ריאל שברה את המחסום הפסיכולוגי

שיבוצו של השופט פרנק דה-בלקרה למשחק האחרון בסדרת הקלאסיקו היה אחת השערוריות הגדולות ביותר בתולדות אופ"א. זה הרגיש רע מאוד מלכתחילה, ומהלך המשחק רק הוכיח את עוצמת המחדל. הרי דה-בלקרה היה זה שהרחיק את טיאגו מוטה בעונה שעברה, בגומלין בחצי-הגמר בין ברצלונה לאינטר, אחרי ההצגה הבזויה של סרג'יו בוסקטס שצולמה היטב. היה לשופט הבלגי חשבון פתוח עם ז'וזה מוריניו, והוא אף הוזכר אישית במסיבת העיתונאים הביזארית שלו אחרי ההפסד בשבוע שעבר. למזלה של אופ"א, בניגוד להתאחדויות המקומיות, עומד לרשותה מבחר רחב מאוד של שופטים, וכך היא יכולה להימנע משיבוצים אשר נראים מראש כטעונים במיוחד ולא מתאימים. האם הבלגי נשלח שוב לקאמפ-נואו אך ורק כדי ללמד את "המיוחד" לקח אחרי שהאשים את כל העולם ואשתו, כולל יוניצ"ף, בקונספירציה נגדו? אם זה השיקול שמנחה את ההתאחדות האירופית, הרי שזו התנהלות שלא מתאימה אפילו לגן ילדים.

דה-בלקרה התמקד מהשריקה הראשונה במשימה החשובה ביותר מבחינתו – לא לשלוף כרטיס אדום לאף שחקן ריאל. כל שופט אחר היה שולח את ריקרדו קרבאליו למקלחת מוקדמת כבר במחצית הראשונה, אבל הבלגי נתן לבלאנקוס להבין שהפעם יש להם חסינות מוחלטת. התוצאה – 31 עבירות של השחקנים בלבן (יותר נכון 30, אך לזה נגיע בפסקה הבאה), לעומת 10 בלבד מצד בארסה. אחרי ההפסקה, גם לסאנה דיארה (15 עבירות במצטבר בשני המפגשים), מרסלו, ובמיוחד עמנואל אדבאיור שהתעסק אך ורק בקרבות מגע, היו ראויים להרחקה. זה לא קרה, כי דה-בלקרה החליט שהוא לא יכול להרשות לעצמו להמשיך את רצף האדומים עליו התלונן מוריניו. הפנקסנות שברה שיאים חדשים, בחסות אופ"א.

ובכל זאת, גם בניסיונו לשאת חן בעיני האורחים, הצליח דה-בלקרה לעשות בדיוק את ההיפך. ריאל ירדה מהמגרש בתחושת קיפוח אדירה, ובצדק מבחינתה. בדקה ה-47 התרחש אירוע ביזארי, והתנהגות רוב המעורבים בו כלל לא מובנת, גם אחרי עשרות צפיות בהילוכים החוזרים. העובדות הברורות מורות על עבירה של ג'רארד פיקה על כריסטיאנו רונאלדו בדהירה אל השער. הפורטוגלי מעד, ותוך כדי הנפילה נגע, אולי, קלות ברגלו של חבייר מסצ'ראנו. הארגנטיני התגלגל על הדשא כאילו פפה, וויני ג'ונס וטרי בוצ'ר תקפו אותו יחדיו באלות בייסבול. גונסאלו היגואין קיבל את הכדור ושלח אותו לרשת, אך דה-בלקרה פסל את הכיבוש. עד כאן התמונות, אבל הן לא מסבירות כמעט כלום.

ראשית, מסצ'ראנו היה הרבה יותר קרוב לכדור מאשר היגואין. מדוע לכל הרוחות הוא העדיף לעשות הצגה בוטה ומוגזמת ולקוות לשריקת השופט לטובתו במקום להמשיך לרוץ ולהרחיק את הסכנה? זו תעלומה. שנית, מדוע דה-בלקרה פסק על כדור חופשי לטובת ברצלונה? הרי ברור מעבר לכל ספק שהעבירה הראשונית בוצעה על ידי פיקה, ולכן לשופט היתה דילמה פשוטה – להפעיל את חוק היתרון ולאשר את השער של היגואין, או לקבוע כי הנפילה של רונאלדו מנעה ממסצ'ראנו אפשרות למנוע את הכיבוש ולשרוק לעבירה לזכות ריאל. ההחלטה שקיבל מנוגדת לכל הגיון בריא, ונשארת בגדר תעלומה. שלישית, שחקני ריאל, ובראשם רונאלדו, כמעט ולא מחו בפני השופט. דווקא במקרה זה, בניגוד לכל האירועים האחרים בסדרה, היה להם קייס ברור ומוצק, אך הם קיבלו את הגזירה בשלוות נפש והתלוננו עליה רק במסיבת העיתונאים. מדוע? גם זו תעלומה. למעשה, היחיד שאת פעולותיו אפשר להבין בקלות בסיפור המוזר הזה הוא פיקה.

הסדרה ההיסטורית נגמרה, ואפשר להתחיל לסכם אותה. אם לוקחים בחשבון 90 דקות בכל משחק, הרי ששלושה מהם הסתיימו בתיקו, בעוד ברצלונה רשמה ניצחון אחד. כאשר מחשיבים גם את ההארכה בגמר הגביע, מתקבלת תמונה מאוזנת אף יותר – ניצחון אחד לכל צד ושתי תוצאות שוויון. מאזן השערים המסכם עומד על 3:4 לזכות הקטלונים, וזה המקום להדגיש כי ריאל ספגה פחות במשך 390 דקות מאשר במשחק בודד ב-29 בנובמבר. ספירת הכרטיסים האדומים נעצרה על 0:3 "לטובת" הבלאנקוס, אליה יש להוסיף את שוער המשנה פינטו ואת מוריניו שהורחקו בשבוע שעבר מבלי לשנות את מספר השחקנים על הדשא. מאזן טעויות השיפוט קשה מאוד לעריכה, אבל דבר אחד ברור – הפנדל לזכותה של ריאל במשחק הליגה היה שגוי. גמר הגביע עבר ללא מחלוקות מיוחדות, בעוד על ההרחקה של פפה במשחק הראשון בליגת האלופות ימשיכו להתווכח עוד שנים ארוכות. השערורייה האמיתית התרחשה אמש בתצוגת שיפוט גרועה באופן חריג, אבל הטעויות הלכו לשני הכיוונים.

ברצלונה מסיימת את הקרב כשידה על העליונה. אחרי העלייה לגמר ליגת האלופות, תיחשב המעידה בגמר הגביע לפרט שולי בלבד, וניצחון בוומבלי ב-28 במאי יכתיר את העונה השלישית של פפ גווארדיולה כהצלחה כבירה. מנגד, ריאל הוכיחה לעצמה שהיא מסוגלת להתמודד מול המכונה הקטלונית ואף לנצח אותה. לפני תחילת הסדרה, חששו במדריד מארבעה הפסדים שהיו מכניסים את המערכת לשפל חסר תקדים. הפחד מברצלונה אחרי החמישיה בנובמבר היה עצום, אך המחסום הפסיכולוגי נשבר, ובבירת ספרד מעדיפים להאשים בתבוסה בליגת האלופות בעיקר את השופטים. הבלאנקוס משוכנעים שבעונה הבאה הקרב יהיה צמוד אפילו יותר, והם יגיעו אליו ללא חשש בליבם.

גווארדיולה איבד את המאזן המושלם מול היריבה המושבעת אחרי ניצחונות גדולים בחמישה המשחקים הקודמים, וגם שגה קשות כאשר שלח למגרש את קרלס פויול במשחק חסר החשיבות בליגה. הקפטן נפצע, וזו היתה אחת הסיבות המרכזיות להפסד בגמר הגביע, אך למזלה של בארסה הוא חזר בעיתוי מושלם והצטיין במאני-טיים. גווארדיולה התמודד היטב עם בעיות ההרכב שנכפו עליו, בין היתר עם חסרונם של כל שלושה המגנים השמאליים במשחקים בצ'מפיונס-ליג. הוא התגבר גם על הפציעה של אנדרס אינייסטה לפני שבוע, ובסופו של דבר ניצח את יריבו אפילו במלחמה הפסיכולוגית שנכפתה עליו.

מוריניו למד היטב את הלקח מהתבוסה בנובמבר והתאים את משחקה של ריאל ליריבה באופן מעורר הערכה. השיבוץ של פפה כקשר אחורי נוסף הוכיח את עצמו מעל ומעבר, אבל המיוחד שגה קשות כאשר חצה את גבולות הטעם הטוב במאבקו מחוץ למגרש. רק לפני שבועיים, אחרי שהניף את גביע המלך, היה הפורטוגלי יקיר העיר מדריד, אך הוא הצליח לבזבז את כל ההישגים על המגרש באמירות פופוליסטיות זולות שלא מתאימות למועדון בסדר הגודל של ריאל. מוריניו משך אל עצמו אש מכל הכיוונים, כולל עיתוני הספורט הנאמנים ממדריד, אבל איש לא מתכוון לפטרו. למעשה, אנו עדים כאן לתופעה מרתקת מאוד. כל מאמן שדרך בבירנבאו בשנים הקודמות, בין אם מדובר בפאביו קאפלו, ברנד שוסטר, חואנדה ראמוס או מנואל פלגריני, ידע שגורלו נחרץ, ולא משנה מה הוא יעשה. המיוחד הפורטוגלי בטוח שהכיסא שלו יציב, ולא משנה מה הוא יעשה. לא בטוח שזה מצב בריא. במסיבת העיתונאים הראשונה שלו קבע מוריניו: "אני האיש הנכון לתפקיד כי אני לא מפחד מכלום". התנהלותו בשבוע האחרון הראתה כי זה לא נכון, ויש שיגידו כי הוא סובל מפראנויה. הפורטוגלי חייב לחזור לשפיות כדי שהמעידה לא תסכן את המשך הקריירה הפנומנלית שלו.

אגב, עם כל הכבוד לכישוריו הטקטיים של מוריניו, ניתן להבחין במספר החלטות תמוהות שמחירן היה יקר. ראשית, השער של פדרו אמש הזכיר מאוד את המחדלים בהגנת ריאל בנובמבר, עם יציאה לקו נבדל גבוה. מול גאונים מסוגו של אינייסטה, טעויות מסוג זה בדרך כלל בלתי נסלחות. שנית, חשוב לציין שכל השערים של בארסה הגיעו מהאגף עליו מופקד מרסלו. המגן הברזילאי אולי לא האשם העיקרי במהלך שגרם לעבירה של ראול אלביול במשחק הליגה, אך הוא התרשל כאשר אפשר לאיברהים אפלאי לבשל לליאו מסי לפני שבוע, ונעלם כלא היה כאשר הארגנטיני השלים צמד בסלאלום האדיר שלו. אתמול היה זה מרסלו שאיבד את פדרו כאשר אינייסטה שלח אותו לדייט עם איקר קסיאס.

מנגד, הברזילאי אחראי ישירות גם לשניים משלושת השערים של ריאל בסדרה. הוא "הוכשל" בפנדל שלא היה ולא נברא במשחק הליגה, ואתמול התחיל וסיים את המהלך שהניב את שער השיוויון. למעשה, בסטטיסטיקה הסופית הבעיטה של של מרסלו היתה היחידה שריאל שלחה למסגרת (אם לא סופרים את "השער" של היגואין). בשורה התחתונה, ברור שמרסלו יעיל מאוד במשחק ההתקפה, אך היכולת ההגנתית שלו מוטלת בספק, ולא כלל לא חדש. מדוע, אם כך, הוא מסווג כמגן? פלגריני השתמש בו לא פעם כקשר שמאלי עם תוצאות נהדרות בעונה שעברה, אך מוריניו החזיר משום מה את הגלגל לאחור.

אז הנה תמו 18 ימי הקלאסיקו. ציפינו לדרמות עוצרות נשימה, אבל הכדורגל לא ענה על הציפיות הגבוהות. ההיסטריה התקשורתית סביב המפגשים הכניסה את היריבות למערבולת, וזה גרם לכך ששתי הקבוצות עשו את הכותרות מהסיבות הלא נכונות. מעבר להתבטאויות של מוריניו, ההיסטוריה תזכור את המשחק הברוטלי של חלק משחקני ריאל ואת ההצגות הבלתי נסבלות של חלק משחקני ברצלונה שהפכו בשלב מסוים לתיאטרון האבסורד והגיעו לשיאן בנפילה של מסצ'ראנו. אז נכון, היו גם לא מעט רגעים קסומים של כדורגל טהור, בין אם מדובר במבצע של מסי שנכנס הישר לפנתיאון או בנגיחה של רונאלדו שהביאה את הגביע למדריד, אך בשורה התחתונה אין מנוס מלקבוע כי הלחץ על כולם היה גדול מדי. הסדרה גרמה לכל המעורבים להראות בעיקר את הצדדים השליליים שלהם, ועדיף לכולם לשוב לשגרה בעונה הבאה, עם שני מפגשים בלבד, בהפרש של מספר חודשים.