עבור מי שהיה עד ליריבו?ת בין מרטינה נברטילובה לכריס אוורט בזמן התרחשותה, הסרט "Unmatched", ששודר השבוע ב-ESPN, היה אירוע מוזר, כמעט מתעתע. מי שהיה עד לתחרות העזה בין שתי הטניסאיות ולרמת האינטנסיביות שלה, מתקשה להאמין שהשתיים יושבות על ספה זו לצד זו מבלי לחבוט אחת בשנייה, או לפחות לשלוח מבטים רושפים ושאגות קרב. מי שזוכר את המתח באוויר ואת האווירה הטעונה בכל מפגש בין השתיים, לא יכול שלא להביט בתדהמה על האחווה והחיבה ההדדית בין היריבות, שהפכו לחברות אמת. בעולם הספורט אומרים לא פעם ש"יום אחד עוד נשב ונצחק על הכל", אבל כשהיום הזה באמת מגיע, ושתי חיות הטרף האלו מקשקשות אחת עם השנייה באהבה ובאמפתיה, זה מחזה בלתי נתפס.
כמה איבה הייתה ביניהן, כמה קנאה אמוציונלית ותחרותית, ואילו עתה הן מחויכות ומפויסות, מדברות על הכל בהשלמה, כאילו השנאה ביניהן לא הלהיטה את כל עולם הספורט. אומנם חלפו הרבה שנים מאז שהשתיים פרשו, וכבר נחשפנו לא פעם לידידות המורכבת שהתפתחה בינן, אבל "Unmatched" - הסרט הנפלא של ESPN שהפגיש ביניהן לסוף שבוע אינטנסיבי ובמהלכו הן העלו זיכרונות וניתחו את אירועי העבר - מגלה עד כמה היריבות הזו יצרה בינן קשר מיוחד, שלמעשה הפך אותן לזוג בלתי נפרד. בסופו של דבר זה סרט על ידידות אמת ועל קשר אנושי, שיותר מהכל נותן פרופורציות לאופיין של היריבויות הספורטיביות: מתברר שהאוהדים הרבה יותר פנאטים מהספורטאים עצמם.
קרב גישות
למי שאינו מודע לעומק היריבות בין אוורט לנברטילובה, להלן מספר נתונים. בין השתיים נערכו 80 משחקים (37:43 לנברטילובה), 60 מתוכם היו משחקי גמר (23:37 לנברטילובה). השליטה שלהן בעולם הטניס הייתה אבסולוטית, ובמשך 12 שנים רק הן היו במקום הראשון בדירוג העולמי. כל משחק ביניהן היה לא רק מפגש פסגה, אלא אף טעון ומכריע: בין 1981 ל-1985 היו להן 30 מפגשים רצופים שהיו משחקי גמר. "בסוף כל משחק כזה אחת חגגה עם הגביע, והשנייה התייפחה עם הסגנות", הסבירה אוורט את המתח הבלתי נסבל, שהפך כל פרק בהתרחשות למיתולוגיה.
רק כדי לקבל פרופורציות בהשוואה ליריבויות מודרניות אחרות, הרי שוונוס וסרינה וויליאמס, היריבות הגדולות של העשורים האחרונים, נפגשו בסך הכל 23 פעמים (11 משחקי גמר). רוג'ר פדרר ורפאל נדאל נפגשו בסך הכל 22 פעמים (18 משחקי גמר), ו"רק" 7 פעמים בגמר גראנד סלאם. נברטילובה ואוורט שיחקו 14 (!) פעמים בגמר גראנד סלאם (4:10 לנברטילובה), ולכל אחת מהן 18 זכיות בטורנירים הגדולים. "מי יודע כמה תארים היו לי אילולא היא הייתה מופיעה", אומרות שתיהן, שיודעות שהאמירה הזו נכונה לשני הכיוונים: אומנם היריבות הזו גזלה מהן לא מעט זכיות וגביעים, אך היא גם זו שהלהיטה אותן וסחטה מהן את המיטב.
המאבק ביניהן אופיין גם בניגודיות תדמיתית: נברטילובה הייתה הצ'כית החסונה, עם הפנים הגבריות והידיים השריריות, ואילו אוורט הייתה האמריקאית הענוגה, "הבת של השכן" כפי שמכנים זאת במולדתה, שהפכה לחביבת התקשורת. נברטילובה שיחקה בשיטת "הגש ורוץ לרשת" (שהיא כביכול שמרנית ומשעממת, אך למעשה התקפית ונועזת), ואילו אוורט התהדרה במשחק הגנה בלתי מתפשר מהקו האחורי ובמכות העברה.
גם מבחינת המבנה האישיותי קיים בין השתיים פער מהותי: שתיהן ספורטאיות תחרותיות ונחושות, אך בניגוד לתדמית התקשורתית - דווקא אוורט התהדרה באופי חזק ובפרצוף קר, ואילו נברטילובה הייתה עדינה ורגישה, ונהגה לחשוף אמוציות, להתייפח על המגרש ולהיכנע לרגשות. כל פרט באופי שלהן חיצוני, סגנוני, אישיותי היה הפוך לחלוטין מזה של השנייה, כל אחת העריצה והעריכה את יריבתה וראתה בה את ההתגלמות של כל מה שאין לה. זה מקרה קלאסי של ין ויאנג, של כוחות מנוגדים שמשלימים זה את זה ויוצרים הוויה מושלמת. כשאני נזכר איך בעוונותיי, כמו כולם, גיליתי עדיפות ברורה לאמריקאית היפהפייה - אני בעיקר מצר על השטחיות שלי. איזו הקלה זו לגלות שהזדקנתי והתבגרתי, ושבימינו אני יכול להביט בהשלמה ובניטרליות בנדאל ופדרר, ולהתמוגג משניהם באותה מידה.
הטוב נגד הרע
האיכות של הסרט טמונה באופן הצגתו: אך ורק מנקודת המבט של אוורט ונברטילובה. האווירה האינטימית מאפשרת להן להיפתח, ומובילה לסיפורים אישיים ולהתוודויות חושפניות. אין קריינות, אין הסברים בוויס-אובר, לא מורגשת התערבות חיצונית של הבמאיות (ליסה לקס, ננסי שטרן והאנה סטורם), הכל מועבר כחלק משיחה קולחת בין השתיים, בעודן נוסעות בדרכים במכונית פתוחה, או יושבות צמודות על ספה ולוגמות יין.
מתברר שממרום השנים הן עדיין זוכרות כמעט כל משחק ביניהן, לפעמים גם כל נקודה. "באחד המשחקים חבטת לי בראש עם הכדור", נזכרת נברטילובה, ואוורט מודה בכנות מפתיעה: "ניסיתי לפגוע בך, זה היה בכוונה... שנאתי אותך, כל כך הרבה פעמים רציתי שתפסידי. קינאתי בך, הרגשתי מאוימת". נברטילובה מהנהנת בראש בהבנה, ומניחה יד מנחמת על רגלה. יש בהן חרטה על הרגשות השליליים, אך הן יודעות שזה היה בלתי נמנע.
זו הייתה זוגיות לכל דבר, עם כל המשתמע מכך. הן התחילו את המסע כנערות בגיל העשרה, ובתחילת היחסים אף היו ידידות, שותפות לאימון ואפילו צמד בזוגות - אך נסיבות החיים לא רק הפרידו ביניהן, אלא אף יצרו איבה. היה מעורב בזה לא רק כסף ותחרותיות, לא רק מרדף אחר תארים והישגים, אלא גם מאמנים שחינכו לשנאה, ובמיוחד התקשורת שנהנתה ללבות את האש. "הטוב נגד הרע", כינו בעיתונים את המאבק, וכך הקהל נהג לקבל את אוורט בתשואות רמות, ואת נברטילובה בדממה רועמת. "אף אחד לא אהב אותי בעולם הטניס", נזכרת הצ'כית לשעבר, "אבל כריסי תמיד הייתה נחמדה אליי".
כיום הן כבר שתי נשים בוגרות שמוקירות את העבר, מלאות הערכה הדדית. הן לא רק מפויסות, הן ידידות נפש. היחסים האובססיביים הללו לא מאפשרים להן להיפרד. הן עדיין מרגישות חלק מצמד, כאילו כל מהותן תלויה אחת בשנייה. התחרות הזאת היא מה שהגדירה אותן, וכיום, עם כל כך הרבה במשותף, עם היסטוריה מפוארת ויריבות ספורטיבית מיתולוגית, שתיהן מסכמות בפשטות: "אני פשוט גאה שהייתי חצי מהדבר המושלם הזה".