בכייה לדורות: סוגי הבכיינים בספורט העולמי

וידאו: ג'ובאני טראפטוני לאחר הפסד של באיירן מינכן, באחד מנאומי הבכי הזכורים ביותר בהיסטוריה.

הקבוצה שלו מפשלת על המגרש ולא מתפקדת, והוא מבין שיש רק דרך אחת לנסות להציל את עצמו ולהסיט את האש: להתלונן על השיפוט. זוכרים את דרור קשטן ונאום "השופט עשה טעות בשער השני" לאחר היכולת המחפירה של הנבחרת בתבוסה 3:0 לנבחרת אנגליה בוומבלי? זו, אם כן, השיטה. לא משנה איך שיחקת, כמה היריב היה עדיף ואם הפסדת 1:0 או הובסת 7:0, הבעיה לעולם לא תהיה אצלך, אלא אצל איש אחד ספציפי: זה עם המשרוקית.

אחוזי ההצלחה: לא גבוהים במיוחד, משום שבנוספת לתדמית הבכיין נדבקת לך גם תווית של לוזר.

דוגמה בולטת: אברהם גרנט הפך את המתודה הזו לאמנות של ממש. מקבץ קצר: "השיפוט היה פארסה" (אחרי 2:2 עם בירמינגהאם), "השיפוט של מייק ג'ונס היה חלש מאוד" (אחרי הפסד בגביע לסטוק סיטי), "נשדדנו על ידי השופט" (אחרי 1:1 עם וולבס), "טעויות השיפוט העונה עלו לנו בעשר נקודות" (ציטוט מה-1 באפריל, ולא – זו לא מתיחה). כל זה רק קמצוץ מעונה אחת עם ווסטהאם, כן?

הוא מנומס, שקט, משתדל להיות מאופק, אבל הוא מתפוצץ מבפנים. לא תוציא ממנו האשמה מפורשת, אבל האנדרסטייטמנט בולט. הוא לא תמיד יתרץ, אולם אם קבוצתו נוצחה בגלל שריקה מוטעית, זה הזמן שלו להתייצב מול המצלמה ולהגיד את המשפט הקבוע: "אני לא רוצה לדבר על השיפוט, אבל כולם ראו מה קרה כאן".

אחוזי ההצלחה: טובים. דרך מצוינת להפנות אצבע מאשימה בלי לצאת הבאד גאי.

דוגמאות בולטות: מאמן ברצלונה פפ גווארדיולה, מאמן מכבי נתניה ראובן עטר. מקבץ קצר: "לדעתי לא היה פנדל, אבל אני לא רוצה לדבר על השיפוט במשחק" (עטר, פברואר 2007). "אני לא רוצה לדבר על השיפוט, לנו חשוב לברוח ממאבקי התחתית" (עטר, פברואר 2010)."אנחנו לא רוצים לדבר על השיפוט כי זה בזבוז של זמן (גווארדיולה, פברואר 2011). "מאמן ברצלונה לא יכול לדבר על שיפוט" (גווארדיולה, מרץ 2011).

הוא נדפק על ידי השופטים? שוד ושבר, הוא כבר ידאג שכל העולם יידע וישמע. היריב שלו נדפק על ידי השופטים? הוא לא מבין על מה המהומה וההתרגשות. ההבדל בין "טעויות שיפוט הן חלק מהמשחק" לבין "השופט הרג אותנו היום" מסתכם בשאלה לטובת מי נפלה הטעות.

אחוזי ההצלחה: לא באמת משנים. כשהוא בצד הרמוס הוא יתלונן, כשהוא מרוויח הוא יפגין אמפתיה.

דוגמה בולטת: אלי גוטמן. "לא קוראים להם מכבי תל אביב, קוראים להם מכבי תל אביב ליפקוביץ' (השופט חיים ליפקוביץ' - ד.ר.) ובגלל זה הם ניצחו את המשחק" (ספטמבר 1996). "אתה יהיר" (למנשה משיח, ספטמבר 2009). "אם ווין רוני היה נופל, השופט היה שורק" (ליגת האלופות, ספטמבר 2010). "טעויות הן חלק מהמשחק, לא?" (אחרי משחק הגביע מול בית"ר ירושלים, אפריל 2011)

הוא לא בוחל באמצעים. אם מישהו עשה משהו שלא לרוחו, הוא ירוץ אחוז אמוק במחוות מאיימות של "תחזיקו אותי". לפעמים גם יממש את האיום עם איזו מכה או צביטה, ומכל ההתרחשות על המגרש רק דבר אחד ברור שלא יקרה: הוא לא ייצא פראייר. הוא כן ייצא עם העמדה לדין שתגרור עונש מגוחך.

אחוזי הצלחה: גבוהים. מצליח להטיל מורא ולהדביק לעצמו תווית של בריון, בדרך כלל יוצא עם עונשים קלים ולא מרתיעים

דוגמאות בולטות: מאמן הבייסבול בובי קוקס שפרש אשתקד מחזיק בשיא ליגה של 158 הרחקות לאורך הקריירה, כשכל אחת מהן אירעה לאחר שהתעמת פנים אל פנים עם שופטים. מאמן המכללות בובי נייט היה נוהג לכלות את זעמו על שחקניו דרך פעולות כמו חניקה וזריקת כיסאות. בארץ עשו זאת ניר קלינגר ואבי נמני, שהצטיינו בתחום גם כשחקנים וגם כמאמנים. אצל נמני זה בדרך כלל מגיע גם עם הרבה פאסיב אגרסיב עם מאפיינים חזקים של הבכיין הטייח (ע"ע): "השיפוט פה נמוך, זה פוגע בענף" (אפריל 2009), "השיפוט? אחרי השנה שעברה אני לא מופתע מכלום" (אוגוסט 2009), "קופחנו, היו טעויות שיפוט חמורות" (מרץ 2010).

הוא עושה הכל בשם המלחמה הפסיכולוגית ונוקט בגישת "כל העולם נגדנו", ולכן את הבכי שלו הוא לא מתחיל לאחר המשחק אלא יותר משבוע לפניו. לשחקנים שלו הוא מעביר את המסר שדופקים אותם וגורם להם להרגיש כמו קוזקים נגזלים, בתקשורת הוא מצטייר כמו יבבן חסר תקנה שכבר נמאס לשמוע ואת המאמן היריב הוא מוציא מדעתו. נחשו מה? הוא יודע איך לעשות את העבודה. המטרה מקדשת את כל האמצעים, ובדרך כלל היא גם מושגת. לולא היו לו קבלות, הוא היה נכנס לקטגוריית "הבכיין הטייח", אבל יש לו מספיק תארים כדי להוכיח שבמקרה שלו הבכיינות משתלמת.

אחוזי הצלחה: קרובים לשלמות. משיג את מטרותיו ומביא תארים

דוגמאות בולטות: פיל ג'קסון, אלכס פרגוסון, ביל בליצ'יק. "השופטים החליטו להרוג אותנו" (פיל ג'קסון, אפריל 2010), "השופטים מטפלים בקווין דוראנט כמו סופרסטאר" (פיל ג'קסון, אפריל 2010), "אף אחד לא רוצה אתכם, אתם אפסים, לא הייתם יכולים לשחק באף קבוצה אחרת" (ביל בליצ'יק, אוקטובר 2010), "אנחנו רוצים שופטים חזקים והיום לא קיבלנו אחד" (אלכס פרגוסון, מרץ 2011), "השופט היה משוחד לטובת ארסנל" (אלכס פרגוסון, נובמבר 2007).

לא תמיד הוא בוכה על שיפוט ובכלל, היבבות שלו בדרך כלל לא מגיעות בנסיבות טראגיות. הוא יכול להתייפח בגלל ספיגת שער בזמן הפציעות, אבל גם אם הבקיע טאצ'דאון מנצח או לאחר שהעביר זקנה את הכביש. יש לו חן, אבל כשהוא עושה את זה יותר מדי, זה כבר מתחיל להימאס.

אחוזי הצלחה: חלקיים. בהתחלה זה נחמד, אחר כך זה פתטי, בסוף אי אפשר לראות את זה

דוגמאות בולטות: שייע פייגנבוים, רוג'ר פדרר, מאמן הפוטבול דיק ורמיל וכמעט כל ספורטאי אמריקאי שהודיע זה עתה על פרישה ממשחק.

רצה או לא רצה, הבכיינות הפכה לסימן ההיכר שלו. דומה לבכיין הרגשן, אבל במקרה הזה לא מדובר בתופעה חיובית והוא לא מצטייר כדמות חביבה. להיפך, יש לו פרצוף או ג'סטה שהוא כל כך מזוהה איתם, עד שאוהדי היריבה רק מחכים לרגע שבו יפסיד כדי להשתמש נגדו בראיות. הוא, מצידו, תמיד נופל בפח של עצמו ומספק להם עוד חומר. הבכי שלו לא מבוטא במלים או בדמעות, אלא במעשים ובהבעות פנים שלא משתמעות לשתי פנים.

אחוזי הצלחה: מאה, מהכיוון השלילי. לא מחמיץ הזדמנות להפוך את עצמו לשנוא האומה

דוגמאות בולטות: שחקן הפוטבול פייטון מאנינג שעל שמו טבוע המונח "faceManning", שחקן הבייסבול אלכס רודריגז, הכדורסלן ראשיד וואלאס והכדורגלנים לואיס פיגו ופיפו אינזאגי. המודל הבולט בכחול-לבן הוא לירן שטראובר, שהתפרסם בזכות הגלגולים ברחבה וריצת האמוק לכיוון השופט או שחקני ההגנה שלו.

המטרה שלו היא לא להרביץ מוטיבציה או להיכנס בשופטים – הוא מתנקם בשחקנים או באוהדים שלו, בדרך כלל דרך אלימות מילולית והגעה לנקודת רתיחה מקסימלית. הוא פורק את כל הזעם מול המיקרופונים ומשאיר מזכרת נאה לכל עיתונאי שנכח באולם התקשורת.
אחוזי הצלחה: למי אכפת, את ההצגה הזו אי אפשר לשכוח

דוגמאות בולטות: "האוהדים האלה מזדיינים מוצצי זין, חבורה של עצלנים בני זונות שאין להם מה לעשות חוץ מלבוא ולקלל, שייכנסו לי לחור של התחת" (מאמן הבייסבול לי אליה, אפריל 1983). "שיחקנו כמו חרא. פלייאוף? פלייאוף? אני רק רוצה לנצח משחק!" (מאמן הפוטבול ג'ים מורה, נובמבר 2001). "היינו חלשים כמו בקבוק ריק, השחקנים האלה מתלוננים יותר משהם משחקים. בליגה האיטלקית הם בחיים לא היו משחקים" (ג'ובאני טראפטוני, מאמן באיירן מינכן, 1998)

עכשיו קחו את כל מה שקראתם ושלבו את התכונות הללו בבן אדם אחד. הוא רגשני, בוטה, אלים, משנה גישות בהתאם למצב הרוח, הפך את עצמו לארכי-מותג והוא מאמן מוצלח במיוחד. בקיצור, הוא ז'וזה מוריניו וכל מילה נוספת מיותרת.