לפחות קיבלנו את אריאל: כך השפיע חוק בוסמן על הכדורסל

עונת 2004/5 הייתה העונה האחרונה בה הופרדו שחקנים בוסמנים וישראלים בליגת העל. על פי החוק באותה עונה, כל קבוצה יכלה לרשום ארבעה זרים בכל משחק, כשמספר הזרים האמריקאים המותרים היו שלושה. רוב הקבוצות לא ידעו איך להתמודד עם העובדה שעליהן להביא שחקני בוסמן, ושמות מוזרים כמו שיח יה יה דיה הסנגלי, ניקולס זיוואגו מאיי הבהאמס וצ'רלס מנגה הקמרוני כיבדו את הליגה. מנגד, מספר קבוצות ידעו להשתמש בחוק על ידי סקאוטינג נכון והחתימו את סמו אודריך, רוג'ר האגינס ומארק דין.

מאז אותה עונה אין משמעות גדולה מדי לחוק בוסמן בכדורסל הישראלי, מלבד לקבוצות המשחקות באירופה. אך הטלטלה שהכניס החוק והתמורות שיצר בכדורסל האירופי, שינו את פני המשחק כפי שאנחנו מכירים אותו היום. "חוק בוסמן נתן אפשרות לקבוצות להביא שחקנים אירופיים טובים יותר", מעיד מאמן נבחרת ישראל לשעבר, וראש האגף המקצועי באיגוד הכדורסל, מולי קצורין, "כעת החוק כבר לא רלוונטי. אומנם בכניסה שלו החוק פתח אפשרויות לקבוצות בארץ להביא שחקנים שלא ייחשבו זרים במסגרות האירופיות, אך לקבוצות ביבשת האפשרויות היו עוד יותר גדולות, בגלל שהן יכלו להביא שחקנים ממדינות נוספות שלא יחשבו זרים גם ברמה המקומית".

למעשה המשמעות הגדולה של חוק בוסמן על הכדורסל האירופי הייתה האפשרות של שחקנים זרים לעבור בתוך מדינות האיחוד האירופי מבלי להיחשב זרים במפעלים האירופיים. החוק קבע כי מדינות לא יוכלו להגביל את מספר שחקני הבוסמן שלהן, ובכך פתחו את השוק. בשלב יותר מאוחר נכנסו מדינות נוספות למסגרת החוק, בעיקר מדינות מזרח אירופה, ושחקנים שיצאו ממדינות אלה נקראו שחקני בוסמן B. בשלב השלישי נכללו בחוק גם שחקנים שהחזיקו דרכונים מקולוניות אירופיות לשעבר, והם נקראו בוסמן C.

"ההשפעה של החוק הייתה קודם כל כלכלית, כי היא שינתה את השוק מבחינת תנאי העבודה", מנתח את התמונה מומחה הכדורסל האירופי ונציג אתר היול"ב בישראל ירון ארבל, "החוק שינה את התדמית של הכדורסל. אם פעם בקבוצות האיטלקיות היו עשרה שחקנים איטלקים ושני זרים, ובספרדיות היו עשרה ספרדים ושני זרים, אז אחרי חוק בוסמן המצב השתנה. פתאום מתחילים לראות קבוצות בלי שחקנים מקומיים. פתאום נכנסים לתמונה עניינים לאומיים וסוציולוגיים, וזה שינה את התפיסה של הקבוצה בפני האוהדים שלה".

המשמעות העיקרית של החוק הייתה שקבוצות אירופיות, בעיקר עשירות, יכלו לחזק את הסגל עם שחקנים אירופיים איכותיים, בכפוף למערך סקאוטינג שעליו היו צריכים לשקוד. "לפני חוק בוסמן, קבוצות הכירו שחקנים, אבל את השחקנים הטובים באמת לקחו כבר בתור זרים עוד לפני החוק, כמו סאבוניס למשל", אומר רוברטו גילבאן, פרשן רדיו מקומי בויטוריה, "ברגע אחד היה אפשרות לקחת את הכישרונות שגדלו בקובנה, בספליט, בבלגרד, ולהביא אותם אליך. קבוצות היו צריכות לדעת להפעיל מערך סקאוטינג בשביל זה, ומי שהשכילה לעשות זאת מהר, כמו טאו ויטוריה למשל, צמחה להיות אימפריה".

ויטוריה היא למעשה המיישמת הקלאסית של חוק בוסמן. בתחילת שנות ה-2000 הנחיתה הקבוצה את שלישיית המזרח אירופיים, שאוליוס שטומברגאס, מינדאוגאס טימינסקאס, ודיאן טומשביץ', צירפה אליהם את הארגנטינאים בעלי אזרחויות אירופאיות לואיס סקולה ופבריציו אוברטו בדרך לגמר היורוליג. בהמשך ניצלה ויטוריה את החוק עם מספר שחקנים דרום אמריקאים, וביניהם הברזילאים טיאגו ספליטר ומרסליניו הוארטס והארגנטינאי פבלו פריג'יוני.

אך למרות צמיחת אימפריות חדשות, כמו ויטוריה ומלאגה, השליטה במפעל החשוב ביותר בכדורסל האירופי, היורוליג, עברה להיות שייכת לבעלי ההון. מאז שנכנס החוק, הזכייה במפעל הייתה נחלתן של ברצלונה, פנאתנייקוס, צסק"א מוסקבה, קינדר בולוניה ומכבי תל אביב. היחידה ב-15 שנה שבאה מלמטה ובלי כסף גדול זכתה במפעל הייתה ז'לגיריס קובנה, שגם הזכייה שלה הייתה לפני למעלה מעשור.

"להוציא מקרים יוצאי דופן של מכבי של פיני, שהצליח להביא שחקנים טובים במחירים נמוכים, רואים שלאורך השנים רק הכסף מדבר", מסביר קצורין את הפיכת המפעל המוביל באירופה לכזה שקבוצות שטיפחו בעבר שחקנים ומטפחות בהווה כמו ספליט, פרטיזן וציבונה זאגרב, לא יכולות לזכות בו, "לאורך השנים הקבוצות שמצליחות להגיע לפיינל פור הן הקבוצות עם הכסף הגדול, ומה שגרם לזה זה חוק בוסמן. היום כמעט בלתי אפשרי לקבוצה עם תקציב נמוך להביא הצלחה ביורוליג. מי שחולם על סנסציה כמו זכייתה של לימוז' ב-1993 בגביע אירופה, יכול להמשיך לחלום".

הכדורסל הישראלי אימץ אליו את חוק בוסמן רק בשנת 1998, כששחקני בוסמן B יכלו לשחק במדי הקבוצות הישראליות ולא להיחשב במצבת הזרים. הראשון לנחות בארץ על תקן בוסמן היה ניקולה לונצ'אר, ששוחרר כבר אחרי חודש ממכבי תל אביב, ולאחריו הגיע זדרבקו רדולוביץ', אך גם הוא לא הותיר במועדון. "ייתכן שהכניסה המאוחרת של מכבי לשוק הבוסמנים, לאחר שהייתה רגילה לשני זרים וישראלים לאורך שנים, פגעה בה מעט", מעיד גורם במערכת. "לראיה, מאז חקיקת החוק עברו על המועדון מספר עונות שחונות מאוד, כשהחלום היה רק לעבור את שלב ההצלבה. השחקן הראשון שבאמת עזר למועדון בחסות החוק היה אריאל מקדונלד והאזרחות הסלובנית שלו".

מלבד מקדולנד, עוד שלל אמריקאים עשו את דרכם לארץ עם אזרחויות שונות, כולל מקרה קני וויליאמס המפורסם שאזרחותו הצ'כית המפוברקת הגיעה עד לוועדת המשמעת של איגוד הכדורסל. בצד השני של המטבע יצאו מספר ישראלים לאירופה, בעיקר בזכות העובדה שהחזיקו או השיגו דרכון אירופי. גיא גודס היה לשחקן הבוסמן הראשון ששיחק בקאזרטה האיטלקית תחת דרכון אנגלי, ולאחריו הגיעו עוד לא מעט ישראלים על תקן בוסמנים, כשהמוצלח מביניהם הוא אפיק ניסים שבזכות הדרכון הצרפתי שלו משלים השנה את עונתו השביעית באירופה. בין השחקנים שיצאו למסעות באירופה תחת החוק היו עידו קוז'יקרו, ארז מרקוביץ', משה ברנר, יריב יצקן, גיא קנטור, אורי יצחקי, ליאור ליובין, פפי תורג'מן, מאיר טפירו.

אך לא הכל ורוד בחוק בוסמן כפי שמעיד אחד מהשחקנים הישראלים שהגיעו לאירופה בחסות החוק. "אני זוכר שהגעתי לשדה תעופה ואסף אותי מנהל הקבוצה, שכל הזמן דיבר איתי בשפה מוזרה שלא הכרתי", נזכר אותו שחקן, "ייעצו לי לשמור על פרופיל נמוך בהתחלה, אז לא אמרתי שאני לא מבין בדיוק מה רוצים ממני, ובעיקר הנהנתי עם הראש. רק אחרי שלושה ימים שדיברו איתי רומנית, הבינו שאין לי מושג מה הם אומרים, ועברו לדבר איתי באנגלית. אני לא המקרה היחיד, והערבוב של השפות בקבוצה היה משהו מוזר מאוד. זה גרם למתחים גבוהים".

בעקבות המגמה של איבוד הלאומיות של הקבוצות, החלו בשנים האחרונות בשינוי המגמה. "אם מסתכלים על הצדדים הפחות טובים של השינוי של חוק הבוסמן, הרי שזה הפך קבוצות ללגיון זרים", מודה קצורין, שאימן שנים רבות באירופה, "הקטע של הזהות המקומית נעלם. אנשים פתחו את העיניים יום אחד, וראו הצפה שחקנים מבחוץ, בין אם זה זרים ובין אם זה בוסמנים. המקומיים סבלו. במדינות מובילות כמו איטליה הכדורסל הלך מאוד אחורה, ואנשים מנסים לעשות תיקון".

לא מעט מדינות החלו לחזור בשנים האחרונות להגביל את מספר הבוסמנים, כשבליגה האיטלקית למשל מחויבת כל קבוצה להחזיק שישה שחקנים בעלי דרכון איטלקי בסגל, מעין גרסה משלה של החוק הרוסי, שאומץ על ידי מספר מדינות אחרות. למעשה כבר מספר שנים שאין משמעות אמיתית לחוק, כי ההגבלות ברוב הליגות המובילות של אירופה על זרים אינן קיימות, וכך גם ביורוליג, שם כל קבוצה יכולה לשתף מספר שחקנים ללא קשר ללאום שלהם.

"רוב הליגות באירופה מפרות כיום את חוק בוסמן", מסכם ירון ארבל את המצב בעולם הכדורסל הנוכחי, "כעיקרון חוק בוסמן קובע כי לקבוצה בספרד אין מניעה שיהיו לה 12 שחקנים צרפתים, אך החוקים של הליגה הספרדית השתנו. הקימו חוקים שצריך מספר מקומיים, שזה בסופו של דבר מנוגד לחוקי האיחוד האירופי (שקובע שאין אפשרות להגביל לפי הדרכון, א.ש). המדינה היחידה שמקיימת את חוק בוסמן הלכה למעשה עד היום היא צרפת, שהוסיפה סעיף שמחייב מספר שחקני בית, שהם שחקנים ששיחקו בקבוצה ארבע שנים בין גילאי 15 ל-21, בלי קשר ללאום. כיום חוק בוסמן לא מיושם בכדורסל האירופאי הגברי בצורתו המלאה".