2010, זו השנה שלך

אחרי רבעי הגמר המותחים, טורניר "ספורטאי השנה" של 2010 נמשך, ונותרנו עם ארבעת האחרונים: קובי בריאנט, צ'אבי, פרנצ'סקה סקיאבונה ורפאל נדאל. זה הזמן לגשת לשלבי ההכרעה בניסיון לקבוע מי הספורטאי שבלט השנה מעל כולם, וכצפוי, התחרות קשה וצמודה, כשרק יחידי הסגולה מצליחים להתעלות במאני טיים.

ספורט, בסופו של דבר, מורכב מסיפורי גבורה, ומה מעורר השראה יותר מסיפורה של פרנצ'סקה סקיאבונה. היא טניסאית מקצוענית משנת 1998, אך לא זכתה ולו בטורניר אחד בתשע השנים הראשונות שלה בסבב. יתרה מזאת, בכל שמונה הפעמים הראשונות בהן היא הגיעה למשחק גמר, היא הפסידה. בטניס המודרני גיל 27 נחשב לתחילת הבלות, אבל סקיאבונה, שכבר כמעט הפכה ללוזרית נצחית ונבלעה בתהום השיכחה, חוותה פריחה מאוחרת. בגיל 27 היא זכתה בטורניר הראשון שלה בקריירה, והשנה היא הגיעה לשיאה, בגיל 30 (!), עם זכייה ברולאן גארוס ועוד זכייה בגביע הפדרציה. על אף שעברה תקופה כל כך ארוכה במהלכה סבלה מכל כך הרבה אכזבות, על אף שעם השנים היא איבדה מהמהירות ומהאתלטיות - מרגש לראות ספורטאית כל כך נחושה, שלא נבהלת ממגבלות הגיל, שלא נכנעה לתשישות ולשחיקה שגובה עולם הטניס, ופשוט מתעלה על כל הציפיות. מבט על הפנים האמביציוזיות של סקיאבונה נותן תקווה לכל ספורטאי צעיר, וגם שחר פאר יכולה לשאוב ממנה אופטימיות: אפשר להגיע לשיא בגיל 30, אפשר להיכנס לעשירייה הראשונה בגיל 30, אפשר לנצח גם בלי כישרון יוצא דופן, אפשר להיות טניסאית נערצת גם בלי שיער בלונדיני גולש, אפשר לעורר השראה רק בזכות רצון ותשוקה יוצאי דופן (כשגם בקהנד אימתני לא מזיק). כמה מרגש היה לראות אותה מניפה את הגביע בפאריס, ולזהות ספורטאית שזה עתה הגשימה את חלום חייה. מחיאות כפיים לפרנצ'סקה.

אבל עם כל הכבוד לטניס, קשה להשוות את ההצלחה ברולאן גארוס לזו שבזירה הגדולה והיוקרתית בעולם – המונדיאל. כמה יפה לגלות שלנבחרת ספרד יש כוכבים כמו דויד וייה, פרננדו טורס, אנדרס אינייסטה וססק פברגאס, ובכל זאת לכולם ברור שהחוליה הכי חשובה באלופת העולם זה אך ורק אדם אחד: צ'אבי. אומנם רבים מחובבי הספורט נסחפים אחר הווירטואוזיות ומתאהבים בחלוצים ובסקוררים נוטפי הכריזמה, אבל רובנו יודעים להעריך את העבודה ה"פשוטה" והיעילה של צ'אבי. כמו מהנדס מיומן הוא מתרוצץ לו על המגרש, עיניו סורקות כל פיסת דשא ריקה, המוח מעבד את כל הנתונים, ובעזרת מסירות קצרות ומדויקות הוא מניע את כל הקבוצה – הצדה, קדימה, אחורה – שולט בקצב, יודע מתי לרוץ ומתי להרגיע, מנהל את העניינים בכריזמטיות שקטה, לא נגרר לתיקולים אלימים, והכל נעשה באלגנטיות מופלאה. צ'אבי הוא ההוכחה לפשטות של הכדורגל, הוא ממחיש בצורה אולטימטיבית את היעילות של התנועה החכמה ושל ההרמוניה הקבוצתית, ואת כל זה הוא משיג עם 170 סנטימטרים ו-68 ק"ג. בסופו של דבר הוא הלב של שתי קבוצות הכדורגל שהלהיבו את העולם ב-2010, ספרד וברצלונה, ולכן צ'אבי עולה לגמר, אחרי עוד ניצחון מוחץ.

ההישג הכי גדול של קובי בריאנט זה הצורה שבה הוא גרם לנו להודות בטעותנו. הוא עדיין תחרותי בצורה קיצונית, הוא עדיין אגוצנטרי ומלא באהבה עצמית, אבל אם עד עתה סלדנו מההתנהגות של הכוכב, אם עד עתה הנחנו שמאזן האליפויות שלו הוא בזכות שאקיל, אם עד השנה ניסינו להדחיק את ההצלחה הכבירה שלו ונמנענו מכל השוואה שלו לגדולים מכולם – הרי שהעונה הוא סתם לנו את הפה. ההערכה המקצועית כלפיו מצליחה לנטרל את הטינה האישית, הוא פשוט טוב מדי בשביל לשנוא אותו. אי אפשר שלא להעריץ את היכולות ההתקפיות שלו, את ההרגשה שאם הכדור נמצא בידיים שלו בדקות ההכרעה – ליריבה לא נותר אלא להתפלל. זו השנה שבה קובי שם בפרופורציות אחרות את התפישה כלפי כל מתחריו: הרי איך אפשר בכלל לדבר על לברון, גארנט או דוראנט, כאשר קובי גורף אליפויות בזו אחר זו? איך אפשר להשוות את האחרים לאימה הנוראית שקובי מטיל על ההגנות במאני טיים? אל הגמר מול בוסטון הוא הגיע עם גוף שבור וידיים פצועות, עם ברכיים גמורות ועם אצבע חבושה, ועדיין, למרות ערב קליעה מאכזב במשחק השביעי והמכריע, עדיין לכולם היה ברור שקובי הוא זה שעומד לקחת את המשחק, ופשוט לנצח אותו. בסופו של דבר, זה מה שמבדיל בין כדורסלנים מוכשרים לספורטאי על.

ומנגד, על מה שעשה השנה רפאל נדאל אין צורך להכביר במילים. הוא סיים את העונה במאזן מדהים של 10:71, וזכה בשבעה תארים. אם בעבר ניתן היה להגיד שהוא שולט רק על חימר ומוגבל על משטחים אחרים, הרי שהשנה הוא גרף שלושה תארי גראנד סלאם שמוכיחים את הרב גוניות שלו ואת השליטה שלו על כל מגרש שתציבו אותו עליו. על החימר הוא היה במאזן 0:22, אבל אז הוא הוסיף את ווימבלדון. אמרו שעל המשטחים המהירים בארה"ב הוא יתקשה, אבל אז הוא גם ניצח את היו-אס אופן. אמרו שהסגנון שלו צפוי לשחוק אותו, אבל בינתיים הוא רחוק מלהראות סימני עייפות. לא משנה מי ניצב מולו השנה – מול כל מתמודד הוא נראה חזק יותר, נחוש יותר, מיומן יותר, וגם כשהפסיד נדמה היה שזה תלוי רק בו. הוא חשף גם עליונות טכנית, עם טופ ספינים אימתניים שנוחתים על הקו האחורי ומקפצים לגבהים אדירים, אך גם הראה יצר תחרותי מרשים, כשלא ויתר על שום כדור, נלחם על כל נקודה, ובסיומה קפץ אגרוף וחגג באושר. הפרצוף הזועף שלו מצליח לחשוף רק חלק מהיצרים שלו, כשנראה שהוא מתעב את יריבו, ואין דבר שהוא משתוקק יותר מאשר לגבור עליו. יידרשו מנדאל עוד כמה שנים כאלה כדי להשתוות להישגיו של פדרר, אבל כבר עתה ברור שהוא יחיד במינו, ושמקומו בהיסטוריה מובטח. נדאל עולה לגמר. שוב.

זו הייתה ללא ספק השנה של שני הספרדים, אך כשעורכים השוואה בין השניים אי אפשר להתעלם מהפערים המנטליים שנדרשים מספורטאי בספורט קבוצתי לספורטאי בספורט יחידים. צ'אבי, עם כל ההערכה אליו, היה רק אחד מתוך 11. בברצלונה היה לו את אלבס, פדרו ומסי, בספרד היה לו את וייה, אלונסו ופויול. הוא נעזר בסקוררים מדהימים שהיו בכושר נפלא, והיה חלק ממערך קבוצתי משומן. אם סבל מיום בינוני (על אף שלא זכורים הרבה כאלה), מסי תמיד היה שם כדי לחפות עליו. אם הרגיש תשוש ושחוק, אינייסטה תמיד התנדב לספק את ההברקה. הוא אומנם היה החוליה המחברת והדבק של כל הקבוצות שלו, אבל הוא לא יכול היה להגיע להישגים שלו ללא חבריו, הנחשבים גם הם לטובים בעולם.

טניסאי, לעומת זאת, הוא אי בודד. הוא ניצב לבדו על המגרש, תלוי אך ורק בעצמו. את רגעי המשבר הוא עובר לבד, אין מי שיחפה עליו אם נגמר לו האוויר, אין מי שיכה עבורו אם הוא מרגיש תשוש. כמובן שיש גם יתרונות בידיעה שספורטאי תלוי רק בעצמו, ושהוא לא יכול להפסיד בגלל שגיאה של מישהו אחר, אך בסופו של דבר המאמץ הנפשי שנדרש מטניסאי דורש התעלות מנטלית מסוג אחר. אם יש משהו שנדאל הוכיח השנה, זה את העוצמות הנפשיות שלו. כמה פעמים הוא כבר נקלע לפיגור, אך תמיד חזר. כמה פעמים נדמה היה שהוא נשבר, אך הוא סירב לוותר. רפא הראה ב-2010 לא רק יכולות מקצועיות מדהימות (שוב, שלושה גראנד סלאם!), לא רק קילינג אינסטינקט ויצר הישרדות, הוא אפילו חשף מידה בריאה של נימוסים וג'נטלמניות, כשידע לפרגן בכל הזדמנות לפדרר, והצליח לשלוף חיוך צנוע שמנוגד לחלוטין לרמת התחרותיות שלו. בסופו של דבר רפאל נדאל לא סתם שלט ביד רמה בטניס העולמי - הוא דוגמה ומופת לכל ספורטאי באשר הוא. מכיוון שכך, אין לנו ברירה אלא להכריז: