האם בוסטון היא פחות קונטנדרית מאשר הייתה לפני חודש ויותר?
אסף רביץ: כן, היא קצת פחות. קודם כל, חשוב להבהיר שבוסטון השנה היא תעלומה מוחלטת מבחינתי. במקום להמר איזה רונדו נקבל היום או מה יהיו אחוזי הקליעה של ריי אלן הלילה עדיף פשוט ללכת לווגאס. הסיכוי שגם הפעם הכל יתחבר ככל שהפלייאוף יתקדם בהחלט קיים, אבל התחושה שלי היא שמשהו בסיסי עובד שם פחות טוב כרגע. אולי זה קשור לטרייד ההוא - אני מתחיל להשתכנע שהאווירה השתנתה, זה בולט דווקא אצל שחקני המשנה שלא תורמים כלום לאחרונה. אולי זה קשור לעייפות מצטברת ולגיל של שלושת הגדולים - כשהם לא יציבים, כל המערכת עובדת פחות טוב. ואולי כל זה ישתנה כאשר שאקיל אוניל יחזור ויחזיר איתו את המסה, הריבאונד והדומיננטיות בצבע.
מתי ברסקי: יותר, לא פחות. צפיתי בסלטיקס מנצחים את הניקס פעמיים בקלאץ', הודות לניהול התקפי מצוין של דוק ריברס והוצאה לפועל מצד שחקניו. צפיתי ברייג'ון רונדו חותך דרך הגנת הניקס ובספסל של בוסטון מזנק בהתלהבות לעבר קווין גארנט, בעקבות הטיים אאוט שלקח ברגעי הקלאץ' של משחק מס' 2, ולא ראיתי שחקן או קבוצה במשבר מנטלי עקב הטרייד על קנדריק פרקינס. כבר כתבתי על התרומה של ג'רמיין אוניל בריא לקבוצה משני צדי המגרש, בינתיים נראה כי הוא נכנס לכושר משחק בהדרגה. איתו בחמישייה יש לבוסטון יופי של רוטציה מהודקת לשלבים המאוחרים בפלייאוף.
עומר דיקמן: אתם מוזמנים להאשים את רונדו, את הטרייד עם אוקלהומה, את הפציעות או אפילו את חלוקת הדקות הלא כ"כ מוצלחת שהנהיג ריברס לאורך העונה, אבל השורה התחתונה היא שבוסטון הנוכחית היא קבוצה הרבה פחות מרשימה ומאיימת מאשר הסופר-קונטנדרית ששלטה במזרח אי שם לפני פגרת האולסטאר. איבוד יתרון הביתיות, התבוסה מול מיאמי בשלהי העונה הסדירה, הניצחונות הביתיות הדחוקים מנשוא מול ניו יורק פצועה וחבולה אינם מה שהייתי רוצה לראות מהאלופה לעתיד. חשוב לשים לב שהחריקות בבוסטון מגיעות דווקא מהמקומות שבהם היא נהגה לשלוט ללא עוררין ריבאונד ההגנה, הסגירה בצבע, עומק הספסל כולם מרכיבים הכרחיים בזהותה של קבוצת הפוסט סיזן המשומנת של 3 השנים האחרונות. ייתכן שחזרתו של שאקיל תפתור חלק מהבעיות, אבל קשה למקם את בוסטון כפייבוריטית אם וכאשר היא תפגוש את חבורת לברון בחצי הגמר.
האם הניקס, במצבם, מסוגלים למתוח את בוסטון לשבעה משחקים?
אסף רביץ: תלוי, כמובן, בשאלה מהו המצב הנוכחי של הניקס. בלי אמארה ובילאפס אין להם סיכוי, למרות שהיו קרובים במשחק האחרון. אבל הדיון יהפוך למעניין יותר אם נניח ששניהם יהיו כשירים לחלוטין למשחק הבא - במצב כזה, הניקס יכולים לא רק למתוח את הסלטיקס, הם מסוגלים גם לקחת את הסדרה. כן, גם אחרי פיגור של 2:0. בשני המשחקים הראשונים השחקנים של דאנטוני הפתיעו לטובה במחויבות, בתיאום ובהגנה שלהם, אפשר רק לדמיין מה יקרה לכל אלה במשחקי הפלייאוף הראשונים בגארדן מאז שספייק לי היה יוצר רלוונטי. כישרון, כידוע, לא חסר שם, כולל כזה שגם ההגנה של בוסטון מתקשה לעצור. החידתיות של הסלטיקס תורמת גם היא לתחושה שהסדרה הזאת לא בהכרח סגורה.
מתי ברסקי: לפני שבוע הימרתי כאן על ניצחון של בוסטון בחמישה משחקים ובינתיים דעתי לא השתנתה. לא מחוסר אמונה בכישרון ובקשיחות של הניקס, אלא ביכולת הארגון שלהם מבחינה הגנתית והתקפית ברגעי הקלאץ'. לא במקרה כל תרגיל של דוק ריברס באותם רגעים של משחקים 1 ו-2 התממש, בעוד שהניקס חיו ומתו בעיקר מאלתורים של כרמלו אנתוני וקצת טוני דגלאס. בשורה התחתונה הניקס לא ערוכים לסדרות פלייאוף ברמה הזאת. בצד החיובי, הם התחרו לאורך 96 דקות מלאות והצעירים בקבוצה צוברים ניסיון פלייאוף חשוב.
עומר דיקמן: בהמשך לסעיף הקודם, התשובה לשאלה הזו טמונה קודם כל ביכולת של בוסטון מאשר בניקס. עם כל הכבוד לתצוגת העל של כרמלו במשחק הקודם, הרי שהקבוצה של דאנטוני היא הדבר הכי רחוק שניתן לדמיין מקבוצת פלייאוף. ללא הגנה, ללא קשיחות או עומק מהספסל, ועם כוכבים חסרי נסיון אמיתי במעמדים גדולים (ותסלחו לי על זה שנמאס לי לזכור חסד נעורים לצ'ונסי שנה אחרי שנה) והפציעות האחרונות של צ'ונסי ואמארה ודאי שלא תורמים הרבה לתמונת המצב המאד לא אידאלית של הניקס. ברם, מבט חטוף על הבוקס סקורס מוכיח שבשני משחקי החוץ הראשונים היו הניקס רחוקים יריקה (או סל אחד של ביל ווקר העוואר) מלגנוב את הביתיות. מול בוסטון הרופסת של ימינו, אין זה מן הנמנע שמלו ושות' יצליחו למתוח את הסדרה הזו למקומות שממש לא חשבנו עליהם.
הדרך לנצח את אורלנדו היא לעצור את שחקני החוץ ולאו דווקא את הווארד?
אסף רביץ: עושה רושם שכן. אמנם כמעט בכל הקבוצות הסופרסטארים מופיעים ושחקני המשנה לא, אבל באורלנדו המצב הזה הוא הקיצוני ביותר - דוויט הווארד קלע בשני המשחקים הראשונים 79 מתוך 181 הנקודות של המג'יק (44 אחוזים) וביקר בקו העונשין 41 פעמים מתוך ה-66 של קבוצתו. אטלנטה משאירה את שחקני ההגנה צמודים לשחקני החוץ ומביאה דאבל-טים על הווארד רק בסוף המהלך, פעמים רבות זה עולה לה בשתי נקודות קלות של סופרמן, אבל באופן כללי זה עובד. משחק ההתקפה של אורלנדו מנוטרל - כל הקבוצה פרט להווארד קולעת ב-30 אחוזים מהשדה (יחד איתו זה 40), אין כמעט שלשות והמשחק לא שוטף - 24 אסיסטים בשני המשחקים ביחד על 34 איבודים. דוויט לבד אחראי על 15 איבודים ורק אסיסט אחד, מה שמזכיר שהוא נשק התקפי פחות יעיל מהנדמה. החיסרון היחיד של הטקטיקה הזאת הוא בריבאונד, שם הווארד חוגג.
עומר דיקמן: השאלה האמיתית כאן היא כמובן האם אפשר לעצור את הווארד, ובמידה שהתשובה אינה ברורה לכם, הנכם מוזמנים לערוך סקר טלפוני בקרב סנטרי הליגה (אלו שנשארו בחיים, כלומר), רק אל תתפלאו אם במקום תשובה תשמעו מהעבר השני של הקו מלמולים ויבבות שיסתיימו בטריקת טלפון. אם הווארד של השנים הקודמות היה שחקן מגושם וחסר יכולות התקפיות אמיתיות, הרי שהעונה הפך משחק ההתקפה של התפלץ מאורלנדו למשהו שלמרבית הקבוצות אין כל יכולת או טעם לנסות ולהתמודד איתו. מה שכן ניתן לעשות, כפי שמוכיחה לנו אטלנטה עד כה, זה לתקוף את החוליה החלשה במערך, שהיא משחק הפנים-חוץ של המג'יק, שמאז הטרייד הגדול של תחילת העונה הפך להרבה פחות מתואם. בפעמים שהכדור כן מגיע לקלעי התורן, הוא מגיע פעמים רבות בעמדה רעה ועם מעט מדי זמן על שעון הזריקות. שיטת ההגנה הזו מחייבת אמנם לחץ בלתי פוסק והרבה מאד עבירות, אבל מול אורלנדו הנוכחית מדובר בתשובה הטובה ביותר שיש.
מתי ברסקי: יש סיבה שקבוצות כמו בוסטון נמנעות מלשלוח דאבל טים לכיוונו של הווארד, והיא נעוצה במגוון קלעי השלשות של המג'יק. אומנם הווארד שיפר את ארסנל המהלכים שלו בהתקפה, אבל הוא נותר מוסר בינוני-מינוס ולצד יכולת כדרור מוגבלת ועבירות תוקף מזדמנות, מדובר במכונת איבודים. תוסיפו לכך את אחוזי העונשין הידועים לשמצה שלו, ותקבלו גו-טו-גאי המייצר לעצמו ובעיקר לעצמו - הזדמנויות קליעה רק לאחר שהתמקם היטב בצבע, מספיק זמן בשביל הגנת היריבה להתמקם בעצמה סביב שחקני החוץ.
האם מיאמי היא כרגע הפייבוריטית לקחת את המזרח?
עומר דיקמן: לצערי, עושה רושם שמיאמי היא אכן הקונטנדרית המובילה במזרח, וכנראה שגם בליגה כולה. התזמון האומלל של בוסטון, הלייקרס והספרס שהגיעו כולן בכושר ירוד אל הפלייאוף, בצירוף היכולת המאוד לא משכנעת של שיקגו, שמוכיחה לנו שאולי היא עדיין לא קבוצה למעמדים האלה, מותירים את ההיט בתור הקבוצה בכושר הטוב ביותר בליגה, וזו שתואר האליפות ככל הנראה יעבור דרכה, גם אם לא יגיע אליה. מה לעשות, ההיט בנויים היטב לפוסט סיזן מבחינת סגנון המשחק וכושרם של השחקנים המובילים, ואלא אם לברון מתכנן לנו עוד התפרקות מנטלית א-לה בוסטון קליבלנד 2010, רבים הם הסיכויים שבעוד חודשיים נלמד כולנו שהפשע, ילדים, משתלם.
אסף רביץ: מבחינתי, הסיבה היחידה לתשובה חיובית לשאלה הזאת היא היעדר מועמדת ראויה יותר, אבל אני מעדיף פשוט להתייחס למזרח כרגע כפתוח לחלוטין. כי מיאמי לא נבחנת כשהכל הולך לה חלק, אין כמעט ספק שביום טוב שלה אין בליגה קבוצה שתתמודד איתה, היא תיבחן באופן בו תגיב לרגע בו התוכניות ישתבשו - הפסד משמעותי ראשון, פיגור בסדרה, מצב של גב לקיר, משחק צמוד קריטי בו מישהו צריך לקחת אחריות ומישהו אחר יצטרך לאפשר לו לעשות זאת. אם יש לקח שניתן להפיק מהפלייאוף במזרח בשנתיים האחרונות, הלקח הוא שלאו דווקא זו שמטיילת בסיבובים הראשונים היא זו שתצליח בהמשך. במקרה של מיאמי הנקודה הזאת רלוונטית במיוחד.
מתי ברסקי: הימרתי על מיאמי כאלופה בתחילת העונה, אבל זה היה לפני שמייק מילר ואודוניס האסלם, שחקנים 4-5 בסגל הדליל של הקבוצה, נפצעו וטרם התאוששו (האסלם לא כשיר, מילר לא בכושר). גם צירופו של מייק ביבי לא התגלה כשדרוג משמעותי להתקפה. עם כל הכבוד ליתרון 0:2 הנוכחי מול פילדלפיה, נותר לראות איך מיאמי תתפקד במשחקי חוץ בפלייאוף הזה ומול יריבות רציניות יותר כאשר לברון ובוש יתקלו בשמירה של פירס וגארנט או דנג ונואה. מבין מיאמי, בוסטון ושיקגו תצא רק אחת ובינתיים הן שקולות.