יהודה המכבי

בראש עדיין מהדהד המשפט של דייויד פדרמן מתחילת העונה, "לא נורא אם נצליח פחות, כל עוד יהיה כיף". זו כמובן אמירה אנטי מכביסטית במהותה - הרי איך יכול להיות כיף אם נצליח פחות - אבל כל עוד לא נפתחה העונה, אוהדי מכבי תל אביב נתנו לפדרמן ליהנות מהספק. מי יודע, אולי אוסף הישראלים הבינוניים יצליח להתחבר ולהשיב את הכבוד לעם היהודי, אולי טל בורשטיין יוכיח שרק במקרה הוא היה שחקן ספסל בקבוצת תחתית בספרד, אולי יניב גרין ילמד לעשות את הבלתי אפשרי ויצליח להשחיל את החפץ הכתום לתוך הטבעת מבלי לשבור אותה. בינתיים נראה שככל שהקרב על הזהות הישראלית מחריף, כך מכבי מאבדת את הזהות שלה.

כל אוהד ישראלי של מכבי תל אביב מעדיף שישחקו בה ישראלים, אבל לפני הכל אוהד מעדיף שהקבוצה שלו תנצח. זו לא דוקטרינה מכביסטית קיצונית, זו המהות הספורטיבית. פדרמן, לצערנו, כבר מזמן זנח את הספורט ועבר למציאות שיווקית. כשהוא אומר "כיף", כבר לא ברור למה הוא מתכוון. לרייטינג או לניצחונות? לפופולריות או לפיינל פור? כמה מצערת ההכרה בכך שבימינו כבר אי אפשר לקיים את החזון של פדרמן, ולשלב בין חומר מקומי להנפת גביע. רגע, עוד מדברים שם בכלל על הגביע? מישהו עוד זוכר את הימים שזו הייתה המטרה?

אמש (חמישי), בזמן שידור המשחק מול ז'לגיריס, נראה מיקי ברקוביץ' קולע לסל במהלך אחד מפסקי הזמן (בסצינה טלוויזיונית מרגשת, שמשום מה נקטעה). שיערו מאפיר, תנועתו מוגבלת, כרס קטנה מבצבצת מתחת לגופיה, אבל הידית עדיין עובדת. האם בורשטיין, כיום, מסוגל לקלוע בכאלה אחוזים? האם אהבנו את מיקי בגלל שהוא ישראלי, או בגלל שהוא ידע לקלוע? האם הוא אליל בזכות מבטאו הצברי, או בגלל שהביא את הגביע לתל אביב? דורון ג'מצ'י, למשל, שהיה קלעי מוכשר יותר ואתלט מרשים יותר ממיקי, לעולם לא ייזכר כגיבור רק בגלל המבחן הספורטיבי המטופש הזה, מבחן התוצאה. ג'מצ'י, אגב, במתכונתו הנוכחית כפובליציסט, הוא גם ההוכחה שישראליות לאו דווקא מבטיחה נאמנות.

בכל אופן, את הגישה של האוהדים ניתן לזהות באהבה הטהורה לשחורציאניטיס. הוא שכיר חרב, הוא גוי שחום עור, הוא לא גדל על ברכי הציונות וסיפורי מורשת וירטון, אבל הוא כוכב. הוא דמות מסקרנת. הוא חיה רעה. הנוכחות שלו היא מעבר לפיזיות, זו כריזמה של סופרסטאר. הוא לא מנהיג, הוא לא שחקן שאפשר לבנות עליו ברגעי ההכרעה, אין לו אחריות או ראייה קבוצתית, הוא פשוט אוהב מאוד לשים את הכדור בסל, וגם מצליח לעמוד במשימה. אם תשאל היום אוהד ממוצע של מכבי אם הוא מעדיף בקבוצה את גרין או שחוריציאניטיס, רק בודדים יעדיפו את אחיהם היהודי. פה זה לא בית חב"ד.

זו גם הייתה מהות האהבה לשאראס. הוא היה אגוצנטרי, הוא נמלט מפה ברגע שנגמר לו החוזה, הוא מעולם לא התיימר ליישב את הנגב או דיבר בשבחי החומוס, אבל הוא היה אליל. לא זכור לי שבפסקי הזמן של הקבוצה הזו – אולי הפופולרית ביותר בתולדות המועדון – דיברו בשפת הקודש. גם וויצ'יץ', עוד דמות מיתולוגית במעלה שער 11 ואחד שייזכר לנצח כאהוב ונערץ, הוא גוי מקרואטיה. אהבנו אותם בזכות האופי, לא בגלל המוצא. אוהדי מכבי הם הרבה פחות גזענים ממה שמייחסים להם. חוסר הסובלנות שלהם היא רק כלפי בינוניות.

אפשר להבין מה הלחיץ את דייויד פדרמן. בעונה שעברה השחקנים היו גם זרים, אך גם נמושות. גם חסרי מחויבות, אך גם לוזרים. סגל כזה ח?ייב לעבור שינוי, אין ספק, אבל כשאוהד רואה קבוצה מקרטעת, הוא לא מתנחם בעובדה שלפחות הקרטוע נעשה עם חומר מקומי. גם מבחינת רייטינג, מבחן התוצאה של פדרמן, בטוחני שניצחון עם שאראס שווה יותר מהפסד עם בורשטיין.

מבחינת רבים מאוהדי מכבי, בשנים האחרונות ישראליות הפכה שם נרדף לחמיצות. אפשר לראות את זה על פרצופו של אלישי כדיר, שעושה טובה כשהוא קם מהספסל עם פנים מרירות וחיוך קודר. אלישי, יקירנו, הלוואי והיית מספיק טוב כדי לסחוב אותנו לפיינל פור. בינתיים, כאחיך היהודים, ודאי תבין שאין לנו על מי להישען, אלא על סופוקליס היווני.