פנטזיית הספורט המושלמת

קצת פרופורציות בחיים אף פעם לא מזיקות. בקיץ הקודם, למשל, הגשמתי חלום ילדות נושן, כשהזדמן לי להיות בחצי גמר המונדיאל בין ספרד לגרמניה. זו הייתה חוויה נפלאה ובלתי נשכחת, אבל בדיעבד אי אפשר להשוות אותה לרמת הריגוש של משחק הליגה המטורף שהזדמן לי לצפות במקרה בקאלי, קולומביה, לצד 20 אלף קולומביאנים פסיכופטים, שכמעט רצחו אחד את השני במצ'טות רק מצהלת הניצחון, קפצו כגוש אחד ושרו לשמים באדיקות דתית, ולאחר מכן ירו באוויר עם אקדחיהם כדי להביע את סיפוקם.

כמובן שאירועי הספורט הגדולים (מונדיאל, אולימפיאדה, גמר האלופות) הם עדיין חגיגות מרגשות בעלות חשיבות היסטורית, אבל מי שמחפש אותנטיות יודע שהוא ימצא אותה דווקא באירועים ה"רגילים" והשוטפים, אלה ששמרו על אופיים המקורי ונותרו עממיים ונאמנים לזהותם. אז לפני שהקלאסיקו הספרדי שוב משתלט על התודעה הישראלית כאירוע הספורט היחיד בעולם, להלן עשר פנטזיות ספורטיביות קטנות ואישיות, שכל חובב ספורט חייב להגשים לפחות כמה מהן עד יום מותו. אלוהים יודע שאשתדל.

נכון, הקלאסיקו של ספרד נוצץ יותר, אבל עם מאות ישראלים ביציעים ופלאשים של מצלמות בשריקת הפתיחה, אולי עדיף כבר לראות אותו בבית. נכון, גם איסטנבול ובלגרד מציעות דרבים מוטרפים, גם באי הבריטי יש אווירה ייחודית, אבל כלום לא משתווה לאמוציות הלטיניות ולשירה הארגנטינאית. הבו לנו יציעי עמידה אפופי עשן ואדי אלכוהול, גדושים באוהדים בלי חולצה המביטים השמיימה, עיניהם עצומות בעודם זועקים את שם קבוצתם האהובה כמו היו ברסלבים באומן. תנו לנו רבבות אנשים ששרים כאיש אחד, ללא זיופים וללא טרמפיסטים, רק קורעים את הגרון במטרה לקרוע את הגרון, רק להראות לאוהדי היריבה מי המציא את המילה אהבה. אין דבר שמשתווה לאווירה בארגנטינה, אין כמו האדום-לבן של ריבר מול הצהוב-כחול של בוקה, אין כמו הסופר (!) קלאסיקו.

כמובן שיהיה נחמד לצפות בגמר קלאסי בין נדאל לפדרר, אבל נסתפק רק בלראות את הירוק הנוצץ של המשטח בימים הראשונים של הטורניר, כשטניס משובח משוחק במקביל בעשרות מגרשים, עם קהל שמורכב מנשים אריסטוקרטיות עם מגבעות מיושנות ובריטים מנומסים ששומרים בקנאות על מסורת שנמשכת מאה שנה. כולם צופים יחדיו בטניסאים מופלאים, שכמובן גם הם יודעים להעריך כל דקה בטורניר היוקרתי מכולם, זה שגרם להם מלכתחילה לרצות לקחת חלק בענף האליטיסטי הזה. לא צריך להיות בגמר, לא קריטי לצפות במרתון של חמש מערכות, האידיאל הוא פשוט להסתובב במתחם הענק, לאכול תותים בקצפת ופיש אנד צ'יפס, לשבת על "גבעת הנמן" (שהפכה ל"תלולית מארי"), לדעת שאתה חלק מהיסטוריה מפוארת, ופשוט להריע.

רק אחרי שאתה מטפס עם הקרוואן בהרים הירוקים של דרום צרפת ומזהה את הקושי של רכבך הממונע, אתה יודע להעריך את המאמץ שמשקיעים רוכבי האופניים במירוץ המפרך מכולם. כל שנותר לך זה לעצור בצד הדרך, לפרוש שמיכה פרחונית, להוציא את סלסלת הפיקניק שהכנת מראש, לשלוף את הכיסאות המתקפלים, למזוג יין אדום לך ולזוגתך, להתרווח בנוחות ופשוט להמתין. מצד אחד תראה טירה צרפתית מפוארת, בצד השני ניצבת כנסייה מימי הביניים, מתחתיך נפרשים עמקים שטופי דשא וכרמים מטופחים, ורק אז, אחרי שעות של ציפייה סבלנית, תחל לעבור מול עיניך שיירת הספורטאים האמיצים. לא תמחא להם כפיים בהתרגשות?

בדמיוני אני רואה שחקניות הוקי שדה מארגנטינה מתחככות בנבחרת הכדורעף הברזילאית, את האתלטים השחצנים מארה"ב מארגנים מסיבות סוערות לנבחרת ההתעמלות מרומניה, את ילנה איסינבייבה נוסעת באופניים ברחבי המתחם עם אוזניות ענק מנופפת לשלום לקובי בריאנט, את נבחרת השחייה הצורנית של בלארוס פורקת מתחים מיניים עם מרימי המשקולות מטורקיה. קשה לדמיין חגיגה ספורטיבית בינלאומית גדולה יותר מהכפר האולימפי, עם שילוב חולני של מעמד ספורטיבי חד פעמי, יוקרה אולימפית גלובלית והורמונים משתוללים. כולם צעירים ויפים, כולם נרגשים ונסערים, כולם ברגע היפה ביותר בחייהם, כולם יודעים להעריך את החוויה שכנראה לא תחזור לעולם, ומנצלים כל רגע ממנה. יהיה ממש נחמד להצטרף אליהם.

כמובן שהאידיאל הוא לראות את שיא העולם ב-100 מטר נשבר בגמר האולימפיאדה, אבל הפשטות הקלאסית והקסם האמיתי חבויים דווקא בתחרויות הגראנד פרי של יום שישי בערב, כשבאיצטדיונים במערב אירופה מתקבצים עשרות אלפי חובבי אתלטיקה אליטיסטים, שמרגישים כמו ילדים בחנות ממתקים. בצד אחד של האיצטדיון גברתנים ממזרח אירופה משליכים דיסקוסים וכדורי ברזל, בצד השני איילות ארוכות רגליים מקפצות להן בתחרות קפיצה לגובה, אחדות מהן ממתינות בסבלנות שהרצים המזרח אפריקאים ישלימו את ההקפה במקצה לעשרת אלפים מטר, וברקע אתלט נדיר מפנמה דורש מהקהל מחיאות כפיים קצובות לפני שהוא מנתר למרחק של שמונה מטרים. לא צריך להיות חובב ספורט כדי להבין שמדובר באירוע תרבות מגוון ויוקרתי לא פחות מכל קונצרט קלאסי אחר.

הקסם של כל שאר האירועים הוא ברור ומובן, אבל הנהירה והסגידה של האמריקאים לפוטבול מכללות היא משהו שנשגב מבינתי, והרצון לקחת בו חלק הוא בעיקר סקרנות. מה מוביל 100 אלף אמריקאים להתאסף באצטדיון ענקי למשחק של נבחרת קולג'? האם זה השיעמום? האם זו האטרקציה היחידה בעיר? האם זו התמימות של הילדים, בטרם יהפכו לספורטאים מקצוענים ומושחתים? האם זו המחויבות הנדירה של השחקנים, שיודעים שזו כנראה הפעם האחרונה שמישהו צופה בהם? אולי זו פשוט הגרסה הכי אותנטית של פוטבול שניתן למצוא? כך או כך, אשמח פעם אחת להצטרף לחוויה המוזרה הזו, לצפות בנערים גדושי האנרגיות, להאזין לתזמורות הענקיות שממלאות יציעים שלמים, להביט בביצועי המעודדות הנלהבות, ופשוט לשפשף את העיניים בתמיהה ובתדהמה.

מסורת, זה כל הסיפור. אפשר רק להעריך את מידת ההתרגשות של אוהדי הקבוצות הקטנות באנגליה לקראת השתתפותן בגביע האנגלי, במפעל שמקדש את כל היתרונות של הכדורגל – חוסר הוודאות, ניצחון התשוקה על היכולת, וההתעלות הרגעית שמצליחה להאפיל על המקצוענות ולבטל כל יתרון איכותי. במקום הזה, בו שחקנים חובבנים נלחמים שווים מול שווים מול כוכבי הפרמיירליג, מוגשמים החלומות הספורטיביים, עם שילוב קסום בין אגדות סינדרלה למיתוס דוד וגוליית. מספיק לשמוע את השאגות מהיציעים הרעועים על כל תיקול אמיץ, או את הצהלות של כורי הפחם על כל קרן שהם זוכים מול מפונקי לונדון העשירה, כדי להבין למה התכוון המשורר: יש כדורגל, ויש כדורגל אנגלי.

יש מקומות שסוחטים מספורטאי את המיטב. יש אולמות שבהם ניתן לחוש את רוח ההיסטוריה מנשבת מכל מושב. יש אירועים נדירים שבהם כדורסלן מבין שהכל הבל הבלים, שהטבעות ושואו טיים הם חסרי חשיבות, שהכל טמון בניצחון ברגע האמת. פלייאוף ה-NBA הוא כמו מטמורפוזה לכדורסלנים הטובים בעולם. פתאום הם נזכרים שיש תרגילים קבוצתיים, פתאום הם מגלים שמותר גם להם מדי פעם לעשות קצת הגנה, לפתע מתחוור להם שחובה עליהם להשתטח על הרצפה ולשרוט ולהילחם על כל ריבאונד כאילו היה הכדור האחרון, שכדי לשרוד במירוץ לטבעת צריך לתת את המיטב. כשזה נעשה במקום שמכונה "המכה של הכדורסל", המאמץ הזה אף מקבל הילה קדושה.

כל מי שזכה לטייל באוסטרליה יודע להעריך את תרבות הספורט המקומית. העניין האמיתי הוא סביב הראגבי והקריקט, השחיינים האוסטרליים הם המקור הגדול ביותר לגאווה, אבל מי שמחפש תשוקה מופרעת ימצא אותה בפוטבול האוסטרלי, במיוחד במלבורן, העיר היפהפייה שמצליחה למלא בכל סוף שבוע כמה וכמה אצטדיונים ברבבות אוהדים חסרי תקנה. זה משחק שמשלב את הקשיחות המקומית, את הנתונים הפיזיים הייחודיים של האוסטרלים שזכו במנות גדושות של אתלטיות ומהירות, ובמיוחד את ההתלהבות של הקהל, שכל אחד ואחד מאיתו אמור אחרי המשחק לגשת לסניף הקרוב של "אלכוהוליסטים אנונימיים" ולהסביר למנחה מדוע הוא המשיך לדחוף לגופו המוכה עוד ועוד ליטרים של בירה, על אף שאיבד קשר עם המציאות הרבה לפני שרגלו דרכה באיצטדיון.

מכוניות מהירות זה נחמד, אבל לא כמו המטוס הפרטי שמנחית אותך במונאקו. מכונאים מיומנים על רחבת הטיפולים זה מרשים, אבל לא כמו דוגמניות אירופאיות חטובות שאוחזות בשמפניה. גם טקס הפודיום נראה חגיגי, אבל לא כמו מסיבות השחיתות על חופי מונטה קרלו. כל מה שצריך לעשות זה פשוט להסתכל על הטלוויזיה, לעשות פרצוף מתעניין, להנהן בראש אחרי עקיפה, לשלוף הערה מסויגת על הצמיגים ולשבח את הטקטיקה של המנהל הטכני. זהו, אתה בפנים. ברוך הבא לעולם הפורמולה 1. למען האמת, זה כבר לא ממש קשור לספורט, זו פשוט נראית האופציה האידיאלית להתחכך במיטב שהעולם מציע.