פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה סלומון מוניר היה אומר?

        האם השמחה המופגנת של מנחי "ריאדה אל חמיסה" מהניצחון של סכנין על בית"ר היא גזענית? פז חסדאי במסע לנבכי המגזר

        מעט מאוד משדרים טלוויזיוניים מצליחים להחזיר אותך לילדות כפי שמצליחה התוכנית "ריאדה אל חמיסה" בערוץ הספורט. ברגע אחד אתה נזרק היישר לימי הזוהר של סלומון מוניר, לאותו "סיידאתי ווסיידאתי" של השדר המעונב, ליום שני ב-18:30 בערב של שנות ה-80, לזמנים רחוקים בהם צרכני הספורט שתו בצימאון כל תקציר והתמוגגו מכל שער. אומנם כיום הסטנדרטים עלו ו"ריאדה אל חמיסה" כבר מצולמת באולפן מודרני וחדשני, אבל השיטוט בין קבוצות המגזר הערבי מהליגות הנמוכות מזכיר לך שיש דברים שכנראה לעולם לא ישתנו: האיצטדיונים הרעועים, עמדות השידור המאולתרות, צלילי הדרבוקה ביציעים, כתמי החול על המשטח, ידיעות על הישאם זועבי ושאר אלמנטים שאנחנו נהנים לכנות "פולקלור" ו"צבע".

        בעולם מתוקן "ריאדה אל חמיסה" עלולה להיחשב לתוכנית גזענית. על פניו, היא מתעלמת מהקבוצות היהודיות ועוסקת רק בקבוצות הערביות, אבל במציאות הישראלית – שבה המיעוט הערבי סובל מקיפוח בכל תחום - גם אפליה מתקנת בדמות תוכנית ספורט בערבית רחוקה מליצור אפילו מראית עין של שוויוניות. מספיק היה להיווכח השבוע בגאווה ובשמחה של חברי הפאנל בעודם משוחחים עם בירם כיאל מסקוטלנד כדי להבין את עוצמת התשוקה שיש לערביי ישראל לכדורגל, אוכלוסייה ענקית שמכורה לענף וזוכה בקושי לתוכנית אחת בשבוע. פתאום התרגום לערבית לא נראה מוזר, אלא טבעי לחלוטין. למעשה, קשה להבין איך שאר המשדרים שנוגעים לכדורגל הישראלי לא זוכים לתרגום בערבית, ולו בשביל התרומה הפרקטית לשלום: רק כשמקשיבים לבליל הקלישאות של כדורגלנים מכל מגזר באשר הוא, אפשר להבין איזה פער סמנטי קטן וחסר משמעות יש בין "אינשאללה" ל"בעזרת השם".

        קסם המזרח

        השבוע התוכנית נפתחה בחגיגות של סכנין אחרי הניצחון על בית"ר ירושלים. "איך אומרים במצרים? הגברים עשו את זה", פותח את הדיון המנחה חיכמת גרה, ולא הסתיר את שמחתו. האם ראוי שלא יסתיר את שמחתו? הרי אם שדר יהודי היה מתרברב בניצחון של בית"ר וחוגג אותו בצורה מופגנת, ודאי היו קמים המבקרים וזועקים לאפליה ולגזענות. ולמרות זאת, אי אפשר שלא להזדהות עם השמחה המופגנת של "ריאדה אל חמיסה" ואנשיה. מדובר בתוכנית כל כך מחתרתית שמייצגת מיעוט כל כך מקופח במדינה כל כך מעוותת, שאי אפשר לצפות ממנה לממלכתיות או לדיווח הוגן, במיוחד בשבוע שבו הנציגה הבכירה של המגזר גוברת על הנציגה הבכירה של הגזענות הממסדית.

        כמעט רבע שעה בתוכנית הוקדשה למעלליה של סכנין (נחמד לגלות שיש אנשים שלא רק מצליחים להבדיל בין חאמד גנאיים לבאסם גנאיים, אלא אף לוקחים ללב כל מחלוקת פנימית במועדון החשוב הזה), אבל מיד אחרי חגיגות הניצחון "ריאדה אל חמיסה" חזרה לסורה והציגה את הערבים כמו שאנחנו אוהבים אותם: בליגות הנמוכות.

        בעברית מתנשאת אפשר לכנות את זה כ"קסם הייחודי של המגזר", אבל למעשה זו רק הנצחת הסטיגמות. זה התחיל בשיחה על מגרש הבוץ בטירה ("זה רק בגלל הגשם", תירץ עבד טיטי, שמתברר שעדיין פעיל), נמשך בבדיחות על עמדת השידור המסוכנת (המנחה מספר בחיוך איך הצלם התקשר אליו מהאיצטדיון ודרש "תעשו לי עכשיו ביטוח" בעודו עומד על גגון מפלסטיק), כשהשיא היה המעבר לחסויות (פרסומת לדבק לאריחים!). על רקע הדימויים העלובים והדעות הקדומות, "ריאדה אל חמיסה" חוזרת להיות תוכנית פולקלור, בדיוק כמו באותם ימים של סלומון מוניר, כשהוא סיפק הצצה מוזרה אל עולם רחוק ומשונה.

        כנראה שכל עוד אין בארץ תוכנית ספורט אחרת שדנה בליגות הנמוכות, ימשיך להיות קישור אוטומטי בין הנעשה בליגה ג' (תנאים עלובים, הנהלות מושחתות ואלימות במגרשים) לבין ערביי ישראל, וזאת על אף שהקבוצות היהודיות בליגות הנמוכות סובלות מאותן בעיות בדיוק. הסיטואציה הזאת מציבה את "ריאדה אל חמיסה" במלכוד. מצד אחד היא רוצה לרצות את ציבור לקוחותיה ולהראות את משחק הצמרת של טירה נגד הוד השרון (שאיצטדיונה מושך יותר צופים מחלק ממשחקי ליגת העל), אך במקביל היא מנציחה את הסטיגמות שאנחנו משמרים ומטפחים כבר שנים. ברגעים כאלה, במציאות כזאת, זה יהיה נאיבי מאוד מצדנו לצפות מהם לשמור על איפוק בשבוע שבו סכנין מנצחת את בית"ר.