכה נעים, כדי שזו תהיה חרוטה גם על שמם, ומי יודע, אולי הם בכלל שליחיה של היריבה מאם המושבות.
לצערי, חרף כל הרגעים היפים, והיו לא מעט כאלה השנה, זה-זה הרגע של העונה. כי עד כמה שהוא עצוב ומביש, הוא מסמל בדיוק את הכדורגל הישראלי. אפילו כשכבר הגיעו חלקית לנחלה ומצאו מה טוב ומה נעים, ידעו אותם מנהלים להחריב במו פיהם את ההצלחה. כמה מסכנים הם אוהדי הקבוצה שממשיכים לנהות אחריה למרות שזו מובלת על ידי חבורה המחפשת אדנות ושררה. כמה מסכנים אנחנו, אלו הכמהים לכדורגל נאה לא רק על המגרש, שרוצים להביט על הנוף ולא לראות את אותם גידולי פרא מחריבים לנו את החלקה הקטנה שלנו.
רגע של אהבה (ענבל מנור)
יש הרבה שלבים בקשר שבין אדם לקבוצת הכדורגל אותה הוא אוהד. זה מתחיל בניצוץ, התאהבות של ילד. אתה מעריץ. מוכן לעשות הכל, ללכת אחריה ללא שום תנאי, כאילו היא הדבר היחיד בעולם. אתה נוצר את רגעי האושר הספורים שנלווים לאהבה ומנסה להתעלם מהאכזבות והכישלונות שמשום מה מגיעים בתדירות גבוהה יותר. אחר כך אתה מתבגר, דברים מתחילים להיכנס לפרופורציות אחרות, אבל היא עדיין שם. האהבה. ממשיכה ללוות אותך. אתה יודע שהיא תהיה שם לעד, תמשיך לחיות בתוכך ותחכה לרגע בו תוכל להציף אותך מחדש. לגרום לך להתאהב בשנית.
זה קרה לי בפתיחת המחצית השנייה. מכבי נתניה הובילה 1:2 בקרית אליעזר במחזור הראשון של הפלייאוף העליון ולפתע זה הכה בי. המחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה שזה ממש לא משנה מה תהיה התוצאה הסופית. תחושת הגאווה הייתה כה עצומה, כך שגם הפסד דרמטי לא היה משפיע עליה. נתניה הגיעה למשחק לאחר תצוגת שיא מול אותה מכבי חיפה (1:1) ו-120 דקות מורטות עצבים בגביע המדינה. אלא שבמקום תבוסה במשחק חד צדדי, זה נגמר בהופעה הרואית.
ההישג הגדול באמת של נתניה העונה הוא החיבור המחודש שהסגל הנוכחי יצר עם הקהל. במשך כל עידן דניאל יאמר זו הייתה קבוצה חסרת זהות. גם שחקני רכש יקרים ואיכותיים כמו שכטר ובן דיין, גם שלוש עונות בצמרת הגבוהה ואפילו לותר מתיאוס לא הצליחו לרגש את הקהל. ראובן עטר עשה את זה השנה עם חבורה של ילדים ושחקני רכש אלמוניים שפשוט התאימו בצורה מושלמת לאנשים ולמקום. זה סוד ההצלחה האמיתי, זה שיעור שצריכות ללמוד כל קבוצות הליגה לפני שהן פותחות את הארנק בעונת המלפפונים.
עוד בוואלה!
רגע של התרגשות (חמי אוזן)
לא קל לשבת ביציע העיתונאים, כשעל המגרש, למטה, משחקת הקבוצה אותה ליווית ואהבת כל חייך. כמה שלא תנסה לרסן את עצמך ולשאוף לאובייקטיביות, יש עדיין חדר בלב שבו תלויה תמונה שתזכיר לך מי אתה ומה אתה, לא משנה איפה אתה גר ובמה אתה עובד היום. מי שהיה לאחרונה ביציע הכתבים בבלומפילד מבין עד כמה העיתונאים לא עומדים באתגר הזה. שם אתה רואה כתבים דופקים על השולחנות, קופצים בגולים ומחללים את האזור שאמור להיות הכי סטרילי מרגשות ואוהדים. שם גם הייתי ברבע הגמר בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב אולי המשחק הכי מרגש של השנה.
הלב התרסק בכל דקה מחדש, אבל הפנים ניסו לשדר שקט. מסביב יהום הסער, אבל אתה נצמד לכיסא בכל הכוח, מנתח בצביעות את הטעויות של הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, למרות שהדבר שאתה רוצה לעשות זה לצעוק. לקפוץ. להתחבר למה שאתה מרגיש. התסכול הפנימי היה לא פחות מעיק מהתסכול על הנעשה במגרש. לא רחוק ישב ילד מעצבן ומנומס, לבוש כולו באדום, מראה צפון תל אביבי קלאסי, צועק לשופט להפסיק את המשחק כי אוהדי בית"ר זורקים חפצים למגרש. איך דרך המבט המחונך והמסורס שלו, אמרתי לעצמי, הוא לא יכול לראות את העוול האמיתי שמתרחש על הדשא. כמה אטימות יש בתרבות שהוא מנסה לשדר, תהיתי, אבל לא אמרתי כלום. שתקתי. אנשים התקשרו ללא הפסקה כדי לאשר את הפנדל השגוי של אלי חכמון ואת ההרחקה הלא מוצדקת של אלי דסה, אבל קיבלו אותה תשובה: יום אחד שופט טועה לרעתך ויום אחר לטובתך. צבוע באש ובמים.
רק בבית, אחרי שהקללה העסיסית שמוטב שלא תשמעו אותה נזרקה לחלל החדר, שוב ושוב ושוב, הבנתי שהחמצת חצי הגמר היא לא בעצם הסיפור: אלא הלב. שעדיין עובד, עדיין מרגיש, עדיין מתעצבן, גם אם הוא מסתתר ומשועבד לצרכים אחרים היום. כל השאר הם רק אירועים חולפים ותוצאות משתנות.