פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נו, לא מגיע לו על זה פרס?

        דמעות הניצחון של שמעון מזרחי המחישו את גדולת היו"ר האגדי. פז חסדאי בטוח שגם לסוגיית יום הזיכרון הוא ימצא פתרון מנצח

        למרות ההערכה הגדולה למפעל חייו של שמעון מזרחי, היו רגעים בהם נדמה היה שהוא צריך לוותר על פרס ישראל. לא נעים לזכות בפרס יוקרתי שמעורר כזו סערה ציבורית, גם המעורבות של טל ברודי נראתה מפוקפקת, ונדמה היה שאם מזרחי היה מוותר על הזכות הגדולה - הוא יכול היה לצאת מהסיפור הזה באצילות ולהרוויח מכל הכיוונים. אבל זה ההבדל בין מזרחי לבין שאר העולם: הוא מסרב לוותר. אין גם סיבה שיוותר. הדמעה הקטנה שהחביא אמש (חמישי) אחרי העפלת מכבי תל אביב לפיינל פור הייתה דמעת ניצחון. עוד ניצחון. עוד תשובה למפקפקים. אין שום סיבה בעולם שהוא יוותר על הניצחון הגדול האישי שלו.

        עכשיו הוא שוב עומד בעין הסערה, עם סוגיית יום הזיכרון. "בזמן שאתם הייתם בויטוריה", סיפר אתמול מזרחי, "אני הייתי בברצלונה בשיחות עם היורוליג". המשמעות היא ברורה, וממחישה שוב את מעלותיו של המנהל האגדי: כשהעיתונאים עוד לא הספיקו לעלות על הבעיה, מזרחי כבר חשב על הפתרון. תהיו בטוחים שהדיונים עם הנהלת היורוליג החלו כבר ביום שתאריך הגמר פורסם, הרבה לפני שהעונה החלה. בזמן שהפרשנים עוד פקפקו בסיכויי הקבוצה להתברג בין ארבע האחרונות, הוא כבר חשב בגדול, עם אמונה עיוורת בקבוצה שלו. הוא לא סתם חשב על הפיינל פור, אלא כיוון גבוה, היישר לגמר. כי ככה זה אצל מזרחי, אין מקום לבינוניות. אין מקום לפקפוקים, אין שאלות פתוחות, אין בעיה שאי אפשר לפתור. לדמות כזאת, שמנוגדת לכל תרבות הספורט בישראל, מגיע פרס יוקרתי וממלכתי שמביע את הערכת הממסד להישגיו.

        להוריד את הכובע, ולאכול אותו

        הנתון הכי מדהים בשבוע הזה, ששוב ממחיש את פועלו של מזרחי, היה הרייטינג של המשחק השלישי בויטוריה: 16 אחוזי צפייה (בערוץ 10!). יותר ממשחקה של נבחרת ישראל בכדורגל באותו יום, פי שניים מכל משחק צמרת בליגת לוזון, יותר מהקלאסיקו הספרדי ומליגת האלופות, יותר מכל אירוע ספורט מקומי. כל מי שטוען שמזרחי קידם רק את מכבי ולא את הכדורסל, צריך להביט בנתון הזה ולאכול את הסומבררו הכי גדול במקסיקו. מי היה מאמין שכדורסל – ענף שכשהוא משוחק באירופה הוא נטול אתלטיות וסקסיות – מצליח להפנט כל כך הרבה ישראלים, גם בעידן הרב ערוצי. הכדורגל ימשיך להיות הענף הכי פופולרי, אבל הכדורסל ממשיך להיות הענף הכי ייצוגי ומצליח, ומתברר שגם הכי נצפה. מי שחושב שלמכבי תל אביב אין חלק בזה, הוא עיוור מרוב שנאה.

        הטיעונים הללו כבר נאמרו עשרות פעמים, אבל חשוב להזכיר אותם שוב ושוב למקטרגיו של מזרחי: לא רק שמכבי תל אביב לא הרסה את הכדורסל בישראל, היא הכוח שמניע אותו. היא זו ששמה את הענף על המפה, בראש טבלת הרייטינג. היא זו שמצדיקה את קיומו. היא הסיבה שבגינה מלכתחילה ילד חולם להיות כדורסלן: או כדי לשחק במכבי ולהתחכך בזוהר, או כדי להיות הגיבור שמביס אותה. אומנם הליגה המקומית מקרטעת, לא נכחיש, אבל ממתי ליגה צמודה ומותחת היא סמל לענף מצליח? למי אכפת, למשל, שהצמרת של ליגת הכדוריד היא צפופה? ישראלים, כמו רוב חובבי הספורט בעולם, מעריכים אנשים מצליחים וארגונים הישגיים. מכבי היא התשובה.

        מיד עם סיום הניצחון המדהים על קאחה לבוראל, אלופת ספרד, סיפק מזרחי בבנאליות את הקלישאה הכי מוכרת מהלקסיקון שלו: "עכשיו אנחנו כבר חושבים על המשחק מול מכבי חיפה ביום ראשון". ספק אם הוא באמת מתכוון לזה, סביר להניח שגם הוא יודע שזו התשובה לה כולם מצפים, אבל שוב, זה חזק ממנו. בלי המחויבות הזו להצלחה, בלי המנטרות העבשות שלו, בלי הפרצוף הקפוא שכבר מגויס כולו לאתגר הבא, מכבי לא הייתה מגיעה למקום שבו היא נמצאת, בצמרת הגבוהה. לא נתפלא אם עכשיו הראש של מזרחי כבר פועל במרץ כדי לפתור את סוגיית יום הזיכרון, ובוודאי שלא נתפלא אם יצליח למצוא פתרון מנצח. כך או כך, יום לאחר מכן, ביום העצמאות, הוא יקבל את פרס ישראל, וכל חובבי הספורט בישראל ייאלצו להסיר את הכובע, ולהריע למנצח הכי גדול בתולדותינו.