רק לא להיכנס להיסטוריה - 1: התבוסות הגדולות שנחלו קבוצות למכבי ת"א

מכבי תל אביב דורסת העונה, אבל היא דורסת בעצם מראשית הקמתה. הערב (חמישי) ברק נתניה תנסה לעצור את השחקנים של דייויד בלאט, אולם לאור הפערים בין הצדדים, סיכוייה נראים נמוכים מאוד. למכבי היו ניצחונות עצומים במהלך השנים על יריבות ישראליות. הניצחון בהפרש הגבוה ביותר היה בחוץ, במחזור ה-23 של עונת 1994/95, על בית"ר רמת גן המפורקת בתוצאה 38:143. אבל ברמת גן שיחקו אז שחקני נוער שהתחלפו לאורך העונה, וקשה להתייחס למשחק ההוא ברצינות. היה גם את ה-34:117 על הפועל רמת גן ב-27/11/1964 וה-63:134 על מכבי דרום בעונת 1978/79, מכבי תל אביב אף פעם לא ריחמה. קיבצנו את חמשת הניצחונות של מכבי תל אביב בהפרש הגבוה ביותר מול קבוצות הליגה הראשונה, וחמשת הניצחונות בהפרש הגבוה ביותר במעמדים קובעים, רשימה שבעתיד ברק נתניה תשמח להיעדר ממנה.

"המשחק היה במגרש הפתוח הישן של מכבי תל אביב", נזכר יואב מינץ, אז שחקן קרית חיים, במשחק הליגה שנערך במסגרת המחזור ה-5. "זה היה מגרש האלכסון. הקווים של המגרש לא היו מסומנים לפי המבנה של המרצפות. קבוצה שלא מכירה את המגרש, מסתבכת. אתה רץ למתפרצת ומוצא את עצמך ביציע. יש קווים, אבל אתה יוצא מהם כי אתה לא מכיר".

"תוצאה כזאת לא שוכחים", מוסיף מינץ, כשכבר במחצית קרית חיים פיגרה 69:34. "קבוצות נכנסו בתקופה ההיא להלם בגלל מכבי, שכבר אז הייתה קבוצה גדולה, עם טל ברודי, שהיה באמת התגלית המדהימה של הכדורסל הישראלי". אגב, באותו משחק ברודי הפציץ 42 נקודות, ותני כהן מינץ קלע 27. "כל השנים הפועל קרית חיים נלחמה על חייה בליגה. במשחק הזה המאמן שלנו הביא איתו בחור צעיר אותו גילה בבית ספר הטכני, או באיזה מתנ"ס. זה היה פלופ לא נורמלי והיכולת המדהימה של מכבי תל אביב במגרש הביתי, עם ה'כוכב החדש' שלנו, עם ההתרגשות וכל הגורמים ביחד - פשוט לא היינו בכיוון ומכבי טחנו אותנו לחתיכות".

"אחוזי קליעה מצוינים שלהם, מתפרצות בלי סוף, אנחנו עם אחוזי קליעה שנוטים לכיוון האפס, ובסופו של דבר זה מה שיצא", אומר מינץ. "היינו קבוצה בהרכב מלא, לא חסרנו אף שחקן. האחים ענבר, יואב אגם, מרקו פדרמן, אלה השחקנים המרכזיים. כולנו היינו בשוק לא נורמלי תוך כדי המשחק. אני זוכר שהבנו שאנחנו שם, במגרש, אבל לא באמת שם. מרוב ההלם מההפרש, כל הדרך חזרה לקרית חיים פשוט התבדחנו. ישבנו וסיפרנו בדיחות של הלם. לא ידענו שזה יהיה שיא".

"חתמתי באליצור לשנתיים, הקבוצה נכנסה לחובות ולבסוף ויתרה על הניסיון להיות בליגה הראשונה", מספר מאיר קמינסקי על ימיו בקבוצה האומללה ההיא, "זה היה מצב שונה מהיום. חתמת בקבוצה - אין אפשרות לצאת. סגל השחקנים התפרק, אבל בגלל שבשנה הראשונה לא היו ירידות, אז לקחו את זה בקלות. בשנה השנייה היו אמורים להתחזק, לא עשו את זה, וירדו ליגה", הוא אומר על שתי העונות בהן אליצור נוצחה בכל 44 משחקיה.

זה היה במחזור ה-21, בבארות יצחק, וכבר במחצית מכבי הוליכה 33:70, במה שנראה כמשחק בין גברים לילדים. "לא יכולת לשחק מולה ולא לחטוף בראש. זה מייאש. כל הקבוצות בזמן ההוא היו מורכבות משבעה שחקנים במקרה הטוב, מול מכבי היית משחק נגד שחקנים. ב-10 דקות הראשונות החזקת את הלחץ, אחרי זה הם עושים חילופים ומכניסים שחקנים טריים שלא מורידים את הרמה. לא יכולת מול הכוח והלחץ שלהם. כל משחק נגדם היה מראש בעייתי מהבחינה הזאת".

"כשאתה בא לשחק מול מכבי ויודע מה הולך להיות, אתה לא מתייחס למשחק כזה, שנים זה היה המשחק הכי פחות חשוב בליגה", אומר קמינסקי, והנה חוסר התקווה שעטף את הכדורסל המקומי במשך שנים – משחק אבוד מראש נגד יריבה מעולם אחר. "אליצור הייתה מפורקת. ההפרש לדעתי לא אומר שום דבר. כל קבוצה הייתה מפסידה למכבי 40 הפרש, אז אם הפסדנו יותר, מה זה משנה. שמרנו את הכוח למשחקים שהיו מלחמות עולם, מול קבוצות אחרות בתחתית. הייתי שחקן שמשחק 40 דקות, אני לא אפצע במשחק כזה ואהרוס את עצמי מול מכבי, זאת הגישה". ולמרות ה"גישה", קמינסקי הצטיין באותו משחק וקלע 36 נקודות.

חיים בוכבינדר, מגדולי הקלעים של הכדורסל הישראלי, היה בן 20 כשקבוצתו מכבי חיפה התייצבה למשחק שמינית גמר הגביע במגרש מכבי הישן. "הופענו ללא חלק מהשחקנים הבכירים, זה היה בסוף העונה, בקבוצה היו דן אייק, איציק רובינשטיין, חיים חנין. במכבי שיחקו תני כהן מינץ, רלף קליין, הם היו קבוצה מסודרת ומצוינת. ניסינו להילחם בדקות הראשונות, אבל ראינו שהמשחק אבוד וחבל על הזמן".

"לא היה להם טירוף בעיניים, אלא פשוט מהרגע הראשון הכל הלך להם בקלות", נזכר "איקסי" במהלך המשחק, בו קלע 35 נקודות, אבל ראה את מכבי מחזיקה כבר במחצית ביתרון אסטרונומי של 17:56. "נשברנו ונגמר המשחק. אימן אותנו אז פטר בנדיקט. מכבי הייתה קבוצה מסודרת מאוד והתנהלה יוצא מן הכלל. הפערים היו ממש גדולים. קיווינו לא לחטוף בראש, אבל זה לא עזר". שחקני חיפה הבינו מהר מאוד שטוב לא ייצא להם מהנסיעה לתל אביב. "לפעמים אתה רואה שאין לך מה לעשות ואתה הופך להיות אפטי, ואין ברירה. הפכנו אדישים, איבדנו הכל, המשחק ברח מהדקות הראשונות, כמו שבחצי הגמר מכבי ברחה לאשדוד כבר בדקות הראשונות, ואשדוד צריכה להגיד תודה שזה נגמר ככה".

"זה היה במגרש מכבי הישן, אני זוכר את ההפרש", אומר חנן קרן וצוחק, "רלף אימן אותם, היה להם את רוברט מקמהון, טל ברודי, הייתה למכבי קבוצה יחסית חדשה. אנחנו רק עלינו לליגה, והמגרש היה מאוד קשה, אלכסוני". כמה קשה? קרן, האיש שאין טווח קליעה שמפריע לו, קלע רק 2 מ-19 מהשדה באותו ערב עגום. "2 מ-19? שערורייה", הוא אומר בחיוך, "טוב, זה בגלל שהמגרש היה עקום, מותר לי, הייתי רק בן 18, זאת הייתה עונה שנייה שלי בבוגרים, והייתי עדיין ילד. אחר כך כיפרתי על זה באחוזים טובים".

"המאמן שלנו אלברט חמו אמר 'בואו נשמור אזורית בונקר', אבל הם עפו עלינו, מההתחלה ההפרש צמח", נזכר קרן, ובמחצית שחקניו של רלף קליין כבר הובילו 43:68. בימים ההם לא הכירו את המונח ג'ארבג' טיים, אבל מי שנכח באותו ערב במגרש מכבי חש אותו על בשרו. בדקה ה-35 של המשחק מאמן מגידו חמו נכנס לשחק כדי לעזור לשחקניו. "אלברט היה מאמן-שחקן וזאת הייתה השנה הראשונה", אומר קרן, "הוא בקושי שיחק, הוא היה גמור, היו לו בעיות בגב. ההפרש צמח וצמח, היינו קבוצה צעירה, היו לנו חבר'ה בצבא ולא כולם הגיעו, והוא נכנס גם לשחק".

"כילד, לא הובכתי, זה היה די ברור, לא הרגשתי תסכול", מספר קרן על התחושה שליוותה אותו במשחק ובסיומו. "אני זוכר שהיה כיף, בכל זאת - לשחק נגד מכבי. לא היינו כוכבים אז, באנו מהקיבוץ, לא היה תסכול או תחושה של סוף העולם אלא מן השלמה עם המצב. שנה אחרי זה מכבי ניצחו אותנו רק בסל אחד ברמת השופט".

באותה עונה אילת הביסה את מכבי ב-15 הפרש באולם בקיבוץ איילות, אבל למחזור ה-22 של אותה עונה, ביד אליהו, היא הגיעה אחרת לגמרי. "בלי קשר ליכולת הטובה של מכבי תל אביב, באותה תקופה הפועל אילת הייתה על סף פירוק והייתה מן מיני-שביתה של השחקנים הזרים שלנו – גרג ניוטון, קורי גיינס והבוסמן רומן רובצ'נקו", נזכר אורן אהרוני, שכשחקן היה לוחם קשוח. "האימונים לא היו אימונים, הייתה אווירה לא טובה. אני זוכר התפרקות גדולה, הזרים שיחקו, אבל עשו שביתה איטלקית, כי לא קיבלנו משכורות. הישראלים, יובל אשכנזי, אמיר כץ, פרד קמפבל כמתאזרח ואני, ניסינו לשמור על הכבוד".

כבר בדקות הראשונות האדישות של הזרים והיכולת הטובה של מכבי הבהירו כי זה הולך להיות מביך. "המאמן גדי קידר היה חסר אונים", מוסיף אהרוני. "בגלל שלא היו משכורות, הזרים לא אמרו כלום, אבל שפת הגוף שלהם אמרה הכל. אני זוכר שעוד לפני סוף החצי הראשון התפללנו שהמשחק ייגמר כבר. גדי ניסה לדבר עם הזרים, אבל זה היה כמו לדבר לקיר. אנחנו, הישראלים, חשנו רע מאוד, אף אחד לא רוצה להתבזות ככה. באחד מפסקי הזמן דיברנו בעברית ואמרנו 'בואו נעשה את הכי טוב שאנחנו יכולים, ורק שזה ייגמר כבר'". זה נגמר ב-60 הפרש.

* סייע בהכנת הכתבה אורן דניאלי