החלק הקשה עוד לפניהם: על הפסד מכבי תל אביב בגמר היורוליג

חלק מסימני השאלה שאפפו את יכולותיו של צ'אק אידסון לפני הפיינל פור, הפכו בניצחון בחצי הגמר על ריאל ובהפסד בגמר לפנאתינייקוס לסימני קריאה. שני המשחקים, ובמיוחד הגמר, הבהירו למי משחקני מכבי תל אביב יש יכולת להתעלות מנטלית ולמצות את הכישרון ברגע האמת.

גיא פניני, לדוגמה, הוא שחקן טורף שלחץ עושה לו רק טוב. מצבי קיצון מייצבים לו את הידיים והופכים את חושיו ומרפקיו למחודדים יותר. דיוויד בלו הוא אחד שיישב בפסק הזמן וישמע את בלאט צורח עליו בגלל סגירה לא נכונה לריבאונד, שהובילה לעבירה שנייה של שחורציאניטיס, ובמקום להיעלב או להיעלם הוא רק ירים גבה, וירים את רמת משחקו.

צ'אק אידסון הוכיח שהוא כזה, שמתחת לחזות פקיד הבנק שלו מסתתר לוחם קומנדו. אידסון הבהיר בגמר שהוא יותר קשוח, יותר חכם ויותר נחוש ממה שנראה, וכשקשה הוא מאלה שמתייצבים. זה לא מובן מאליו לאור מה שהציג בשנתיים שלו בצהוב. אחרי שחגג על הגנת ריאל, הוא היה היחיד שידע איך לפצח את הבונקר של פנאתינייקוס בחצי הראשון, וגרם להגנתה המעולה לחשוב, משהו שאפילו פארגו, שפירק את הסדר בהגנת ריאל לדוגמה, לא הצליח לעשות.

לאורך העונה אידסון היה שחקן מוערך, אבל כזה שמנהיגותו לא באה לידי ביטוי ברגעים קשים ונדמה כי אינו מסוגל להתמודד עם הטובים באמת. מול ריאל ובמיוחד מול פאו, אידסון הצהיר הצהרה. שחקן שבמעמד גמר מצליח לשמור על קור רוח, לחשוב בבהירות, ולגרום ליריבה לחשוב, הוא שחקן ראוי מאוד. פניני ובלו היו כבירים בשני המשחקים, פארגו עמד בעומס גדול בהיעדרו של פרקינס, אבל האיש של מכבי בפיינל פור הזה הוא ללא ספק צ'אק אידסון.

פנאתינייקוס טובה יותר. מכבי אומנם ירדה מהפרקט בראש מורם, אבל גם אם המשחק היה משוחק עד יום העצמאות זה היה נגמר בניצחון יווני.

לא נעים להעלות באוב את הקלישאה ההיא, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שדורון פרקינס נפצע שמכבי הרגישה בחסרונו. פאו ניצלה זאת עד תום. את החצי הראשון סיימו היוונים ב-1 מ-9 מהשלוש, כש-8 מהזריקות הגיעו מווריאציות שונות של אותו עיקרון – חדירה שמביאה לכיווץ הגנת מכבי, והוצאת כדור החוצה לשחקן פנוי. בחצי השני פאו המשיכה עם אותו עיקרון, רק שהפעם הכדורים נכנסו (5 מ-10). עם פרקינס על הפרקט, ניק קאליית'ס לדוגמה, לא חודר בכזאת קלות, ודיאמנטידיס הגדול גומר עם פחות מ-9 אסיסטים.

אבל פאו, כמובן, לא ניצחה רק בזכות ניצול אופטימלי של אין-פרקינס, אלא משום שהשליטה את הקצב שלה מול כל הרכב שבלאט העמיד בשלושת הרבעים הראשונים. שני דברים הביאו לפאו את הניצחון: השליטה בצבע והירידה המופתית להגנה. את החצי הראשון פאו גמרה עם 24 נקודות בצבע לעומת 4 של מכבי, כששלושת הגבוהים בצהוב – שחורציאניטיס, אליהו והנדריקס – עם 0 נקודות. הירידה להגנה פגעה בשני אלמנטים קריטיים במשחק של מכבי – נקודות במתפרצת/מעבר וחופש פעולה לפארגו.

בחצי הראשון קאליית'ס נתן הגנה אדירה על פארגו עם עזרה מדיאמנטידיס, ומכבי נאלצה להזיע עבור כל נקודה. העייפות והתסכול שהשניים, יחד עם חילופים מצוינים בהגנת פאו, גרמו לפארגו, באו לידי ביטוי בשתי הדקות האחרונות בהן הגארד הכי כישרוני באירופה ביצע עבירה שטותית ואיבד כדור בהתקפה הקריטית של המשחק. פאו, במאמץ אישי וקבוצתי ראוי להערכה, עצרה את פארגו והכריחה את מכבי לשחק אחרת מהסגנון המרהיב שהציגה לאורך העונה.

אלמנט נוסף שהכריע את הכף לטובת היוונים היה היכולת המנטלית שלהם. הכוכבים של אוברדוביץ' לא איבדו את הראש ברגע האמת, הכוכבים של בלאט לא ממש נצצו.

פארגו אומנם חילק 9 אסיסטים, בלאט שיחק איתו 39:32 דקות והכדור לא מש מידיו, אבל חוסר הניסיון שלו בלט לעומת ההוא שנבחר ל-MVP של פיינל פור, העייפות והתסכול, כאמור, נתנו את אותותיהם; אליהו תפקד היטב רק כשנכנס בשלב בו מכבי הייתה בפיגור עמוק והמשחק נראה גמור, כך שמבחינה מנטלית הוא יותר קרוב בסקאלה לצד של סופו ופחות לצד של פניני; שחורציאניטיס חטף שלושה גגות בתחילת המשחק, ומיד השיב בשלוש עבירות, ששתיים מהן לא נבעו מחוכמה יתרה. הרביעית של סופו, שהוכיחה סופית כי מדובר בגאון כדורסל, אילצה את בלאט לעבור להרכב פורוורדים שייצר לחץ וריצה והחזיר את מכבי למשחק, אבל זה היה מאוחר מדי, וכאן מדובר בכשל של הצוות המקצועי. הרכב הפורוורדים היה צריך לבוא קודם.

מכבי לא הצליחה לממש את יתרונותיה הבולטים – היכולות האישיות של פארגו והנוכחות של סופו, היוונים הורידו את מכבי - זו המהירה והאתלטית ל-39% ל-2, שלטו בריבאונד, הספסל העמוק שלהם בא לידי ביטוי עם 36 נקודות לעומת 17 בלבד של מכבי (14 של בלו), ובסופו של דבר הוכח שפאו טובה יותר. אולי לא בהרבה, אבל מספיק כדי להניף גביע.

זאת הייתה עונה חלומית עבור מכבי, אחת המרגשות בתולדותיה. כרגיל, כשנגמרות החגיגות מתעוררים עם הנגאובר.

האתגר הגדול של מכבי תל אביב הוא יצירת המשכיות, ואפשר היה להיווכח בכך כשההנהלה החלה לנהל משא ומתן עם שחקנים לגבי חוזיהם בשלב מוקדם יחסית של העונה. גם בלי גביע יהיה קשה מאוד להשאיר את הסגל הנוכחי כפי שהוא, ומדובר במשימה גדולה עבור מועדון עם פנקס צ'קים דק יחסית לעשירות היבשת. ההצלחה הגדולה של העונה הזאת, כמה אירוני, היא זו הגורמת לראשי המועדון לכאב ראש נוכח שאיפות השחקנים לשיפור חוזיהם וההצעות הזורמות אליהם.

אך גם מכבי עצמה לא תורמת ליצירת המשכיות ויציבות. רצון חלק מאנשי המועדון לראות את הקבוצה משחקת בליגה האדריאטית היא בעיטת וולה בדלי שמילאו בעמל רב שחקני הסגל הנוכחי. הליגה האדריאטית, למי ששכח, היא ליגה שמעניינת רק את זה שאמור לעדכן את תוצאות משחקיה באתר הרשמי; אין בה כסף; אוהדי מכבי סוף סוף חזרו בהמוניהם והתאגדו סביב הקבוצה, אז למה לשעמם אותם עם לוח משחקים בלתי אפשרי ולשחק מול יציעים ריקים; שידורי הליגה הזו הם עול; השחקנים היו מוותרים ברצון על טיסה ליעדים נחשקים דוגמת שירוקי או נימבורק. מכבי, אחרי שנים סוערות, מצאה את הדרך הנכונה שיכולה להביא שקט, הצלחה ויציבות למועדון, וכבר באים ראשיה וחושבים איך לסבך את הכל באיזו הפלגה מיותרת לים האדריאטי.

משימה נוספת הרובצת לפתחם של אנשי הקבוצה היא החזרת החדות והרעב לשחקניה בטווח הקרוב (פיינל פור ישראלי) והרחוק. לא ברור מי יישאר ומי ילך, אבל מכבי של העונה הציבה רף גבוה מאוד של רמת משחק, ביצוע סגנון, נחישות וחריצות. זו קבוצה מאומנת לעילא שנתנה עונה חלומית, ולמרות שלא חזרה לתל אביב עם גביע, יהיה מאוד קשה לשחזר את האנרגיות והיכולות שפרצו ממנה העונה.

שריקת הסיום של הגמר היא גם שריקת הסיום של עונה עצומה עבור מכבי תל אביב. המשימה של מכבי תל אביב נראית בלתי אפשרית – להפוך את העונה הזאת להתחלה של משהו ולא הבלחה של משהו. השנה מכבי בנתה עצמה מאפס והצליחה לעלות על כל רף שהציבה לעצמה בתחילת הדרך, כשהגיעה עד לגמר. בעונה הבאה המשימה קשה הרבה יותר. אם מכבי לא תצליח ליצור המשכיות ולייצר יציבות, העונה הנוכחית תהיה בלתי נשכחת, וזה סימן רע למועדון שרעב תמידית לתארים.