הרגע שעשה לי את השנה

אוהד ספורט באמצע העשור הרביעי לחייו הוא, במידה מסוימת, כמו כל ספורטאי באמצע העשור הרביעי לחייו: בגיל צעיר אתה רואה את האור, אבל אחרי יותר מ-20 שנה של ריגושים, של אובססיה לא להחמיץ אף אירוע, אתה מתחיל קצת להתעייף. לרוב, מה שנותר לך אלו אותם מקרים ספורים שבעצם מזכירים למה נכנסת לעסק המטורף הזה מלכתחילה. לא יותר מתזכורת.

והמשחק בין אנגליה לגרמניה לא אמור בכלל להיות כזה: שלוש שעות שינה שבאו אחרי שבועות של עייפות מצטברת ושפעת מתקדמת נעזרו בקור שחיכה עם בואו של הבוקר והמסע הארוך, ארוך מאוד, שציפה לנו. שיעול של רחמים עצמיים לא הועיל, והנה אתה שוב על ההגה. מתי, מתי כבר תודה שאתה חולה, שאתה צריך לנוח קצת, שאנגליה נגד גרמניה זה מונדיאל 90' אבל אתה כבר לא בן 15.

אבל כבר על הכביש המהיר היוצא מיוהנסבורג דרומה לעבר בלופונטיין, ארבע וחצי שעות מהיעד, משהו בלב הרגיש אחרת: מכונית, ועוד מכונית, ועוד דגל, ועוד צעיף, והנה לך שיירת כדורגל. שטיח אנושי עליו צועד משחק בדרכו להכתרתו כגדול. לפעמים שיירה מרגשת מבשרת לקראת ההולך לבוא, ולשיירה הזו היה את הריח הנכון. קשה לומר מה מכל מה שקרה אחר כך היה הרגע הכי גדול שלי השנה - כנראה שמדובר במבטים ההמומים שיושבי היציע החליפו ביניהם אחרי השער הפסול של למאפרד, אבל זה בעצם לא חשוב: ברגע אחד ב-2010 שוב הבנתי שאולי הגוף שלי חולה, אבל הנפש בריאה לחלוטין.

אני כבר לא קם בלילה למשחקי NBA. אני לא זקן מספיק כדי להאשים את הביולוגיה, רק בורגני מספיק כדי להאשים את העבודה. למרות זאת, בלילה ההוא חזרתי לאותם ימים בתיכון, כשהקור של שעון הדמדומים נלחם בתשוקה הראשונית לספורט ולא יכול למחשבה על הטבעה או שלשה שתשנה את פני ההיסטוריה. תוך כמה שניות, הייתי שוב בעניינים – בוסטון נגד הלייקרס, משחק 7, צריך שהלייקרס יפסידו כדי שיפסיקו לזיין את השכל אודות גאונותו של בריאנט. למה? שונא אותו ואת הכסף של הקבוצה שלו, ואם כבר כסף – שילך לשאקיל, אחד שנלחם באכזריות האנושית שלא התמודדה עם כוחו הפיזי ושלחה אותו לקו - והוא דפק אותם גם משם.

חשבתי שמשהו טוב ייצא מהלילה הזה, ואכן הפתיחה הייתה מבטיחה. בריאנט אכן לא הופיע, ובוסטון והאנטי-כדורסל שלהם הובילו בבטחה לקראת סנסציה – ניצחון במשחק כדורסל מבלי לשחק את המשחק. רייג'ון רונדו ניווט, פול פירס קם לתחייה וקווין גארנט, הדבר הכי קרוב לאריה שראיתי אי פעם, שוב הניף את הידיים הבלתי חדירות בהגנה ההישרדותית של הסלטיקס.

אבל יש רגע כזה, שבו אתה מבין שאלוהים נהנה יותר מתקווה נכזבת מאשר מתבוסה מחפירה שהייתה ידועה לכולם מראש. זה הרגע הזה שבו אתה מסרב להאמין שהאוצר החליק לך מהיד, שהבחורה הלכה עם החבר הכי טוב ושהצדק קיבל מושבי VIP בקזינו תמורת המעיים שלך. וכך, במשחק שאינו אומר לי דבר בספורט שאני ממעט לעקוב אחריו משל היה כדורסל נשים, עת צהל קובי בריאנט על שלקח אליפות שלא הגיעה לו ועל תואר ה-MVP שלא היה ראוי לו, הרגשתי שוב את הצריבה האימתנית שרק תחושת כישלון ספורטיבי נושאת בתוכה. את הקללה שסיננתי עם הבאזר, "כוס אמ-אמ-אמ-אמק ערס", לא אשכח לעולם.

לו היה זה רגע הסיום של קומדיה רומנטית, אפשר היה להכתיר אותו כסצנה המרגשת של השנה: מיד לאחר שנבחרת ספרד זכתה לראשונה בגביע העולם בכדורגל, ניגש שוערה איקר קסיאס להתראיין בטלוויזיה הלאומית. שדרית הקווים היפהפייה היתה לא אחרת מאשר יקירת לבו שרה קרבונרו, אבל כיאה למקצוען אמיתי, הקפטן לא נתן לעובדה זו וגם לא לאופוריית הניצחון להשפיע עליו. הוא פשוט שוחח עם הברונטית החטובה שמולו כאילו היתה שירלי בר-דיין ותו לא, ונראה היה שהראיון יסתכם כשיחת פוסט-משחק שגרתית.

ואז, כמו בסרטים, כמו באגדות, כהרף עין, תפס קסיאס את קרבונרו ונתן לה נשיקה חמה מהסוג שרואים רק בדרמות של אלמודובר, ועשה זאת בתשוקה שבה עצר קודם לכן את הבעיטות של ואן פרסי ורובן. כמובן שהיא הסמיקה, והאמת שקסיאס הסמיק לא פחות – הרי אפילו גבר שזה עתה הניף את גביע העולם לא יוכל להסתיר את התרגשותו כשהוא מחבק את אהובתו.

אז מה יש ברגע הזה שהופך אותו לכל כך קסום? מה אין בו? יש בו דרמה ורומנטיקה, מתח והפתעה, יופי טהור וסוף טוב, ובעיקר את ההרגשה שטוב שיש עיניים לראות את הנפלאות שקורות בעולם. רק עוד דבר אחד אפשר היה לבקש מאותו רגע – שיהיה אמיתי ולא מתוסרט, וזה אכן מה שהיה. האמת היא שאף תסריטאי מלכתחילה לא היה מסוגל להמציא משהו שכזה. הנשיקה של קסיאס וקרבונרו היא לא רק הדבר הכי יפה שראיתי השנה בספורט - היא הדבר הכי יפה שראיתי השנה בכלל.

בכל פעם שבה אני קורא על ישראלי שמגיע לניו יורק ומספר על קורותיו שם אני מתחלחל מהפרובינציאליות. לכולנו יש נטייה להעביר לעולם תחושה שאנחנו היחידים שהיו שם, שראו את הניקס במדיסון סקוור גארדן או שטיפסו לקומה ה-102 באמפייר סטייט בילדינג ונשארו בחיים לספר על זה. כך שכל הטקסט הזה נכתב בנימה מסוימת של התנצלות. מה שלא משנה את החוויה האישית, כמובן.

בערב האחרון לביקור הקצרצר שלי בתפוח הגדול חיפשתי כמו עכבר מסומם מקום לאכול בו. הקור של תחילת נובמבר, יחד עם הרצון להפוך את הלילה הזה לחתיכת אמריקנה שמשלבת בין ארוחת שחיתות לספורט, הביאו אותי ל"מיקי מנטל'ס" – באר שהקדיש את כולו לתמונותיו ומורשתו של שחקן הבייסבול האגדי. המחירים יקרים אבל לא בטירוף, האוכל צף בשמן ועטוף בכולסטרול והמנות ענקיות. על הקירות תמונות (מקוריות, בעלויות פסיכיות לחלוטין) של האיש שמוגדר עד היום כאחד מחמשת שחקני היאנקיז הגדולים בכל הזמנים ובטלוויזיה משחק מהוורלד סירייס ופוטבול של ליל ראשון.

מדוע הפך הבילוי הזניח והאזוטרי הזה לכל כך קסום? כנראה משום שהכל התחבר. האוכל, האווירה, הקור, התמונות המהפנטות על הקיר, הבייסבול והפוטבול – אווירה של ניו יורק האמיתית, זו שמקדשת אגדות יותר מכל מקום אחר על הפלנטה. על אף שניתן היה להרגיש כיצד השומן של הנקניקיות מבעבע לי בכל הגוף, מבחינתי זו הייתה חוויה ספורטיבית טהורה, וחיכוך נדיר עם תרבות הספורט האמריקאית. לא בכל יום אדם זוכה לאכול נקניקייה עם מיקי מנטל.

בואו נצא רגע מהדיון על מידת המוסריות של "ההחלטה", אירוע הספורט הכי לא ספורטיבי והכי שנוי במחלוקת בשנה האחרונה. בואו נדבר על רווח והפסד, כי אלו המושגים שסביבם בנוי באמת עולם הספורט האמריקאי. כשבוחנים את אותו שידור טלוויזיה מוזר מפריזמה זאת, המסקנה ברורה: לברון ג'יימס ניצח. הוא לקח את כשרונו לסאות' ביץ' והפך מועדון כדורסל לא רלוונטי למסוקר ביותר בליגה. שחקן שעוד לא זכה באליפות מרכז סביבו תשומת לב גדולה יותר מאשר הקבוצה שזכתה בה פעמיים ברציפות (מישהו בכלל זוכר את סדרת הגמר המצוינת בין הלייקרס לסלטיקס?). המועדון שאליו עבר מאפשר לו, לפי הדיווחים, לערוך את מסיבותיו המתוקשרות ללא הפרעה. נכון, לברון ג'יימס גם יותר שנוא עכשיו, אבל אפילו את הרגש השלילי הוא תרגם לכסף, בפרסומת מבריקה לנייקי, שתגרום לכמה משונאיו לרכוש עוד זוג נעליים שהם לא צריכים. נכון לעכשיו, אחרי שמצא לראשונה מאמן שמוכן להתייצב מולו ולדרוש ממנו הגנה והשקעה, יש לו גם סיכוי סביר לזכות באליפות, אם לא בעונה הנוכחית אז בזו שאחריה.

עכשיו בואו נחזור לשאלת המוסריות. לברון ג'יימס עצבן אותנו כל כך כי הוא חשף בפנינו את האמת. הוא סירב לשחק את המשחק הצבוע של כוכבי הספורט, שמרוויחים מיליונים ובתמורה מספרים לאוהדים עד כמה העיר, המועדון והקהל חשובים להם. הוא הפנים מגיל צעיר מאוד, עוד כשרכש האמר לפני שנהפך למקצוען, את חוקי המשחק: השחקן האמריקאי הוא תאגיד קטן, עם אינטרסים – בעיקר כלכליים – שונים מאלו של קבוצתו. הוא קודם כל כוכב פופ, שעומד בזכות עצמו, ורק אז חבר בקבוצת כדורסל. ובקיץ האחרון, למען האמת, לברון לא היה חייב כלום לאף אחד. הוא הוגדר כשחקן חופשי, על פי חוקי הליגה, ונהג כך. הוא לא חש מחויבות לקליבלנד, העיר שאימצה אותו החל מגיל 18, ולמועדון שסידר לחבריו עבודה ושינה עבורו את הסגל, כי ידע שהקאבלירס חייבים לו יותר מאשר הוא חייב להם. אז הוא אירגן שידור טלוויזיה, גרם לרשת ארצית להתבטל ולהתרפס בפניו, והוכיח שהוא חושב רק על עצמו. בדיוק כמו כמעט כל כוכב ספורט אחר. רק שבניגוד אליהם, הוא היה כן דיו כדי לזרוק לנו את אנוכיותו בפרצוף.

לפעמים אני נוטה לחשוב שתקשורת הספורט בישראל היא העלובה בעולם. התחושה היא שבמקומותינו העיסוק העיקרי הוא בטפל, בכל המימד הרכילותי והצהוב של המשחק, ואילו כל הפן המקצועי נזנח הצדה ומאבד את מקומו לטובת לחשושים מחדר ההלבשה, הדלפות עלומות שם ותמונות לוהטות מדיסקוטקים ואירועים חגיגיים. אבל אז פרצה פרשת ווין ברידג' נגד ג'ון טרי (שכזכור, במהלכה התברר שהבלם התקשה לבלום את יצריו וחמד את אשת רעהו), ובסופה קיבלנו פרופורציות חדשות לא רק על ההתנהלות בכל רחבי העולם, אלא על מהותו של הספורט כספק סיפורים אנושיים.

לו זה היה קורה בישראל, ודאי הייתי סולד מהתגובות המוגזמות של התקשורת, אך כשזה נעשה באנגליה, כל הכותרות הסנסציוניות מקבלות גוון רומנטי יותר. הנה צ'לסי ומנצ'סטר סיטי נפגשות לקרב צמרת מסקרן, בעל חשיבות גדולה לגורל האליפות, וכל אנגליה מתעסקת רק בשאלה אחת: כיצד ייראה המפגש ביניהם? האם הוא ילחץ לו את היד? האם ברידג' יתעלה על עצמו וימשיך במסורת הג'נטלמנית, או שמא יחלוף על פניו ויסנן קללה? איזה מתח, ועל מה ולמה!

לא רק ה"סאן" התחבט בשאלות הללו, לא רק צהובונים חסרי מוסר, אלא גם ה-BBC המכובד הפך את הסוגיה הזאת ללב המשחק, ואכן בסופו רק תמונה אחת חקוקה בזיכרון: טרי מושיט את היד, ברידג' צועד לעברו עם ידו קדימה, העולם עצר את נשימתו, אך ברגע האחרון ברידג' הספיק למשוך אותה אחורה, חמק ממגע עם טרי בזריזות ידיים מרשימה, והותיר אותו המום. זה היה רגע ספורטיבי מצמרר, שהמחיש שהרבה לפני אהבה לספורט - חובבי המשחק פשוט מכורים לדרמות.