פרשת פיטוריו של אנדי גריי מ"סקיי" הזכירה השבוע שוב את היחס המורכב שבין גברים, נשים וכדורגל. ההחלטה של "סקיי" לפטר את השדרן הוותיק היא בהחלט צעד מבורך (מתי אצלנו?), אבל אם נבחן לעומק את הדברים שהציתו את הסערה ("מה נשים מבינות בחוק הנבדל?"), נגלה שאין מדובר באמירה חריגה או יוצאת דופן במיוחד. כי באמת, מה לנשים ולחוק הנבדל? רוב הנשים שאני מכיר כלל לא מכירות את החוק, ואף לא רוצות להכיר אותו. מאז ומתמיד חוק הנבדל סימל את הגבול המטאפורי להבנת נשים בכדורגל, ואפילו בימי המונדיאל הסוערים, כשהן התיישבו לצדנו בספה ונהנו מהאווירה, מהאמוציות ומהשערים גם אז זו הייתה הנאה מוגבלת, שמביטה בעניינים מהצד. גם אז הן רצו להיכנס לעולם הכדורגל, אבל עד גבול מסוים. עד לנבדל.
כמובן שאינני מפקפק ביכולת של נשים להבין את מהותו של החוק, הרי מדובר בסוגיה די פשוטה. ולמרות זאת, עדיין אפשר לחוש הזדהות קלה עם אנדי גריי בן ה-55, שמגיע מימים אחרים. אומנם ימים חשוכים ומלאים בשוביניזם וסקסיזם, אבל לא ימים כל כך רחוקים. עד היום ניתן להרגיש את האווירה הגברית הבוטה במגרשי הכדורגל, כשכל נערה שחולפת זוכה למבטי זימה, שירותי הנשים כוללים בקושי שתי אסלות, והאוהדים מרשים לעצמם להתנהג בצורה אלימה וברברית. צריך לזכור שבסקוטלנד, מולדתו של אנדי גריי, הקלישאה אומרת ש"כדורגלנים הם גברים שהיו חלשים מדי לראגבי", אז אין פלא שעכשיו הפרשן הוותיק, כמו רבים אחרים, מרגיש שבשנים האחרונות העולם הטהור הזה נלקח ממנו ומאבד את צביונו. מדובר בפאניקה של אדם מיושן שחש כיצד המציאות מתהפכת לנגד עיניו, ואם לומר את האמת בזהירות, הוא לא היחיד שמרגיש כך.
איזו מין בחורה רוצה להיות קוונית?
בדבר אחד גריי צדק: יש משהו לא טבעי באישה שהיא קוונית. אני לא מערער ביכולת של נשים לעמוד במשימה (באותו שידור מפורסם הקוונית שון מייסי קיבלה את ההחלטה הנכונה שסתמה את הפה לכל המפקפקים ביכולותיה), אבל זה פשוט לא מחמיא להן. הרי עבודת הקוון לא מחמיאה במיוחד גם לזכרים, על אף שמעמדם קודם ל"שופטי קו", אז איזו מין בחורה צעירה חולמת להיות קוונית? מה האטרקציה הגדולה בלהתרוצץ על הקווים ולהניף את הדגלון הצבעוני? האם גם על הזכות הזו הן תיאבקנה לשוויון?
חשוב להבהיר שהסלידה מקווניות לא מגיעה ממקום מתנשא ושוביניסטי, אלא דווקא מאהבת נשים ומהערצה לייחודן הטבעי. למה אהובותינו צריכות לקחת חלק בעולם הברברי הזה? למה להן להתלכלך ברפש ולהתעסק בעבודות שלא מוסיפות להן כבוד? גברים אומנם מתמוגגים מכדורגל, אך עדיין רואים בו עולם אלים ופרימיטיבי. נשים, לעומת זאת, הן עדינות וענוגות. השילוב בין שני הגורמים הוא לא טבעי. לא במקרה אשת הכדורגל הכי מפורסמת בישראל מאופיינת באגרסיביות, כוחנות ופרימיטיביות, ונוטל ממנה כל מימד נשי. יש לי חיבה גדולה למירי נבו, הערכה גדולה למורן ברק, ישנן לא מעט שדריות קו ועיתונאיות שעושות עבודה לא פחות טובה מהגברים במקצוע, אבל קוונית?
רק בחודש שעבר נסעתי עם בת זוגי לטיול בלונדון, ובמהלך שהותנו במשחק של צ'לסי בסטמפורד ברידג' זיהיתי שהיא נרדמה. באמצע משחק בפרמיירליג, כשמולה ניצבים דרוגבה, למפארד ומאלודה, היא פשוט הניחה ראש על כתפי ותפסה תנומה. אפשר היה לחוש עלבון וכעס על חוסר היכולת שלה להשתלב בעולמי, אך סביר להניח שהייתי מודאג יותר אילו הייתה כוססת ציפורניים במתח, מצטרפת לשירת האוהדים ומגדפת את השופט. זה היה טבעי, אפילו מקסים. יותר מהכל, זה היה נשי.