פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מי אמר שהטלוויזיה הרגה את כוכב הרדיו

        מוטי חביב והפיצוץ באשדוד הזכירו לפז חסדאי את ימי הזוהר של רשת ב', כשהשדר היה ההבדל בין מציאות אפורה לאגדה מהנה

        פעם לא היינו רואים כדורגל, היינו שומעים אותו. המתווכים שלנו היו שדרי הרדיו, והחוויה שלנו הייתה תלויה ביכולות הפיוטיות שלהם. "און דהרי חולף על פני קו החצי, דוהר קדימה באגף", תיאר דני דבורין בסמכותיות, "מסתכל לשמאלו, מביט לימינו, מחפש אופציית מסירה, מה יעשה דהרי?"... מי שהאזין לדברים יכול היה לחשוב שמדובר באירועים חורצי גורלות, אך כיום, כשאנחנו רואים במו עינינו מדי שבת את המציאות האמיתית, ניתן להעריך את גדולתם של דבורין וחבריו מ"שירים ושערים", שהצליחו למכור לנו אשליה בזכות לשון מתגלגלת ורומנטיזציה שכבר חלפה מן העולם. על רקע הפער בין האפרוריות של האירועים לבין האשליה האטרקטיבית שהועברה, חובה להצדיע למיומנויות הוורבליות של השדרים, שעם דיקציה כל כך דרמטית, ודאי יכלו לשלהב את המאזינים גם אם היו משדרים שחמט.

        מוטי חביב בתוכנית "בראש ובראשונה" (מערכת וואלה! NEWS)
        בימיו אנשי התקשורת היו מסורים לענף, והשליחות שלהם הייתה להאדיר ולהלל אותו, ולא להתייחס אליו במרמור ובנרגנות שמאפיינים את שדרינו כיום. חביב (צילום: מערכת וואלה!)

        מוטי חביב, כיום שדר צ'רלטון, שייך לתקופה הנשכחת ההיא, של גיבורי הרדיו. בימיו המחויבות הראשונית הייתה כלפי הכדורגל הישראלי, המושא היחיד לאהבת ההמונים. אלו ימים בהם אנשי התקשורת היו מסורים לענף, והשליחות שלהם הייתה להאדיר ולהלל אותו, ולא להתייחס אליו במרמור ובנרגנות שמאפיינים את שדרינו כיום. היחס של חביב לליגה הישראלית אופיין בתשוקה טהורה, בהערצה ובאידיאליזציה, וכמה הולם שדווקא הוא היה זה ששידר השבוע את המשחק שפוצץ בין מ.ס אשדוד להפועל באר שבע, זה שמיצה היטב את חוויית הכדורגל הישראלי והמחיש את איכויותיו הייחודיות. קולו של השדר הוותיק היה הפסקול המושלם לאירועים, שהחזירו אותנו לאותם ימים נשכחים, בהם שדר איכותי הוא ההבדל בין מציאות אפורה להצגה מעניינת.

        "זה ליגה ז', שכונה"

        ראשית חשוב לציין שמתוקף היותה האחות המפגרת של הכדורגל העולמי, ליגת העל שלנו חייבת משחקים כמו זה כדי להצדיק את קיומה. מאחר שלכדורגל איכותי אנחנו כבר לא מצפים, זה המקסימום שהיא יכולה לספק: 3:3 גדוש באירועים ובשערים, שבסיומם דרמה אנושית. גם אם זו דרמה קטנה ומכוערת, קסמה טמון בכך שהיא מצליחה לעורר עניין על אף העליבות והקטנוניות שלה, ולמרות החומר האנושי הירוד המעורב בה, אך ורק בגלל היותה ישראלית.

        לא ברור מיהם הטיפוסים ששעונים על הגדר לאורך הקו באיצטדיון באשדוד, למשל, אבל ברור שהם שייכים לעולם אחר, שחלף מזמן. זה עולם שגבולותיו הקטנים הוא איצטדיון הי"א, שכונתי עד כאב. גם על האיכות המקצועית של המשחק אין טעם להרחיב. אומנם דוד רביבו סיפק ביצוע מושלם לבעיטה חופשית, אבל אבי יחיאל איזן בשער עצמי היסטרי. הגנות שערורייתיות שכאלה הן אולי ברכה לכל חובב שערים, אך הן למעשה בדיחה מביכה. זה משחק שכל מהותו זעק ישראליות טהורה, ומוטי חביב היה רק הדובדבן על הבוואריה.

        זה לא רק שער השוויון המגוחך בדקה ה-90, זה לא רק אוהד שהטיח כדור בפרצוף של יחיאל ממרחק של שני מטרים, זה לא רק ילד בן 16 שהשליך שלט מברזל על הקוון, זה לא רק התמונות של בעלים של קבוצת מליגת העל מנסה להרגיע אוהדים עצבניים ביציעים. רגע השיא היה כשהקוון אורן בורנשטיין הגשים את חלומו משכבר הימים, נשכב על הדשא, התפתל מכאבים ונופף בידו כאילו הוא מייחל להגעתו של הפיזיותרפיסט עם הספריי. אין לי כוונה להקל ראש במעשה האלים, אבל גם בורנשטיין ודאי יודה שזה היה רגע השיא של חייו, ושהוא התמוגג מכל שנייה. גם אנחנו.

        האירועים המגוחכים, שטובי הסאטיריקנים לא היו מצליחים לכתוב, לא הסתכמו בזה. מה תגידו על איש המוסר ליאור אסולין, שהאיץ בכל שחקני באר שבע לרדת מהמגרש כדי להבטיח את הניצחון הטכני? או על הקוון שיורד בצליעה לחדר ההלבשה, ודווקא הוא מכולם צועק למצלמה: "זה ליגה ז', שכונה"? המצלמה הנודדת תיעדה כל שנייה מביכה, גם את המאמנים והשחקנים ממתינים במתח להחלטת השופט ליד חדרי ההלבשה, כשלצדם שדרי הקווים נוהגים בחטטנות חסרת נימוס. בזמן שניר קלינגר חיבק את אלונה ברקת בפטרוניות, כאילו אומר לה "אל תדאגי מאמי, את איתי", בן זקן כבר התחיל בקמפיין שלו נגד ההפסד הטכני, ורמז שהאשמה היא בכלל של אוהדי באר שבע. על אף שהכל היה כל כך קטנוני ומכוער, כל כך שכונתי ומיותר, אין טעם להכחיש: זה היה כיף אמיתי והנאה צרופה. סוף סוף יש עניין בליגת העל.

        השמים נפלו

        וברקע עדיין מהדהדות זעקותיו ההיסטריות של מוטי חביב. "אורן בורנשטיין, אורן בורנשטיין שוכב על הדשא", הוא שואג ברי"ש מתגלגלת, "זו פגיעה בשופט הקו... זיו אדלר מפסיק את המשחק, זו פגיעה גופנית בקוון!". איזו דרמה מוטי, איזו דרמה. עוד שנייה הוא מתעלף. הנטייה הטבעית היא ללגלג על הסגנון המיושן והחבוט שלו, אבל אצל חביב אתה לפחות יודע שהוא שולט בתקנון, שהוא מכיר היטב את החוקה, שהוא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שקרה אירוע כזה, ושמוחו גדוש בפרטים סטטיסטיים ובשאר זיכרונות חסרי חשיבות. חשוב מזה, הוא באמת מתרגש.

        זו לא התלהבות מצועצעת, זה אינסטינקט שחזק ממנו. זאת נטייה שמקורה בימי הרדיו, של נטייה אינסטינקטיבית להוסיף נופך לדרמה. הפעם, בניגוד לימים ההם, המלל של השדר לווה בתמונות. הפעם יכולנו להבחין בפער שבין ההיסטריה שלו לבין המציאות האפרורית. אנחנו רואים אנשי כדורגל קטנים ועלובים, וחביב מתאר אותם בדמעות. אנחנו מגחכים בזלזול, אבל מבחינת חביב השמים נפלו. נחמד שיש מישהו שמזכיר לנו שאפשר להתרגש מליגת העל ולקחת אותה ללב, גם בערב מדכא ופתטי כמו זה.