סופסוף הבנתם: זה רק נמני

"אבי נמני הביתה". כביכול שלוש מילים כל כך פשוטות, אך למעשה מלאות מטען נפשי ורגשי, שמי האמין שאי פעם יעלו על בדל שפתיהם של אוהדי מכבי תל אביב. זה התחיל בקריאות "תתפטר" עלומות שם, אבל מהר מאוד האוהדים הרגישו שאולי המסר מעומעם מדי, אולי יש ספק למי הם מתכוונים, וכך מיד הבהירו לכל מי שעוד פקפק: כן, אתה, אבי נמני, אתה ולא אחר. הביתה. אמירה כל כך קשה ומורכבת, אך עם זאת כל כך פשוטה וברורה. מי היה מאמין.

זה היה באוויר, זה היה צפוי, אך עם זאת מפתיע. כמו רוב המהפכות בהיסטוריה, גם זו התבשלה תקופה ארוכה עד לפיצוץ הבלתי נמנע, אך עדיין התקבלה בתדהמה. זו הייתה חוויה מצמררת לא רק עבור הקהל הצהוב, שהרגיש איך פרק ארוך ומייגע בספר דברי הימים מסתיים לו בדרמטיות, אלא עבור כל חובב כדורגל ישראלי. אלו היו קריאות שנשמרו בבטן תקופה ארוכה, והתפרצו בכאב גדול. לא קומץ סהרורי, אלא רוב מוחלט, שקולו הדהד כמעט בכל האיצטדיון. האם זו תפנית היסטורית שתיזכר לנצח בתולדות המועדון?

רק מי שמעורה היטב בנעשה ביציעי מכבי תל אביב יודע להעריך את עוצמת החוויה. לא קל לצאת בפומבי נגד נמני. מאות תומכיו הנאמנים יוצרים לא סתם תחושה של פחד, אלא איום פיזי אמיתי ומוחשי. אחרי הכל, מדובר ב"אוהדים" שאיבדו את זהותם, כאלה שעודדו את בית"ר ירושלים בזמן שאלילם שיחק בטדי, כך שאי אפשר לצפות מהם להיגיון או לשיקול דעת. אך למרות האיום, הזעקה נשמעה. יש גבול, ואתמול (שבת), אחרי ההפסד מול קרית שמונה, הוא נפרץ.

14 שחקנים של מכבי תל אביב הציגו יכולת חלשה ומאכזבת, אך לא במקרה האשמה הוטלה דווקא על האחראי עליהם. 14 השחקנים התקשו לבצע פעולות פשוטות - הגביהו ברישול, התמסרו בחוסר דיוק, התמזמזו ללא צורך עם הכדור – אבל על אף שהם זוכים למשכורות מקוממות, רק המאמן ספג את שריקות הבוז (טוב, אולי גם גפני). אולי אוהדי מכבי הם חסרי סבלנות ולוקים בעצבים חלשים ובנטייה להלחיץ, אך מתברר שהם לא עיוורים. כמובן שהמחאה שלהם אינה תורמת לרוח הקבוצתית, אך במצב שנוצר קשה לצפות מהם לגדלות נפש. לא נותרה להם ברירה, אלא לשחרר החוצה את כל מה שהצטבר והודחק. אבי נמני הביתה. אין עוד את מי להאשים מלבדו.

אם יש דבר בולט במכבי תל אביב השנה, זה אי מיצוי הפוטנציאל. משמים נחת על הקבוצה הזו איש עסקים תימהוני שמוכן להשקיע עבורה סכומי כסף חסרי פרופורציה, אך ההזדמנות ההיסטורית הזאת מושלכת לפח. שחקנים כישרוניים מתרוצצים לכל עבר, אך נראים חסרי כיוון. הפעם הם נראו נחושים ומלאי רצון, אך שוב תופקדו במערך מבולבל. לעתים ניתן להבחין בשישה שחקנים מקובצים על שטח של 30 מ"ר, ובמקביל בשטחי ענק ריקים לחלוטין. שחקנים לא מבינים מה עליהם לעשות, איפה עליהם לשחק, מה תפקידם במגרש. זה לא רק הלחץ, אלא בעיקר חוסר האונים. מדכדך לראות ספורטאים כל כך מוכשרים, שנראים כל כך אובדי עצות.

ההחלטות המקצועיות תמוהות. סידיבה נראה כמו הגרזן עליו חלמו שנים בקרית שלום, אך נותר על הספסל. אלברמן חלוד וחסר השפעה, אך ממשיך לקבל הזדמנויות. בוזגלו הוא היחיד שמנסה ליצור מהקישור ולפרוץ קדימה, אך שוב ושוב מוחלף. מדוניאנין הוכיח שהוא מסוכן בחלק הקדמי, אך משחק מאחורי הקשרים האחוריים. בנוסף, זו לא הפעם הראשונה שעל אף הספסל העמוק, החילופים (המוזרים לכשעצמם) רק מחלישים את הקבוצה. אחרי 11 מחזורים, נראה שהשחקנים לא מכירים אחד את השני, כאילו זו הפעם הראשונה שהם משחקים יחד.

בשלב הזה האגו כבר נכנס לפעולה. התחושה היא שההחלטות גדושות בשיקולים פוליטיים, שהמאמן עושה דווקא, שהוא מתעסק במאבקי כוחות מיותרים, שהוא מנסה לחנך את השחקנים ולהראות להם מי הבוס במקום לגרום להם לנצח. יותר מדי שחקנים נראים ממורמרים, מדוכאים, חסרי חיים. אי אפשר להאשים סגל שלם. אין אפשרות אחרת מלבד להאשים את הבוס הגדול, את הבוס היחיד.

אומרים שתחת צלו הכבד של נמני, אי אפשר להצליח במכבי תל אביב, אבל זה גם עובד בכיוון ההפוך: כל עוד הוא במערכת, השחקנים מרגישים שהם לא יכולים להיכשל. בזכות הנוכחות שלו הם מצליחים להימלט מאשמה.

בסיום המשחק התחוללה סצינה די מוזרה, כשחלק מהשחקנים של מכבי ת"א הודו לקהל על תמיכתו וזכו בתגובה למחיאות כפיים. על אף ההפסד לקרית שמונה (אגב, בן שמעון לא ראוי למחמאות מיוחדות על המערך הנסוג ובזבוזי הזמן של חניכיו), המיליונרים הנרפים בצהוב יודעים שלא משנה מה הם יעשו, הם רק ברגים משניים במכונה. הם רק כוכבים זוטרים בהצגה של המאסטרו. המצב המעוות הזה חייב להשתנות. האוהדים, אלה שמכירים ומבינים יותר טוב מכולם את מצב הקבוצה, כבר עלו על מקור הבעיה. עכשיו רק ניתן לחכות ולראות אם גם נמני הבין.