פייר, ציפינו ליותר: מאכזבי העונה ב-NBA

אז ככה: תיכף תפגשו פה את המאכזבים ה"רגילים" של העונה, אלו שפשוט לא עמדו בציפיות (חתיכת אנדרסטייטמנט) ויכולים להפתיע ולהתקמבק בעונה הקרובה מבלי שמישהו מאיתנו יופתע, אבל גם את ה"מיוחדים", אותם חלכאים, נדכאים ומוכי גורל, אשר העונה האחרונה חרצה את גורל הקריירה שלהם ללכת בכיוון אחד וברור מכאן ואילך, והכיוון הוא כמובן למטה. נתחיל ברשימה של אלה ש"סתם" ירצו לשכוח את העונה הזאת, ומי שישרוד את הדיכאון הזה ימשיך לאלה שיכולים לשמש מקרה טיפולי אצל רופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים.

ראויים לאזכור של כבוד: ג'ו ג'ונסון (אטלנטה), ברוק לופז (ניו ג'רזי), דארן קוליסון (אינדיאנה), ארון ברוקס (פיניקס).

5. ג'ף גרין (בוסטון) – עוד בעונה שעברה החלו לעלות פרשני הליגה (וביניהם הח"מ) את החשש שמא הצלע השלישית של אוקלהומה אינה בדיוק החוליה החסרה במועדון, והעונה נראה שגרין עשה ככל שביכולתו כדי להוכיח זאת. אם בעונה שעברה חיפה גרין על החסרון הפיזי במשחק הגנה משובח ונכונות לעשות את הדברים הקטנים והחשובים, הרי שהעונה כנראה שהוא גילה שאין לא רוצה – יש לא יכול. גם באוקלהומה הבינו שגרין, סימפטי ככל שיהיה, הוא שחקן מתאים בהרבה לעמדת הסמול פורוורד אלא שזו למרבה הצער תפוסה ע"י אחד בשם דוראנט. את העונה סיים גרין כשחקן ספסל לא משמעותי במיוחד בבוסטון, וינסה בקיץ הבא למצוא בית מתאים יותר שבו יוכל להתפתח בעמדה המתאימה.

4. רייג'ון רונדו (בוסטון) – השם מעורר המחלוקת ביותר הגיע אל הרשימה הזו לא בגלל שהייתה לו עונה לא טובה, אלא פשוט בגלל חוסר התאמה בין הציפיות הגבוהות שהיו בקיץ לעונת הדריכה במקום שהנפיק רייג'ון. גם אם נתעלם מהדעיכה האיומה בחצי השני של העונה, לא נוכל להתעלם מהעובדה שרונדו לא עובד, או שמא לא מסוגל לעבוד על חוסר יכולתו לשחק התקפה. בעונה שבה דרק רוז הופך בבת אחת מנגר של 75% מהקו ואייר בולים מחוץ לקשת לשחקן של 2 שלשות ו-90% מהקו העונשין, ניתן לצפות מהרכז הצעיר של בוסטון שלכל הפחות לא ילך בכיוון ההפוך וידרדר לשפל קריירה של 56% מהעונשין (פחות מדוויט הווארד) מלוות ב-10 נקודות מגוחכות למשחק. מה שבטוח, אם הטראומה מהגמר דאשתקד בה השאירו שחקני הלייקרס את רונדו לזריקות חופשיות משל היה בתו הקטנה של אנדרו ביינום לא גרמה לו להשתנות, כנראה ששום דבר כבר לא יעשה את זה.

3. דני גריינג'ר (אינדיאנה) – דווקא בעונה שבה הצליח סופסוף לשמור על בריאות תקינה, ודווקא בעונה שבה סופסוף מעפילה אינדיאנה אל הפלייאוף, נראה שסקורר המוביל והמנהיג המיועד של הקבוצה העדיף לקחת דווקא צעד אחד אחורה, ולהפוך מאולסטאר עתידי מובהק לעוד סקורר אתלטי ולא יעיל במיוחד מהסוג שלא ממש חסר בליגה. עם 42% איומים מהשדה וירידה של 4 נקודות בממוצע למשחק (20 לעומת 24 אשתקד) מיותר לציין שדני בוי לא בדיוק לקח את הצעד קדימה אותו ציפתה הקבוצה שייקח, וכראיה הצהיר גורם בהנהלת הקבוצה שאם יעצור ליד אוטובוס הקבוצה איזה רכב, והנהג יצביע על גריינג'ר וישאל "מוכר?", התשובה בהחלט עשויה להיות חיובית.

ואם בהליכה אחורה עסקינן, אז אין מבאסת יותר מהצעידה ברוורס כאשר היא מתבצעת בין עונה הרוקי לעונת הסופמור, לבטח כשהשחקן הצועד הוא רוקי העונה שעברה, בה ניפץ שיאים סטטיסטיים על ימין ועל שמאל רק כדי לעמוד בסיום העונה השנייה עם סימן שאלה אחד גדול על המשך הקריירה. אז לא, אני לא טוען כאן שטייריק לא יהיה שחקן גדול בעתיד, אבל אין ספק שיחס ההימורים בנושא עלה משמעותית בחודשים האחרונים.

עם ים של פציעות כרוניות, דעיכה משמעותית ביעילות (41% שדה לעומת כמעט 46% בעונה הקודמת), והצלחה קבוצתית מפוקפקת, אין ספק שזו ממש לא העונה אליה ייחלו בסקרמנטו (או באנהיים). נותר רק לקוות שמכת הפציעות שנחתה על טייריק מהווה סיבה ולא תירוץ, ושרוקי העונה שעברה ייקח את עצמו בידיים רגע לפני שהוא מתחיל ללכת בדרכו של הבחור שנמצא במקום הראשון. אז קבלו במחיאות כפיים את:

בדיעבד, אין ספק שהדריכה במקום בעונת הסופמור הייתה צריכה לשמש נורת אזהרה באשר ליכולתו של מאיו להתפתח לשחקן מוביל, אולם גם בתחזיות השחורות ביותר קשה היה להאמין שאת העונה השלישית במקצוענים יסיים הקלעי של ממפיס כשהוא מתרסק באופן קולוסלי בכל אלמנט אפשרי במשחק שלו. החל מייצור הנקודות (11 למשחק לעומת 18 בעונה הקודמת), אחוזי שדה (41% לעומת 46%), אחוזי עונשין (75% לעומת 81%, אל תשאלו אותי למה), וכמובן דקות משחק, שם איבד מאיו את מקומו בהרכב והפך לסוג של שחקן שישי.

מאז האולסטאר הוא מסתפק ב-22 דקות למשחק בלבד, וכל זאת, להזכירכם, בשעה שהסקורר המרכזי של הקבוצה, רודי גיי, סיים את העונה. בין לבין הספיק מאיו לריב עם המאמן ליונל הולינס, לשבות, ללכת מכות עם טוני אלן (לא מומלץ, תאמינו לי), ולקבל השעיה ל-10 משחקים, שלא ממש הדירה שינה מעיניו של מישהו בממפיס. קשה לדעת איך תיראה המשך הקריירה של או ג'יי, אבל אין ספק שסימפסון נראה כרגע כמו אופציה מאד ריאלית.

5. וינס קרטר (פיניקס) – עונה וחצי של וינסניטי הספיקה לאורלנדו כדי להבין שקרטר הוא לא בדיוק השחקן שיישא על כפיו את הקבוצה בחזרה אל הקונטנדריזם המיוחל, ושלחה את האולסטאר המזדקן לקבוצה היחידה שבה שחקנים מסוגו עושים קאמבקים שאפילו אמא שלהם לא האמינה שהם מסוגלים לעשות.

אלא שמה שהיה טוב בשביל שאקיל ובשביל גרנט היל לא היה מספיק טוב בשביל קרטר. אולי זו העובדה שהוא עדיין לא בעשור השביעי לחייו כמו קודמיו בתפקיד, אבל דווקא ברוטציה הנוחה יחסית של הסאנס דעך קרטר והפך לצל של עצמו עד שלבסוף איבד את המקום בהרכב לג'ראד דאדלי. וול פלייד סיר.

4. יאו מינג (יוסטון) – שנה וחצי של החלמה ממושכת משבר בכף הרגל הסתיימה בחזרה מתוקשרת של הענק הסיני למגרשים. 5 משחקים לתוך העונה, ודקה וחצי אחרי שאלדמן הודיע שהוא שוקל להוריד את מגבלת הדקות מעל מינג, שבר יאו עצם פיקטיבית אחרת והודיע שככל הנראה סיים את הקריירה. אכן פאנץ' ליין ראוי לקריירה מפוספסת, אם כי ללא ספק טובה יותר מהקריירה של:

3. גרג אודן (פורטלנד) – בחיי שזאת הפעם האחרונה שאני מדבר עליו, אבל לאור התעקשותו של סבא אודן להמשיך ולהטריד את מנוחתנו בניסיונות הרואיים אך פתטיים לחזור ולשחק כדורסל, אין לי מנוס אלא להכניס אותו לרשימת מקרי הסעד של העונה.

לפני מספר ימים הודיע אודן כי עם קצת מזל הוא עשוי להיות כשיר לפתיחת מחנה האימונים של הפרה סיזן באוקטובר 2011, והלב נכמר לנוכח התהייה הבלתי נמנעת כמה זמן תחזיק החזרה הזו. לאחר עונה נוספת שבה לא משחק אודן ולו דקה אחת של כדורסל, חוששני שניתן להכתירו רשמית בתור הפוטנציאל המבוזבז הכי גדול של העשורים האחרונים, ואולי אף מאז הקמת הליגה.

מבין השחקנים שנמצאים בשיא פריחתם הביולוגית, קשה למצוא נפילה קיצונית כמו זו שחווה גילברט ארינאס בעונה האחרונה. לאחר תקרית האקדח המפורסמת דאשתקד התייצב ארינאס אל העונה כחלק מהמפלצת הדו ראשית שתכננו הוויזארדס להציג בעמדת הפוינט גארד יחד עם ג'ון וול, אלא שאז קרה הבלתי ייאמן והמג'יק הציעו לקחת את ארינאס וחוזהו הענק אליהם.

מהר מאד גילה אייג'נט זירו כי נפל מן הפח אל הפחת. בגיל 29 כולה, מוצא עצמו ארינאס בתפקיד השחקן השביעי היקר ביותר בהיסטוריה של הליגה, כשמאז המעבר מסתפק הסקורר המחונן ב-20 דקות ו-8 נקודות למשחק. ומה שבאמת מבאס זה שהעתיד ממש לא נראה ורוד יותר. ממש ממש לא.

ארינאס, יאו, אפילו גרג אודן, אין ספק שכל הסיפורים האלו מחווירים לעומת המקרה של ברנדון רוי, שאיבד ביום בהיר אחד קריירה בשיא פריחתה. גם הפסימיסטים הגדולים ביותר (קרי אוהדי פורטלנד) לא יכלו לדמיין שהנטייה הקלה של הכוכב שלהם לפציעות תתגלה לפתע בתור מצב רפואי כרוני מסיים קריירה שאין ממנו כל דרך חזרה.

ככה סתם, בלי הודעה מוקדמת, גילה רוי שהסחוס בשתי ברכיו אזל לחלוטין, ואלא אם תימצא הדרך להתקין בברכיו סחוס של חזיר, עושה רושם שנגזר עליו לבלות את המשך הקריירה שלו תחת כאבי תופת.תחת המצב החדש הפך רוי מכוכב על ללא יותר מאשר שחקן משלים, ואין זה מן הנמנע שהודעת הפרישה תגיע כבר במהלך העונה הבאה, במה שעשוי להפוך לסיום עצוב ועגום במיוחד בקריירה של אחד השחקנים הטובים ביותר שהגיעו לליגה בעשור האחרון. פשוט עצוב.