פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        איפה אנגליה ואיפה הקלאסיקו

        הפרמיירליג תמשיך לספק ליגה מותחת ותחרותית, אבל מי שמחפש כדורגל בשיאו ימצא אותו במפגש בין ריאל לברצלונה. פז חסדאי מתכונן לקלאסיקו, ולא שוכח את ההפסד של בנפיקה

        מתכוננים לקלאסיקו

        ביום שני בערב זה קורה, הקלאסיקו הגדול מכולם. אוהדי הכדורגל בכל העולם עוצרים את נשימתם לקראת המפגש לוהט בין שתי האימפריות שמגיעות לקרב על חייהן, וכמו תמיד, גם הפעם מדובר ביותר ממשחק על שלוש נקודות. גם הפעם היריבות ההיסטורית מוציאה את האוהדים מדעתם, גם הפעם האיצטדיון המפואר יתמלא בקהל מוטרף, גם הפעם מדובר במאבק שיקבע את זהות הקבוצות ויבהיר להן מועדות פניהן. מכבי תל אביב ומכבי נתניה נפגשות בקופסה, ועולם הכדורגל כמרקחה.

        יום שני בערב מציב בפני אוהדי מכבי תל אביב דילמה בלתי נסבלת: מה לראות? ב-20:45 ייפתח בנתניה הקרב על הצלת העונה, וב-22:00 ייפתח בקאמפ נואו הקרב האולטימטיבי. זו דילמה שנוגעת לא רק לזהותנו כחובבי המשחק, אלא להווייתנו כבני אדם. האם אנחנו פרובינציאליים או אנשי העולם הגדול? האם אנחנו חובבי כדורגל או אוהדי מכבי? האם אנחנו מחפשים בכדורגל אסתטיקה ואיכות, או שמא מעורבות רגשית? האומנם צר עולמנו כעולם נמלה, או שמא ביכולתנו להביט בתמונה הגדולה ולהבין שיש דברים חשובים יותר מקבוצתנו הקטנה?

        התשובה, לצערנו, היא ברורה לחלוטין. עם כל הכבוד לקרבות הפנימיים בספרד, לבנו עדיין שבוי באהבה המטופשת לקבוצתנו המטופשת בליגת העל המטופשת. הלוואי, הלוואי והיה לנו את הכוח הנפשי להתעלות מעל לקטנוניות הפרובינציאלית, אך כפי שנאמר במקורות, "עניי עירך קודמים": לפני שאנו מקדישים את חיינו לנעשה במחוזות רחוקים, ראוי שנדאג לאחינו הקרובים. לא נותר אלא לצטט את גדול המשוררים וההוגים של יהדות ימי הביניים, יהודה הלוי, שנתקל בדיוק באותה דילמה בעודו עומד לפני מאות שנים ברחובות ספרד, לא רחוק מהקאמפ נואו, והודה: "אנוכי בסוף המערב, אך לבי במזרח... י?ק?ל בעינ?י ע?ז?ב כל טו?ב ספרד". אין דילמות, בשני בערב לבנו בקופסה.

        הכי טוב שיש

        כמו כל אוהד כדורגל, גם אני הבעתי סלידה מהנעשה בליגה הספרדית בסוף השבוע הקודם, אחרי ההתעללויות המשפילות של ריאל מדריד וברצלונה מול בילבאו ואלמריה במה שנראה כקלילו?ת מביכה. פערי הרמות בין השתיים לבין שאר הליגה לא מוסיפות כבוד גדול לכדורגל הספרדי, בטח לא בהשוואה לנעשה בצמרת הצפופה של הפרמיירליג.

        הנה צ'לסי הגדולה, הדאבליסטית הדורסנית, מגיעה לברמינגהאם ונכנעת לחבורה לוחמת, שמסרבת להיכנע להבדלי התקציב. הנה ארסנל וטוטנהאם מספקות משחק מטורף, ומוכיחות שניתן לקיים ליגה איכותית עם יותר משתי קבוצות. מבט על הטבלה האנגלית מראה ששלוש נקודות בלבד מפרידות בין הראשונה לרביעית, והמתח בצמרת מזכיר לכל חובבי הלה ליגה כיצד נראית ליגה אמיתית, שבה קבוצות לא מתבטלות בפני מועדוני הפאר, שבה יש חשיבות למסורת ולגאווה.

        אבל אז הגיע מחזור אמצע השבוע בליגת האלופות, שהבהיר את יחסי הכוחות ונתן לדברים פרספקטיבה אחרת. מנצ'סטר יונייטד נזקקה לנס כדי לנצח בגלאזגו, צ'לסי בקושי הסתדרה מול ז'ילינה וארסנל הפסידה לבראגה הקטנה, ובאותו זמן ממש ריאל מדריד הביסה בהליכה את אייאקס 0:4 באמסטרדם וברצלונה חגגה עם 0:3 מוחץ ביוון על פנאתינאיקוס (וכל זאת על אף שהשתיים מרוכזות לחלוטין במאבק ביניהן). כרגע נראה שיש פער עצום לא רק בין בארסה וריאל לשאר הקבוצות בספרד, אלא גם בינן לבין שאר אירופה. זה באמת כדורגל מעולם אחר.

        ואיך לא? מבט על הסגלים של ריאל ובארסה מגלה רשימה בלתי נתפסת של כוכבי על. בכל עמדה ניצב שחקן מיומן, שלא רק שולט בצורה מושלמת בכל אלמנט של המשחק ויודע להגביה, למסור, לתקל ולכבוש – אלא אף מודע לדרישות הטקטיות של המאמן, ניחן בכושר גופני מעורר השתאות ומוצף באנרגיות, במסירות ובנחישות. הכדורגל שמציגות ריאל וברצלונה בשבועות האחרונים הוא תאווה לעיניים של כל חובב כדורגל, וזאת מבלי להזכיר שהן מציגות את שני הכדורגלנים הטובים בתבל (מסי ורונאלדו), כמה מועמדים לגיטימיים לתואר שחקני השנה (אוזיל, צ'אבי, אינייסטה, קסיאס), את שני המאמנים המובילים בתחומם ואת כוכבי אלופת המונדיאל.

        אז על אף שהפרמיירליג נותרה הליגה המהנה והאהובה בעולם, מתברר שאין קשר בין צמרת צפופה לבין רמה ואיכות. הכדורגל האנגלי ימשיך לעורר השראה, משחק בין אסטון וילה לניוקאסל יהיה תמיד מסקרן יותר מכל שאר הקבוצות המושפלות בספרד, אך בדבר אחד אין ספק: מפגש בין ריאל מדריד לברצלונה זה הדבר הכי איכותי שיש כיום לכדורגל להציע.

        בנפיקה המומה

        ואם ברמה מקצועית עסקינן, אי אפשר להתעלם מהניצחון של הפועל תל אביב על בנפיקה השבוע או מהתגובות שבאו אחריו. כל ניצחון 0:3 בליגת האלופות הוא הישג מרשים, גם אם הוא על קבוצה מפורטוגל, אבל מי שצפה במשחק ודאי הופתע לשמוע את יוסי אבוקסיס אומר בסופו ש"מדובר במשחק הכי גדול של קבוצה ישראלית באירופה". כמדומני, גם להפועל עצמה היו כמה משחקים מרשימים יותר מזה, שלא להזכיר קבוצות אחרות.

        כשמשוחחים עם אוהדי הפועל ומזכירים להם את ההחמצות של בנפיקה, את שליטתם הבלתי מעורערת בשדה של הפורטוגלים, את עליונותם הטכנית של איימאר וחבריו או את ההרחקות הסתמיות של שחקני הפועל ברוב שלבי המשחק – הם שולפים את התירוץ האולטימטיבי: מי זוכר? ובאמת, מי זוכר? מי זוכר שברצלונה הגדולה בקושי גברה על צ'לסי בדרך לזכייה בליגת האלופות? מי זוכר שצ'לסי הייתה טובה יותר מיונייטד באותו גמר מפורסם? מי זוכר את כל הגניבות הספורטיביות ואת העוולות הנוראים בתולדות הכדורגל?

        התשובה ברורה: כולנו זוכרים. כולנו זוכרים את הונגריה הנפלאה של 54 ואת העוול שעשתה לה גרמניה, כולנו זוכרים את הולנד המיתולוגית מ-78 ו-74 שהפסדיה גרמו לשיברון לב לכל חובבי המשחק, כולנו זוכרים את כל מקרי האי צדק שגרם הכדורגל ואת עיוותי הדין. מספרים שזהו קסמו של המשחק, אך יודעי דבר טוענים שבשום ענף אחר לא תיתקלו בכאלו עוולות, שכל אחת מהן תיחקק לנצח בראשינו, ותישאר שם כעוד זיכרון רע וטראומתי.