רק למראדונה עושים כזה כבוד

בחודש אפריל האחרון הודיע מרטין פאלרמו על פרישה מהמשחק בחודש יוני. לאחר קריירה ארוכה, רבת שערים וענפת הישגים קבוצתים ואישיים החליט אל לוקו לתלות את הנעליים בסופו של טורניר הקלאוסורה. "זה סופי", הכריז. "הגיע הזמן לפנות את הבמה לחבר'ה הצעירים. אין דבר בעולם שישכנע אותי לחזור לשחק". ברשתות החברתיות ובפורומים של אוהדי בוקה ג'וניורס הועלתה הדרישה לארגן לו מחווה מיוחדת לרגל הפרישה, כזאת שמתאימה לשחקן בסדר גודל כזה. במוזיאון לספורט בבואנוס איירס הרימו את הכפפה במהרה והצהירו כי יבנו ויציבו לכבודו פסל, שייבנה על ידי אומן מיוחד בעוד שהכסף יגיע מתרומות של אוהדי בוקה. מנהל המוזיאון טען שהפסל יתנשא לגובה של יותר משלושה מטרים, ידיו מונפות אל-על ולבוש בחולצת בוקה שידמה אותו חוגג שער, דבר שעשה יותר מ-200 פעמים בקריירה (במדי בוקה). הפסל הראשון של שחקן כדורגל שהוצב באותו מוזיאון היה 2006 והוא היה כמובן של מראדונה. גם חואן רומן ריקלמה זכה לפסל משלו, וכעת הגיע תורו של אחד מגדולי החלוצים הארגנטינאיים – קביעה שאולי לא מעט יחלקו עליה – לקבל אחד כזה.

"פאלרמו אף פעם לא נודע בעקבות הדריבל, מהירות יוצאת דופן או איכויות טכניות עילאיות, אבל הוא תמיד ידע להיות שם ברגע הנכון, לקפוץ הכי גבוה, לזנק על כל כדור", כתב פרשן הכדורגל הארגנטינאי וושינגטון קוקורטו ב-ESPNDEPORTES. "התמזל מזלנו לראות אותו משחק. הוא אחד הכובשים הגדולים בתולדות המשחק. פאלרמו שייך לקבוצה של הגדולים באמת כמו מראדונה ואחרים, וברמה מעל ריקלמה, אגוארו וטבז, לא בגלל הכדורגל או יכולותיו אלא אם לאור הרעב הבלתי פוסק והתשוקה האדירה שלו למשחק. יש הרבה גדולים בכדורגל אולם פאלרמו הוא מיתוס, אגדה, גיבור, ולמרות ההצלחה מרטין תמיד נשאר בחור רגיל, צנוע, דמות חיובית".

פאלרמו ידע הרבה מאוד עליות וירידות בשנות המשחק שלו. ממש כמו בטלנובלה ארגנטינאית משובחת, שבסופה יוצא הגיבור כמנצח. הטיטאן, עוד כינוי שהודבק לו ברבות הימים על סמך מימדי גופו, היה מספיק אמיץ, הגון וישר לומר את שעל ליבו, דבר שקשה למצוא במחוזות הכדורגל של היום. לטוב ולרע אמר ולא הסתיר את מה שהוא חושב, בין אם זו הייתה ביקורת או מחמאה. מה שהחזיק אותו כל השנים הללו בטופ הייתה אהבתו העזה למשחק ולבוקה. גם בשנים האחרונות, כשהסכסוך המתוקשר שלו עם ריקלמה שהפך מכוער וגרם למחנאות, הוא קרא ודרש לשמור על אחדות השורות, ותמיד הצהיר: "המועדון מעל הכול".

בעקבות אהבת האוהדים אליו, הם עוד החליטו לרגל הפרישה לקרוא שכונה על שמו. אחד מ-48 הרובעים של בואנוס איירס נקרא בשם פאלרמו (לא על שמו), ומה היה מתאים יותר מבחינתם לייסד את שכונת מרטין פאלרמו. הם החלו לקדם את היוזמה אולם היא נתקעה בגלל...ריקלמה. תומכיו של הקשר לא מוכנים לכך וכרגע נמצאים שני הצדדים במשא ומתן. הפשרה המסתמנת: שם שישלב את שמותיהם של השניים: למשל, שכונת פאלרמו-ריקלמה או פאלרמו-רומן.

שחקנים רבים אחרים היו כנראה מזמן נשברים ובטח לא מגיעים לאותם הישגים כמו פאלרמו אם היו חוטפים את המכות הרבות שספג במהלך הקריירה. הוא נכשל וקם, מעד והתרומם וחוזר חלילה כל פעם מחדש. בזכות התמדה ודבקות תמיד חתר והגיע למטרה (או לשער אם תרצו). במשחק ליגה נגד קולון נפגע, אלא שהטיטאן נשאר על המגרש, המשיך לשחק וכבש את שערו ה-100 בקריירה. אחרי המשחק אובחנה חומרת הפציעה שקבעה השבתה לחצי שנה.

בכלל, הפציעות ליוו את פאלרמו באופן תדיר לאורך הקריירה. ארבע פעמים נעדר לתקופות ארוכות, אך כל חזר והוכיח עצמו מחדש. באחת הפעמים שב מהיעדרות ממושכת של כחצי שנה ולא יכול היה לבקש קאמבק מוצלח יותר, כשכבש מול הורקאן את שערו ה-195 בבוקה. בכך שבר את שיא ההבקעות של המועדון בעידן המקצועני שהיה שייך עד אז לפרנסיקו וראז'ו ועמד על 194 שערים.

הנאמנות חסרת הפשרות למועדון והאהבה העצומה למשחק הביאו את פאלרמו לעלות לשחק מספר ימים בלבד לאחר שהתינוק שנולד לו ולאשתו מת כשהוא בן ימים ספורים. אל לוקו התעקש לשחק ביום ראשון הראשון שאחרי המוות. למרות ההפצרות בחר לחזור למקום האהוב עליו – כר הדשא – כרגיל, כאילו דבר לא קרה. אוהדי בוקה לא שכחו את המסירות הרבה שהפגין שוב החלוץ הענק שלהם. בכך הוכיח פאלרמו עד כמה התשוקה שלו לכר הדשא נדירה, עד כמה זורם הכדורגל בדמו, עד כמה המשחק שגור בחייו ורק הוא יכול לעזור לו להתגבר על הצער הרב והאובדן.

מעבר לשלל הפציעות שידע, פאלרמו לא הצליח לחדור לתודעה העולמית. לשחקן לטיני יש בדרך כלל שתי דרכים עיקריות לזכות בהכרה - הצלחה בכדורגל האירופי או הישגים ברמת הנבחרת. גם ביבשת הישנה וגם במדי האלביסלסטה לא הצליח אל לוקו לרשום נקודות ציון מרשימות שיעזרו לו לחרוט את שמו בדברי הימים של הכדורגל העולמי. אלא שהוא לא רדף אחר ההצלחה בשני המישורים הללו בכל מחיר. הוא העדיף להתרכז בהצלחה בבוקה.

המסע שלו לאירופה החל ב-2000 כשנקנה על ידי ויאריאל ב-7.6 מיליון יורו. בגיל 27 ואחרי שלוש שנים בבוקה שם רכש לעצמו שם של סקורר, חצה את האוקיאנוס האטלנטי אלא שגם שם רדפו אותו הפציעות וחוסר המזל, שהפריעו לו להביא את יכולת הכיבוש המדהימה שלו לידי ביטוי. אחת הפציעות המוזרות ביותר שלו (ואולי בכדורגל בכלל) התרחשה במשחק של ויאריאל, כשחגג עם אוהדי הקבוצה שער. האוהדים זינקו קדימה אל עבר שלטי הפרסומת ומוטטו עליו אחד. רגלו של פאלרמו נמחצה והוא סבל משני שברים, פציעה שהשביתה אותו למספר חודשים.

כנראה שהאירוע שהכי העיב על הקריירה שלו היה כשהחמיץ שלושה פנדלים במשחק אחד. לרוע מזלו זה קרה במשחק הנבחרת נגד קולומביה ב-1999 בקופה אמריקה. פאלרמו התייחס אחר כך לאותו משחק נוראי: "זה היה כמו גזר דין מוות עבורי. הייתה תקופה שהדבר הזה לא הפסיק לייסר אותי, אבל לא עוד. דברים כאלה יכולים לקרות, אבל מה שהכי עצוב לי זה חוסר היכולת לשנות את התדמית שלי שהוכתמה בגלל אירוע זה".

אותו משחק והפציעות הרחיקו אותו ל-10 שנים מהנבחרת. כשמאמני האלביסלסטה כבר רצו להחזירו לסגל, בין היתר כדי לכפר על אותה טעות, הוא היה פצוע. מי שלבסוף הוציא אותו מההקפאה הארוכה ב-2009 היה מראדונה, ופאלרמו גמל לו עם מספר שערים, המשמעותי ביותר נגד פרו בזמן פציעות שהעלה את ארגנטינה אוטומטית למונדיאל. בדרום אפריקה הפך לשחקן המבוגר ביותר בתולדות הנבחרת שמבקיע, שיא שהיה נתון עד אז למאמנו באלביסלסטה. אחרי ההדחה, העזיבה של מראדונה והצערת הנבחרת על ידי סרחיו באטיסטה כבר לא זומן לסגל.

לאחרונה חווה פאלרמו תקופה לא טובה, כשלא כבש 10 מחזורים ברציפות בטורניר הקלאוסורה הנוכחי. "לא נרדמתי בלילות בגלל זה", חשף לאחר ששבר את בצורת ההבקעות מול הורקאן, ותמיד נשאר מבודח: "לפחות זה לא היה רצף של 12 משחקים, כמו שקרה לי בוויאריאל".

עם יותר מ-200 שערים במדי בוקה ויותר מ-300 שערים בקריירה, יעלה פאלרמו לסופרקלאסיקו האחרון שלו. במשך השנים חוותה ריבר פלייט לא מעט מנחת רגלו, ואוהדי בוקה יאבדו חלוץ שאהב לכבוש נגד הקבוצה משכונת נונייז. אחד השערים המרגשים ביותר עבורו במפגשים הללו היה בגומלין רבע גמר הליברטדורס בבומובנרה, כשנכנס כמחליף לאחר שנעדר כחצי שנה. פאלרמו שיחק רבע שעה וכבש את השלישי ב-0:3. "זה היה השער הכי מרגש בקריירה שלי", אמר אחרי. ביום ראשון הוא יוכל לכבוש עוד אחד, אולי אפילו מרגש עוד יותר.