עטר, שלא תהיה שטראובר

ביום שלישי שעבר יצא קצפם של חובבי הכדורגל על הפרשן איל ברקוביץ', בעקבות השידור החד צדדי במשחק בין ברצלונה לארסנל. עצוב שאדם עם כרטיס ביקור כל כך מוכח צריך למשוך כך תשומת לב. לא רק בגלל השחקן הענק שהיה ומה שנהיה ממנו, אלא גם בגלל שלא מדובר בעוד שחקן עבר שאין לו מה להציע לענף הלא חושב שלנו. גם כפרשן מעצבן, ברקוביץ' בולט בפילוסופיית המשחק המאוד מגובשת שלו, בהבחנות החדות, ומי שראה אותו מתלבש על ניצן שירזי בסיום הדרבי החיפאי, ודאי מצא שם גם אדם שהולך עם האמת הפנימית שלו עד הסוף גם כשאפשר לחפף – רף שלא כל מאמן מציב בפני הקבוצה שלו. אבל יותר מכל, אהבת המשחק עדיין בוערת בברקוביץ'. במלוא עוצמתה. בניגוד לרוב השחקנים שפורשים ונשארים בכדורגל רק כדי להתפרנס, כדורגל היה ונשאר כל עולמו של ברקוביץ'. אלו באמת האנשים שרוצים להניע כאן תהליכים של שינוי.

באשמתו הרבה, ברקוביץ' גורם לנו להתעסק בפרשן שהוא, ולא בהוא שמתפספס בתור פרשן. כי אם משתיקים לרגע את כל רעשי הסרק שהוא יוצר, עולה שאלה חשובה: איך אדם עם ידע כזה, עם רצון כזה, עם ביטחון כזה, עם אומץ כזה ותשוקה כזו, הוא לא חלק מהליגה שלנו. לכדורגל הישראלי זו פריבילגיה מיותרת. פרנסי הענף צריכים להפריד בין הביקורת כנגד הפרשן לבין הדברים הרבים שיש לו להציע. לא מובן למה הם מפחדים כל כך ממנו, חוץ מהחשש שיגנוב מהם את התהילה. במקום העבודה הנוכחי שלו ברקוביץ' מראה שהוא יודע לסתום את האף למען טובת המערכת, בניגוד לתדמית המעט בוגדנית שלו. ברקוביץ' יכול להיות מנהל מקצועי שיקדם הרבה מועדונים שרוצים להתקדם באמת. העובדה שאין הרבה כאלה בינתיים, לא רק מלמדת עליו רעות. אלא גם עלינו ועל מערכת שפולטת ממנה את האנשים שיכולים לשנות אותה.

במחצית הראשונה במשחק הנפל של מכבי תל אביב מול קרית שמונה, התרחש אירוע דומה בו היו מעורבים אלירן עטר ולירן שטראובר: שניהם צעקו על אחד השחקנים הצעירים שעלו בהרכב, כל אחד בתורו, אחרי פעולה שלא השביעה את רצונם. שפת הגוף הלא נעימה, בזבוז האנרגיה הכל כך מיותר, הזכירו מאוד אחד את השני: שני שחקנים עם ים של כישרון שמתעלים אותו לא פעם למקומות לא נכונים. האחד, לפחות, עדיין בר הצלה. השני כבר חסר סיכוי, עם קריירה שאיבדה לא מעט מהעוקץ שלה והחותמת המקצועית שיכלה להיות לה בגלל כל אותם מרכיבים שהפריעו ליכולות הטבעיות להגיע אל העיקר ולא אל הטפל.

אלירן עטר, כאמור, חייב לקרוא את הכתובת הזו. אוהדי מכבי תל אביב למדו לחבק אותו, כי בניגוד לכל מיני פרימדונות אחרות שכל היום מדברות על אירופה ועל הקבוצה הבאה, רואים עליו כמה הוא מעריך את החולצה הצהובה שהוא לובש. כמו השחקנים מפעם שחלמו להגיע מבני יהודה למכבי תל אביב. לא כתחנת מעבר אלא כחלום אישי. עטר הוא מסוג השחקנים שאוהדים אוהבים, ובמכבי תל אביב שחקן עממי כמוהו הוא סוג של נכס. הוא גם שיפר כמה דברים כשחקן: הוא כבר מזמן לא רק החלוץ שמחפש תמיד את אותה פעולה צפויה שבה הוא חותך משמאל למרכז. כבר עכשיו, בעונה שהיא אתגר קשה מבחינתו, הוא כבש מספר כפול של שערים לעומת העונה שעברה ודווקא במכבי תל אביב הוא הצליח להתגבר על המשבר מאשתקד. רק מה: גם העונה הוא עומד על שני בישולים, נתון שמוכיח שעטר הוא עדיין שחקן שעושה יותר מדי מאותו הדבר ומעט מדי משאר הדברים. לאנרגיה השלילית שהוא מקרין לעתים ולביטויים המעט אגואיסטיים שלה, ודאי יש קשר לעובדה שלמרות כל הנתונים החיוביים מבחינה אישית, הוא עדיין לא נראה כמו שחקן שלם.

כמות הצעקות של עטר תוך משחק היא עוד סימפטום לכך: לשחקן שעדיין חושב יותר מדי על השורה האישית, ופחות על המסגרת הקבוצתית. זה לא שלא אכפת לו, אכפת לו יותר מדי. הוא פשוט חושב שהצלחה אישית מובילה להצלחה קבוצתית, ולא שהצלחה קבוצתית מובילה להצלחה אישית. זה הבדל קטן-גדול שבולט מאוד אצל שחקנים שמשרים אווירה כזו. לא מעט שחקנים מהסוג הזה מאבדים משהו חשוב בקריירה בגלל אותה בעיה בגישה, רק יהלומים נדירים מתבגרים על בעיה כזו בקלות.

איתי שכטר, למשל, ידע לעשות את האדפטציה המתבקשת (לא מעט בעזרת המאמן) כאשר נחת בהפועל תל אביב. לעטר יש עוד סיכוי להבין זאת, כי יש לו כמעט הכל חוץ מזה כדי להיות שחקן שמותיר חותמת הולמת לכישרון ענק כמוהו. בדיוק בשלב הזה בחייה של מכבי תל אביב, השלב בו מפרידים בין אינדיבידואליסטים מוכשרים שדואגים לתחת שלהם לשחקנים שיודעים להרים את הקבוצה מבוץ, עטר צריך לחשוב שוב לרגע מה הוא רוצה להיות: לגדול כמו איתי שכטר או לגמור כמו לירן שטראובר. שזה לא רע, אבל לא מספיק.

שבסוף ימצא המאמן שיהיה מוכן ללכת לעבוד תחת פרוספר אזגי, ועוד יחשוב לעצמו שזה הסיכוי שלו לשקם את הקריירה.

עוצמת המוטיבציה שליוותה את הרצון להיפטר מאבי נמני על בניית קבוצה מרושלת וכושלת ועל שנתיים וחצי בהן מכבי תל אביב עמדה במקום, השכיחה קצת את הצדק שהוא העלה בטענות הנגד שלו. נמני, ייאמר לזכותו, הוא איש חכם מאוד, שלצערו ולצערנו מתעל זאת ברוב הפעמים להבנת החסרונות של אלו שנגדו ולא שלו עצמו. בחדרי חדרים הוא ידע לנתח היטב את הכשלים שבמערכת של לוני הרציקוביץ' כדי להצדיק שלא הוא הבעיה, וכך גם היו החצים שכיוון נגד האחרון שגירש אותו מקרית שלום: מכבי תל אביב מתנהלת תחת ממשלת צללים בשם האגו של הבוס הגדול, או כמו שאמר לי פעם מישהו מבפנים: זו קבוצה שפועלת בשיטת הפורוורד. גולדהאר שולח מייל עם הוראות לנציג שלו בארץ, שעושה פורוורד ליו"ר, שעושה פורוורד למאמן/למנהל/תשלימו לבד. ולהיפך – כאשר הם רוצים לבקש משהו מקנדה.

הדבר הכי נכון מבחינת מכבי תל אביב בשבוע שבו כנראה נחתמה להם עוד עונה, הוא להמשיך הלאה. מועדון כדורגל לא משקמים בעונה אחת ותבוסות כאלו הן טבעיות בדרך. הבעיה היא שמכבי לא יכולה להמשיך הלאה, כמעט כמו בכל משבר שלה, כי הוא לא יודעת לאן היא הולכת: יום אחד היא מגדלת צעירים ויום שני קונה כוכבים. יום אחד היא רוצה לבנות קודם כל כימיה בין השחקנים, אבל עמוק בפנים היא מכוונת לאליפות. בשביל זה שפכו כל כך הרבה כסף, או בעצם לא, או כן – מי יודע. מי יודע מה יהיה הטוויסט הבא בעלילה, מתי גולדהאר יבוא לארץ, למה לא מינה מנהל מקצועי למערכת לפני שמינה מאמן. כשלא יודעים לאן הולכים, כל מכה בדרך גורמת לסחרור, עצירה, תהייה, שוב – ניחוש של כיוון חדש.

לכל זה יכול להיות רק הסבר אחד: מטרה חבויה עמוק בפנים, המטרה האמיתית, במוחו של הבוס, במוחו של האגו הגדול, שהחתים מאמן לארבעה חודשים. כי גם בעידן שלו במכבי תל אביב, המאמן הוא לא באמת התפקיד הכי חשוב בקבוצה. פעם זה היה ככה, לפני הרבה שנים, אבל אף אחד מאלו שרכשו את המועדון לא משכיל להפסיק להתייחס לתפקיד הכי חשוב בקבוצה כתופעה חולפת. גם אם התכנית הבאה, אולי ליתר דיוק השליפה הבאה, היא דרור קשטן, הזיגזג של הבוס מורה רק על כיוון אחד אפשרי: לעקוץ ולברוח. אם יש דרך לפענח את היחס של גולדהאר למכבי תל אביב, זה הצורך ברומן חפוז שמסתיים בהישג מהיר ופרידה. כשאין הישג מהיר, מחפשים את הדרך המהירה הבאה אליו. בין לבין, כולם ימשיכו ללכת על קצות האצבעות במועדון בתקווה לנחש מה הוא בעצם מתכנן. מתברר שאחרי הפרידה מאבי נמני, הוא נשאר נטול רעיונות אחרים. ככה בדיוק מתנהל אדם שרואה את הקשר עם מכבי תל אביב לטווח לא ארוך במיוחד. ככה גם מתנהלת מכבי תל אביב.

במידה לא חשובה באמת, יש קצת אי צדק בטענות שלנו כלפי ההתנהגות של פרוספר אזגי וההשפלה שהעביר את מאמנו באשקלון. איזה מאמן כאן לא עובר השפלה? אלי כהן מצעיד את עכו לעונת חלומות אבל היו"ר שלו מסרב לרדת על ארבע ולהציע לו למסד את הקשר. ג'ון גרגורי מקבל מאמן בהנחתה, אבל מי מגן כאן על מאמן זר. אפילו במועדון מספר 1 בישראל מעמד המאמן תלוי על בלימה: אלישע לוי מוביל את מכבי חיפה לפסגה עם סגל שאיבד יותר מדי שחקני הרכב ולא התחזק כמעט, למעט בכמות הילדים, אבל עדיין רק ציון 100 מושלם יעביר אותו את המבחן בדרך לחוזה חדש. אזגי בסך הכל קורא את השטח וחוזר על הדפוס בווליום הרבה יותר גבוה, וללא כל מודעות עצמית.

זה אף פעם לא נעים, אבל במקרה של מכבי חיפה הנוכחית זו כנראה האופציה הטובה ביותר עבור יעקב שחר. מצד אחד, מתבקש לתת לאלישע לוי חוזה לעונה הבאה, לשדר למערכת שהבוס מאמין בקו של הצוות המקצועי ומודע לתוצאות הלא הגיוניות נוכח הזעזועים שעבר המועדון, אבל זה בדיוק מה שהוא עשה בשלהי העונה שעברה. אז זה לא עזר כי מכבי חיפה הנוכחית חיה ונושמת מהרצון להוכיח. יותר מזה, למרות העוול הקטן שכרוך כאן, ואחרי הפגיעה בעליונות של המועדון, המסר היותר חשוב של שחר צריך להיות: רק אליפות במכבי חיפה היא הישג. עונה ללא אליפות לא יכולה יותר להיחשב להישג. ככה מועדון מנצח, ווינר בנשמתו, פועל. בינינו, לאלישע לוי יש עוד הרבה טיפות לסחוט בלימון. עם כל הכבוד לתוצאות היעילות, מעט מאוד שחקנים שלו מיצו את מלוא יכולתם העונה, ואפשר לדרוש מסגל שכולל את ורד, גולסה ורפאלוב כדורגל הרבה יותר טוב. במועדון שמגדיר את זהותו מחדש בשנים האלו, המסר האכזרי של שחר הוא המסר המרחם.