פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        קרב ללא מנצחים: המאבק בין נמני לקלינגר

        המאבק בין ניר קלינגר לאבי נמני הזיק לכולם: אחד ברח מהארץ, השני הפך למפלצת, והאוהדים אוכלים את הלב. לקראת המפגש בין מכבי ת"א לבאר שבע, פז חסדאי מזכיר ליריבים שרק יחד הם פרחו

        לא קל להיות אוהד מכבי תל אביב. גם ככה כל סוף שבוע הוא מורט עצבים, אבל עכשיו, בנוסף לכל הצרות השוטפות, ניר קלינגר ובאר שבע מחכים לאבי נמני; גם ככה הקבוצה ממררת את חיינו, אבל עכשיו, מלבד למתח הספורטיבי (שהוא סיוט בפני עצמו), האוהדים נאלצים להוסיף לחייהם טלנובלה שמאלצית וקורעת לב. אין ספק, מדובר בסיפור כאוב ומיותר. לא רק שעצוב לראות איך הפרטנרים מאותה קבוצה מופלאה הפכו לאויבים בנפש, אלא בעיקר מדכדך לגלות איך תדמיתם ההרואית של שניים מהכדורגלנים האהובים בתולדות המועדון היטשטשה בזכות קריירת אימון מאכזבת.

        בהסתמך על ההיכרות המעמיקה (מדי) של אוהדי מכבי עם יכולותיהם המקצועיות המוגבלות של נמני וקלינגר, ברור לנו כבר עתה דבר אחד: ביום שני בווסרמיל מצפה לנו משחק אפרורי וקרב חפירות, ושאם יתפתח שם משהו מעניין זה יהיה רק בגלל ששחקני שתי הקבוצות יתעלמו מההוראות הטקטיות של המאמנים, ייסחפו אחר האמוציות ופשוט יתחילו לשחק כדורגל. בשורה התחתונה, אם אוהדי מכבי יישאלו מי עדיף לקבוצתם כמאמן, קלינגר או נמני, הרי שמבחינתם התשובה ברורה: לא זה ולא זה.

        לא נשכח, תמיד נסלח

        ובכל זאת, לקראת המפגש בין שניהם אין מנוס מהשוואה. מבחינת הנתונים היבשים, אין בכלל תחרות: קלינגר הביא אליפות, ונמני לא. קלינגר הביא גביע, נמני בקושי גביע הטוטו. קלינגר הביא אותנו לליגת האלופות, נמני באירופה מובך. ואולי חשוב מכל: קלינגר היה מתעלה בדרבים, ונמני רק מושפל. ב-15 השנים האחרונות, מאז הדאבל של קשטן, הייתה רק שנה אחת שבה מכבי הייתה ווינרית, רק שנה אחת שהיא הציגה קבוצה אהובה ושוטפת, נחושה ולוחמת, התקפית ונוצצת – וזו הייתה הקבוצה של קלינגר ב-2003. אי אפשר לקחת לו את זה, ואי אפשר לשכוח.

        על פניו, אוהדי מכבי אמורים להתחרט על הדרך שבה קלינגר סולק. בניגוד לנמני, הוא הגיע עם עבר מקצועי מוכח (עוזר של גרנט במכבי, והצלחה מפתיעה עם בית"ר באר שבע) ועשה מהפכה. הוא שינה את הרוח הקבוצתית, והשיב עטרה ליושנה עם הרכב צעיר ומפתיע. הוא עבד עם תקציבים מוגבלים ויו"ר כושל, וסחט מהמערכת את המיטב.

        מנגד, קשה גם לשכוח איך הוא סיים את דרכו. קשה לשכוח את המערכים הנסוגים (בונקר משעמם), את ההרכבים המוזרים (מסיקה כפנטזיסט), את הרכש התמוה (אדוארדו מרקש!), ואת הפספוסים הגדולים (טריקה ופנטסיל). בסוף ימיו בקרית שלום קלינגר איבד את הדרך, סטה מעקרונותיו, ופוטר בעונת הגלאקטיקוס הזכורה לשמצה. ימיו האחרונים מזכירים את ימיו הנוכחיים של נמני – הרבה החלטות מתריסות, הרבה מאבקי אגו, הרבה ניסיונות להוכיח בכוח מי הבוס. לא נתפלא אם בסופו של התהליך גם נמני יגמור באותה צורה: הדחה בבושת פנים.

        ככה זה כשיש שניים

        על רקע הלחץ המטורף בקרית שלום, קשה להאמין שפעם מכבי באמת הצליחה לקחת אליפות. הקרדיט כולו מגיע לקלינגר, שידע לייצב את המערכת, אבל הוא לא יכול היה לעשות את זה לבד. התרגיל המנהיגותי של המאמן עם הורדת נמני לספסל שינה את הרוח הקבוצתית בעונתו הראשונה, אבל גם קלינגר יודע שהוא לא היה מצליח לזכות באליפות אילולא מספר 8 היה חושף את כישוריו וכובש חמישה שערים בשלושת המחזורים האחרונים.

        עוד מימיהם כשחקנים היו ביניהם הבדלים מהותיים (נמני כישרוני והתקפי, קלינגר נחוש ולוחמני), אבל העובדות מוכיחות שרק כששניהם שיתפו פעולה ואיחדו את הכוחות – רק אז מכבי פרחה. הם הוציאו אחד מהשני את המיטב. הנוכחות המנוגדת שלהם תמיד ייצבה אחד את השני. עד כמה שיכאב להם להודות בזה, קלינגר ונמני זקוקים זה לזה. בסופו של דבר, זה פילוג שכולם הפסידו ממנו: קלינגר ברח לקפריסין, נמני הפך למפלצת, ואיזה מסכנים האוהדים.

        הפילוג קרע לנו את הלב, אבל בעיקר את הקבוצה. מאז היא לא התאוששה. מאז המאבק בין קלינגר לנמני, סדרי עולם השתבשו. הסכסוך הזה הגדיר את מכבי הנוכחית, כשהניצחון של נמני הכתיר אותו למלך בלתי מעורער. הוא בודד בפסגה, מלא בשיכרון כוח, ועכשיו הין זקוק ליאנג שיאזן אותו ויחזיר אותו למציאות. ספק אם יוסי מזרחי יכול לעמוד במשימה. נמני חייב קונטרה. נמני חייב את קלינגר.

        נאמנים לסמל

        היו שחשבו שהנאמנות של אוהדי מכבי תל אביב לנמני מסמלת את נאמנותם ומסירותם לסמלים ולשחקני עבר, אבל קלינגר הוא ההוכחה ההפוכה. גם הוא גיבור אליפויות, גם הוא כוכב ו-ווינר, גם הוא מייצג את שנות הקסם של הקבוצה, אבל בקלות רבה הפנו לו את הגב. מתברר שלאוהדי מכבי יש נאמנות רק לדבר אחד: הצלחה. אומנם יש כמה מאות מעריצים עיוורים של נמני, שהם נטולי שכל והיגיון (ואם יידרש הם גם יעודדו את בית"ר), אבל השאר, הרוב הדומם, פשוט אוהבים את הקבוצה. זו הסיבה שבגללה כרגע רובם מקווים שנמני יעזוב.

        ביום שני השניים שוב נפגשים. בפעם הקודמת שנמני פגש מאמן שהוא סילק בעבר ממכבי, היה זה בן שמעון וקרית שמונה שגררו קריאות "תתפטר" מהקהל. איך זה ייגמר הפעם? לא ברור. אנחנו רק יודעים שמעציב יהיה לראות קלינגר ונמני משני צדי המתרס, אחרי שהשיתוף פעולה ביניהם הוביל את המועדון לכל כך הרבה הישגים. נביט בהם בעצב, וניזכר בימים יפים בהם האגו לא שלט בהם, כשהם עדיין ידעו את מקומם, כשהם עדיין זכרו שהם רק חלק מקבוצה, והיא לנצח תישאר גדולה וחשובה מהם.