מישהו מוכן להרגיע אותם?

למרות הגינויים על האקט האלים שביצעו השבוע אוהדי מכבי תל אביב (אלה שפרצו לאימון הקבוצה ואיימו על השחקנים), חייבים להודות שהיה בזה משהו אירוני ומשעשע. על פי הדיווחים, חלק מהשחקנים ברחו מהמתחם ונסו לחדר ההלבשה כתגובה לפריצה, ולמעשה המחישו בדיוק את מה שאותם אוהדים ניסו להוכיח: מדובר בחבורה של פחדנים. אם ספורטאים בוגרים וחסונים נסים בבעתה מחבורה של ילדים במסיכות - כיצד הם אמורים להתמודד עם האתגרים על המגרש, עם הלחץ מהקהל, עם הציפיות מהתקשורת? את התשובה קיבלנו בשבת האחרונה בקרית שמונה: הם פשוט לא. לו הייתה ניתנת להם האפשרות, ודאי היו נסים לחדר ההלבשה בצרחות מבוהלות גם במהלך ה-4:0 בצפון. למעשה, הם לא היו רחוקים מזה. כך נראית קבוצה בפאניקה.

עם כל הביקורת לסגל הלא מאוזן שבנה אבי נמני בתחילת השנה, דבר אחד ייאמר לזכותו: נמני ידע לחזות מראש את הלחץ שיהיה על הקבוצה, ובחר להביא בעיקר שחקנים ותיקים ומנוסים שכבר היו בעבר במאבקי אליפות וחוו לחצים של קבוצות גדולות. קולאוטי, אלברמן, זיו וסטרול הם רק חלק משחקני הרכש שהיו אמורים להיות מצוידים בחוסן נפשי וניסיון לקראת האתגר העצום בקרית שלום, אבל כידוע, יש דברים שהם גדולים מהשחקן הבודד, ואחד מהם הוא ה-DNA של הקבוצה. וה-DNA של מכבי מורכב מהיסטריה.

אנחנו מדברים על מסורת מפוארת של איבוד עשתונות, התפרצויות רגשיות ותגובות בלתי נשלטות. אנחנו מדברים על מועדון שמושתת על לחץ ופאניקה, על קבוצה שמרגישה שספיגת שער תגמור את המשחק, שהפסד יביא לקץ האנושות. הכל מלודרמטי, עם רגשנות מוגזמת ותנודות קיצוניות, עם ציפיות מטורפות שמביאות למאניה ואכזבות כואבות שמביאות לשיברון לב. יום אחד רוכשים שחקני רכש במאות מיליוני שקלים כתגובה אמוציונלית להישגי היריבה, כמה הפסדים לאחר מכן שוברים את הכלים ומשתפים אך ורק שחקני נוער. ניצחון אחד גורם להם לדבר על אליפות ולהאמין באפשרות הזאת מכל הלב, הפסד אחד והם מדברים על לפרק את כל הקבוצה.

האלמנטים ההיסטריים הם חלק מהיסודות של המועדון, אך נדמה שהקבוצה הנוכחית של מכבי תל אביב לוקה בסימפטומים הללו באופן מיוחד. מול קרית שמונה הם היו כל כך משותקים מהפחד, עד שבמחצית השנייה הם פשוט העבירו את הזמן במטרה לשמור על התוצאה (פיגור 3:0, להזכירכם). שחקנים ניסו להיפטר מהכדור, היו שביימו פציעות וביקשו להתחלף, אחרים סתם ברחו מאחריות. זו קבוצה שניתן לזהות את הערעור הנפשי שלה בכל מהלך. זו קבוצה שהשוער שלה הוא לירן שטראובר.

ואיך מכבי אמורה להיות יציבה וחזקה נפשית כשמאחור ניצב לו שטראובר? יש משהו יותר סימבולי מזה? האיש הגדול עם האפודה אמור לשדר קור רוח וביטחון, לתת לחבריו את התחושה שיש מי שמחפה עליהם מאחור, אבל נפנופי הידיים והגערות של השוער רק מערערים כל חלקה יציבה. הדבר האחרון שהוא משרה, זה רוגע. אומנם היו לו לא מעט משחקים העונה ששטראובר הצטיין בהם והעניק לקבוצתו את הנקודות במו ידיו, אבל באופן אירוני, גם כשהוא מספק הצלות וירטואוזיות הוא משדר לחץ, מפני שהוא רק מגביר את התחושה עד כמה הוא לא צפוי.

מדד ההיסטריה לא מסתכם בזה. עכשיו, כששטראובר המאכזב עומד לשלם את הטעויות ולאבד את מקומו בהרכב, הלחץ רק גובר, כי במקומו נכנס גיא סולומון. העלאת שוער מחליף זה תמיד אקט קיצוני, אבל כדי להמחיש את החשש המיוחד של אוהדי מכבי מאותו סולומון - מספיק להזכיר שהם מעדיפים בשער את שטראובר! וכך, הרבה לפני שמכבי תל אביב עולה למשחק נגד נתניה, ניתן לשמוע את הזמזום הנרגן בקהל של האוהדים העצבניים והמתוחים, וזה עוד לפני שסולומון שגה, לפני שקולאוטי איבד כדור, לפני שאלברמן שלח עוד כדור סתמי אחורה. איזה פחד, איזה לחץ.

מוטי איוניר, למרבה הצער, לא מצליח לשדר את קור הרוח הנדרש. התגובות שלו לסיטואציה לא רק שלא מניבות תוצאות, אלא אף משדרות מעט בהלה. אומנם איוניר מלכתחילה היה טיפוס אמוציונלי, אבל נדמה שהלבה הרותחת שמבעבעת מתחת לפני השטח בקרית שלום יכולה להמיס גם את הקרחונים הגדולים ביותר. כמובן שגם מיטש גולדהאר לא מוסיף לשקט למועדון (למרות התגובה החיובית והסבלנית שלו לאירועי השבוע), אבל איזה בעלים במכבי תל אביב הצליח לייצר שקט? ספק אם זו משימה אפשרית, ספק אם היא בכלל נחוצה.

חשוב לזכור שהלבה הרותחת הזו היא מה שמניע את מכבי תל אביב. היא זו ששומרת על דריכות מקסימלית ויוצרת עניין. היא זו שמותירה את הקבוצה בראש הכותרות, ללא קשר להישגים המקצועיים. היא זו שמבהירה שהיא עדיין אימפריה, על אף שהיא זכתה באליפות אחת ב-16 השנים האחרונות. גם האוהדים יודעים שהתגובות ההיסטריות שלהם מסבות נזק, אבל הם לא מסוגלים להיגמל. למעשה, הם לא מכירים משהו אחר. זה טבוע ב-DNA שלהם, כחלק מיצר הישרדותי. הם יודעים שברגע שההיסטריה סביב מכבי תל אביב תתפוגג, לא יהיה טעם בקיומה. כרגע ההיסטריה הזאת היא הדבר היחיד שמשאיר אותה בחיים.