אז מה היה לנו שם: סיכום הסיבוב הראשון בליגת הכדורסל

לאחר שקיבלה את ההודעה על מקומה בליגת העל, ניצבה מכבי אשדוד במצב לא נוח. מצד אחד, הקבוצה ידעה כי הצליחה להגיע למקום אליו שאפה להגיע מזה מספר שנים, אך מנגד היא מתחילה את ההכנות לעונה מהמקום שאף אחד לא רוצה להתחיל, אחרי כולם. במקום להזדרז ולהחתים מאמן בימים הראשונים, עברו שלושה שבועות מאז ההודעה שתשחק בליגת העל עד שמינתה הקבוצה את עופר ברקוביץ'. ברקוביץ' כבר ידע אז על החתמתם של מאיר טפירו וראמל בראדלי בקבוצה, וידע שעליו לעבוד בשיתוף פעולה עם המנהל המקצועי, עו"ד שי האוזמן.

בעולם הכדורסל הישראלי הבחירה בברקוביץ' לא תמיד הייתה נראית הטבעית ביותר. ברקוביץ' רשם שתי הצלחות גדולות כמאמן. אחת הייתה בתחילת העשור שעבר עם עירוני רמת גן, כשנעצר רק בחצי גמר הפלייאוף, והשנייה באמצע העשור, כשהוביל את גבעת שמואל לסיבוב שלישי מדהים, חילץ אותה מירידה, וזכה בתואר מאמן העונה. מאז, נראה היה כי ההערכה לברקוביץ' הייתה בעיקר על הנייר, וגם כשקיבל את התפקיד בראשון לציון, לא השאירו אותו מעבר לסיום העונה. משום מה, אי היציבות בחצי העונה בראשון לציון, והעונה שהחל עם גבעת שמואל ולא סיים, היו הדברים שאותם זכרו לברקוביץ', במקום את ההצלחות. זה מעיד משהו על תרבות הספורט המקומית, ומזכיר לנו שהשפה העברית אימצה את המילה היידישאית "פרגון", ולא מצאה לה מקבילה מקומית.

ברקוביץ' דיבר בסיבוב הראשון על הפרקט, בעבודה לא פשוטה. הוא לקח קבוצה עם סימני שאלה רבים סביבה, והפך אותה לחבורה לוחמת עם הרבה אופי. הוא צירף שחקן כמו ווין וואלאס, שהוא אפילו פחות מוערך ממנו, נתן לו תפקיד משמעותי וקצר דיבידנדים רבים. בתום סיבוב אחד הוא ניצב במקום השלישי בליגת העל, מעל קבוצות עם תקציב של יותר מפי 2 ממנו, לא עם כדורסל גדול, אבל עם ניצחונות. אם יידע לחבר לאשדוד גם את הרכש החדש, מרכוס פייזר, ההרגשה היא שחוסר ההערכה כלפי ברקוביץ' תיעלם. מאידך, צירופו של פייזר והמאזן הנוכחי של הקבוצה בתום הסיבוב הראשון הופכים את אשדוד לקבוצה לגיטימית לחלוטין, כזאת שהציפיות ממנה הן לא רק לתקוע יתד בליגה אלא גם לשחק כדורסל איכותי יותר. לעופר ברקוביץ' הניסיון והידע להצליח גם בזה, ולהוביל עוד עולה לליגת העל לעבר עונה חלומית.

בסיכום המחזור השלישי ציינתי באחת הנקודות בעיה: השופטים הצעירים מציפים את ליגת העל, שופטים שרמתם לא תמיד תואמת לרמה של הליגה הראשונה. במבט כולל על השיפוט בסיבוב הראשון, ניתן למצוא לא פעם טענות של קבוצות כלפי שיפוט מגמתי שהכריע משחקים. במכבי חיפה התלוננו על השיפוט בהפסד לעירוני אשקלון במחזור הרביעי לאחר שההבדל בין העבירות שנשרקו לטובת אשקלון היה גדול, באשקלון התלוננו לאחר ההפסד לאשדוד על עבירות טכניות שנשרקו כנגד הספסל בזאת אחר זאת, וכך גם ברק נתניה בהפסדים לראשון לציון והפועל ירושלים, ובני השרון בשלושת המחזורים האחרונים, כולל בניצחון על מכבי תל אביב.

טבעי שקבוצה שמפסידה תחפש את הסיבות להפסדים מחוץ לכותלי חדרי ההלבשה, אך מבט אובייקטיבי על הדברים מגלה דברים אחרים. קשה להבין מדוע שופטים ברמתם של עומר אסתרון, משה ביטון, ירון זריף וגילי עובד מצליחים בכל משחק לשרוק לפחות עבירה טכנית אחת, או בלתי ספורטיבית. אסתרון הגדיל לעשות במשחק בין ירושלים לנתניה, כשבמצב של 6 הפרש 0.9 שניות לסוף רבע שלישי הדביק עבירה בלתי ספורטיבית גבולית ועבירה טכנית מיד אחרי כך לנתניה, וגמר את המשחק. יום לאחר מכן הוציאו הצמד עובד את יערי רייניש את כל גבוהי בני השרון בעבירות, וקינחו בשתי עבירות בלתי ספורטיביות.

השיפוט בחלק הראשון של העונה לא עושה שירות טוב לליגת העל. לא מעט מחובבי הענף מעבירים ביקורת על האיכות הירודה של הכדורסל בליגה, ואומנם לקבוצות יש חלק משמעותי בכך, אבל השופטים תורמים לכך בריבוי השריקות ובאי הדיוקים. גם ככה קשה, אז למה להוסיף? השופטים לרוב משדרים אווירה של התנשאות כלפי הספסלים, וכששופט כדורסל מאיים במשך משחק שלם על הספסל במקום להתעסק במה שקורה על המגרש, קשה לבלוע את זה בקלות. איגוד שופטי הכדורסל, שמגלה אטימות מוחלטת מאז תחילת העונה, חייב לקחת את השופטים לשיחה, ולנער אותם. לא ייתכן ששופטים יכריעו משחקים, ולא ייתכן ששופטים ישרקו בכל משחק למספר עבירות טכניות. שופטי הכדורסל צריכים להבין שאף אחד לא בא לראות אותם, אלא את המשחק שהם מעבירים.

בשנה שעברה ניצבה נבחרת ישראל בפני משימת העפלה לאליפות אירופה בליטא, ועשתה זאת בצורה מכובדת מאוד. הגארדים והפורוורדים של הנבחרת ידעו לנצל את היתרונות הרבים שלהם והשיגו כמה ניצחונות מפוארים - כולל ניצחון חוץ באיטליה, וניצחון בית על מונטנגרו. אך למרות זאת, לא מעט דובר בקו הקדמי הדליל של הנבחרת, ועל כך ששחקן כמו דייויד בלו, לא שחקן פנים קלאסי, מצא את עצמו שומר על ניקולה פקוביץ' המסיבי. מי שהבריק הוא אורי קוקיה, שכידוע נותח לאחרונה ויחזור רק לקראת אליפות אירופה.

בזמן האליפות ולאחריה בנו קבוצות ליגת העל את הסגל לקראת העונה הקרובה, ולא מעט מהם ויתרו על עמדת הגבוה הישראלי, או לפחות לא החתימו בעמדה הזאת שחקן דומיננטי. לאחר זמן קצר הבחינו בקבוצות שללא גבוה ישראלי קשה לתמרן בין כמות הגארדים הרבים, ואין יכולת לשחק עם שני גארדים זרים ביחד בחמישייה. בסיטואציה כזאת החלו לחפש הקבוצות שחקני פנים ישראלים, אך נתקלו במספרים לא מרשימים של הישראלים בליגה הלאומית, והחליטו לוותר עליהם.

האמת, במצב הנוכחי של הגבוהים הישראלים, יתכן בהחלט שאותם שחקני פנים ישראלים שמשחקים בליגה השנייה יכולים לתרום את אותה התרומה המינימלית שתורמים אחיהם בליגת העל. כבר נכתב רבות על כך שהכדורסל הישראלי מתקשה להצמיח כישרונות, במיוחד כאלה שנישאים לגובה של 2.05 מטר ומעלה, ומבט על נתוני הסיבוב מלמד עד כמה המצב חמור, ועד כמה בנבחרת צריכים לאלתר עם הסנטימטרים הספורים שיש להם.

12 שחקנים ישראלים שיחקו בסיבוב הראשון מעל ממוצע של 5 דקות למשחק ב-5 משחקים לפחות, כשביניהם שני מתאזרחים: ג'יימי ארנולד וכריס ווטסון. התרומה הממוצעת של כל הישראלים עומדת על 4.8 נקודות ו-3.2 ריבאונדים למשחק. כשזה מה שנותן גבוה ישראלי ממוצע בליגת העל, גם ילד מהנוער יכול לקבל הזדמנות. הבעיה היא שלרוב אין מי שנותן אותה.

בכל אחד מענפי הספורט מחפש הצופה את הדמות שתגרום לו להיות מרותק למסך. ב-NBA לברון ג'יימס מרתק את הצופים עם המעבר למיאמי, בליגה הספרדית בכדורגל הקרב בין מוריניו לגווארדיולה ובין מסי לרונאלדו גורם לצופים להשתוקק לקלאסיקו ולמשחקיהם באופן כללי. הכדורסל הישראלי סובל בשנים האחרונות מחוסר עניין, לפחות עד הפיינל פור, ודמויות יותר צבעוניות עזרו לו לצאת מזה, כשבראשן עמד פיני גרשון, שבצורת ההתייחסות שלו למשחקים, גרם לחלק מהאנשים לאהוב אותו, ולחלק אחר לתעב אותו.

ליגת העל של השנה לא ידעה לטפח דמות סוחפת. הכוכבים הישראלים על הפרקט כמו יוגב אוחיון, ליאור אליהו או דיוויד בלו, הם לא בדיוק הדמות שתרתק את הצופה, והדמויות שנותנות קצת יותר שערוריות כמו יובל נעימי, אלישי כדיר וגיא פניני יצאו קצת ממרכז הבמה ופינו את המקום לאחרים – שחקנים זרים. גם בגזרת המאמנים קיבלנו שורה של אנשים שמדברים כמו פוליטיקאים, כשאפילו אפי בירנבוים, אולי הבן אדם הצבעוני ביותר בליגה, נראה השנה כמו דמות מדוכדכת. עודד קטש? מתחבא בצל הגדול של מלחה.

בהיעדר כוכבים מקומיים נשענת ליגת העל על שני שחקנים שבשבילם שווה לקנות כרטיס: סופוקליס שחורציאניטיס, ו-וויל סולומון. הראשון, גם בשל יכולתו המקצועית, אך לא רק, הוא כוכב עם פוטנציאל להיות אייקון תקשורת, אך משחק בקבוצה עם כללי תקשורת נוקשים, וקבוצה שבינתיים מפרקת את יריבותיה. השני, דמות צבעונית ומוכשרת גם כן, נותן עונה טובה, אך עדיין רחוק מלהזכיר את השחקן הדורסני שהביא לירושלים גביע אירופה. גם הם, אם כן, מוגבלים מאוד ביכולתם להפוך ל"פנים" של הליגה. אז כשאין לצופים דמות ששווה בשבילה לקנות כרטיס או לבוא למשחק בשבילה, מה הפלא שברוב המשחקים יש יותר כסאות ריקים מאשר צופים? הקבוצות ומנהלת הליגה צריכות לטפח את השחקנים הבולטים והצבעוניים, כי מדובר גם באינטרס מסחרי וגם תדמיתי – אם לא יהיה מישהו ששווה לבוא בשבילו, איש לא יבוא.

לא מעט קבוצות אכזבו בגדול בסיבוב הראשון. מכבי חיפה נבנתה לצמרת ליגת העל, אך מוצאת את עצמה במקום האחרון אחרי סיבוב, בברק נתניה חשבו על שחזור העונה שעברה, אך גירדו בקושי שלושה ניצחונות. גלבוע/גליל פתחו את העונה נורא, יצאו מהמשבר, ונפלו מול שתי קבוצות חלשות ממנה בהרבה, וגם בני השרון התרסקה החל מהחלק השני של הסיבוב. המשותף לשלוש הקבוצות הראשונות הוא ההשתתפות באירופה. הפועל ירושלים ומכבי תל אביב, בעלות מסורת בכדורסל האירופי, ידעו לשלב בצורה טובה את המסגרות העונה.

הבעיה הגדולה בהשתתפות באירופה היא העובדה שלא מעט קבוצות משחקות בסגנונות משחק שונים לגמרי בשני המפעלים. מכבי חיפה משחקת לעיתים עם חמישה אמריקאים על המגרש באירופה, מה שהוביל לניצחון ענק על פריס במוקדמות, אך בישראל הסיטואציה שונה, והמאמן נתקע עם רוטציות שונות בגלל החוק הרוסי. ברק נתניה באירופה היא קבוצה התקפית מצוינת, כי היא יכולה לשחק עם בנקס, יאנגר, טראוויס ובראון ביחד, אך בישראל היא תקועה עם סגנון שונה ומשחק ההתקפה שלה תקוע ונראה רע להחריד. בגלבוע/גליל מנסים ללכת על אותה חמישייה לכל משחק, והתוצאה? כישלון באירופה.

קבוצות בליגת העל צריכות להבין שהליכה לאירופה לא מיועדת לכל קבוצה, וההתרסקויות שנראו בעבר בכדורסל הישראלי רק מלמדות על הבעייתיות שבמהלך הזה. אם קבוצה לא מסוגלת להעמיד סגל שכולל גיבוי רחב של ישראלים וזרים בכל עמדה, כמו שמכבי תל אביב והפועל ירושלים דואגות לעשות, אין סיכוי שתצליח בשני המפעלים. הצלחה במפעלים זוטרים כמו היורוצ'אלנג' אינה ערובה לעונה טובה, ואוהדי חיפה ונתניה מודאגים הרבה יותר ממה שקורה בליגה, כך שסדר העדיפויות להבא חייב להיות שונה.