מיהו איש המפתח במכבי תל אביב החדשה?

כל מי שראה את צ'אק אידסון מוביל את ריטאס וילנה לזכייה ביול"ב קאפ עדיין מחכה לשחקן ההוא. לגירסה ההיא של אידסון, שנצפתה לאחרונה במאי 2009, הייתה את כל החבילה: קליעה קטלנית מבחוץ, יכולת לשחק גם כרכז, גם כקלע וגם בסמול פורוורד, דומיננטיות ומנהיגות. גם פיני גרשון חיכה עונה שלמה, אך לשווא. המספרים שלו מרמים: 12.1 נקודות, 4.3 ריבאונדים ו-2.7 אסיסטים הם נתונים סבירים ומעלה בקבוצת רבע גמר ביורוליג, אבל מראה העיניים סיפר דבר אחר. הכדורים נפלו לאמריקאי מהידיים, הכדרור היה חסר ביטחון, הקליעה חרקה ולמרות הבעיות הניכרות של מכבי בעמדת הרכז, גרשון לא סמך מספיק על הרכש שהגיע מליטא כדי לנסות אותו שם. מכבי היתה קבוצה של אלן אנדרסון, לטוב ובעיקר לרע. כשהזר הפרוע שלצידו מיאן להופיע, אידסון לא כיסה עליו.

העונה כל זה חייב להשתנות. בינתיים, לאנדרסון אין מחליף (עם כל הכבוד לטל בורשטיין), וצמד הרכזים של מכבי, פרקינס ופארגו, סובל מנטייה לתזזיתיות, כדררת וזריקות קשות. אידסון יהיה האיש שיצטרך לספק גיבוי לעמדת הפוינט גארד, מנהיגות בדקות הקשות וגם לחדד את הקליעה מבחוץ – נקודה בעייתית במכבי בדקות שדייויד בלו לא על המגרש. כי אם מכבי לא תהיה הקבוצה של אידסון, היא תהיה הקבוצה של פרקינס ופארגו, ופירוש הדבר שמידת השליטה של דייויד בלאט במתרחש על הפרקט תהיה מוגבלת במקרה הטוב. לאידסון, שחגג לפני שבוע 30, זו תהיה עונה שתבהיר אם הוא יכול לנצוץ רק בגביעים המשניים של היבשת. הקדחתנות שבה מכבי חיפשה גארד בשבועות שקדמו לעונה, והיכולת החלשה של אידסון בגמר גביע הליגה מול ירושלים, מוכיחה שאת סימן השאלה הזה אפשר יהיה להחליף בקרוב בסימן קריאה.

במובן מסוים, דורון פרקינס הוא סוג של קורבן של נסיבות - של בניה מעט מפוקפקת, של חילוקי דיעות בין הצוות המקצועי וההנהלה – וכפועל יוצא מכך, כמו מספר שחקנים אחרים, הוא ייאלץ לעשות העונה קצת יותר ממה שהוא רגיל (בניגוד לאחרים, שישלמו את המחיר ההפוך). העובדה שמכבי תל אביב בחרה להיכנס לעונת היורוליג הקרובה ללא מספר 2 אמיתי ואיכותי שמה עוד יותר לחץ על עמדת הרכז. פרקינס ייאלץ לתפקד לעתים כסקורר – תחום בו הוא לאו דווקא מצטיין, קצת כמו ניהול המשחק – אך יותר מהכל: הוא ייאלץ להלך על השביל התלול בין שלל החסרונות של מכבי תל אביב, לחלק מיתרונותיה.

הרכז החידתי יהיה צריך לנסות ולהוציא מג'רמי פארגו – חברו, בלית ברירה, לקו האחורי הפותח - את המקסימום האפשרי; הוא יהיה חייב להריץ כראוי את התקפת המעבר; הוא יידרש למשחק מבוקר יותר לעתים, במיוחד כאשר שחורציאניטיס יקום מהספסל ויתמקם ברחבות; והוא יצטרך ללחוץ ולשמור – שני דברים שהוא דווקא עשה מצוין בשלוש עונותיו האחרונות.

במובן מסוים, דורון פרקינס הנוכחי מגלם בתוכו גם את מכבי תל אביב החדשה: מגוונת, אניגמאטית, עושה הרבה דברים טוב על הנייר אך שום דבר מעולה, ומקומה בצמרת היורוליג עדיין עומד בספק מסוים. איך שלא תהפכו את זה, גורל מכבי תל אביב וגורלו של דורון פרקינס יילכו השנה יד ביד. יתרונות מסוימים והתחברות פוטנציאלית עוד עשויה להביא הצלחה נעימה, אך הנחת הייסוד לא עושה חסד גדול עם האימפריה בצהוב: מכבי תל אביב שמה העונה לא מעט ביצים בסל של מי שעד לפני כמה חודשים, עלה לפרקט כשאנדרו ויז'נייבסקי שגה.

פסק זמן, 0:16 שניות לסיום משחק מספר 5 בשלב ההצלבה של היורוליג, הצהובים מפגרים בנקודה. דייויד בלאט רוכן מול שחקניו, מסתכל מסביב, מחפש מי האיש שיביא אותו אל הפיינל פור. הוא מביט בפרצופים שמולו. במי יבחר? ייתכן שיבחר בפרקינס, אולי בג'רמי פארגו, סביר להניח שלא בשחורציאניטיס שכבר יצא בחמש עבירות. אם ננסה לבחון את המצב כרגע, הרי שאין תשובה ברורה. רגע לפני תחילת העונה הסדירה, למכבי תל אביב אין מנהיג מוצהר.

אין פירוש הדבר שלא יהיה לה מנהיג עד לשלבים המאוחרים של העונה, אך בניגוד לעונות קודמות עם שחקנים כמו וויל ביינום, אלן אנדרסון או קרלוס ארויו, העונה לא הגיע אף שחקן שיכול לקחת לבדו את ההתקפה הצהובה על הגב. פרקינס ופארגו יכולים להיות משמעותיים, וכך גם הנדריקס, בלו ואפילו ליאור אליהו. שחורציאניטיס ללא ספק יהיה המסקרן בין שחקני מכבי, אבל ספק אם יוכל לספק רצף של הופעות מוצלחות. מה שמותיר את ההובלה בידיו של דייויד בלאט.

המאמן שחזר אל מכבי בנה סגל מעניין העונה, שמה שמאפיין אותו יותר מכל הוא חוסר ההיררכייה, מה שהופך את הרוטציה לפתוחה, ואת בלאט למנהיג האמיתי של הקבוצה. זה לאו דווקא דבר רע. אם יצליח לחבר את שחקניו ההתקפיים גם בהגנה, ימצא דרך להפוך את הסוס היווני לבלתי ניתן לעצירה בצבע, ויידע להשתמש בצורה חכמה בישראלים שלרשותו, הצהובים יכולים להגיע רחוק. אם לא, מכבי תתמוטט לא מעט פעמים העונה, בעיקר במאני טיים, תמצא את עצמה שוב מחוץ לבמה המרכזית באירופה, ותילחם על האליפות בארץ עד השניות האחרונות. יותר מתמיד, ההנהגה של הצהובים תצטרך לבוא קודם כל מהספסל.

12 נקודות ב-40 אחוז מהשדה, 4.5 ריבאונדים, 2.6 אסיסטים ו-1.2 חטיפות ב-20 משחקי יורוליג, זה רע? אם אתה איזה אנונימי כמו דורון פרקינס, המספרים בצד שלך, אבל אם אתה צ'אק אידסון, אחד שהוליך את ריטאס לזכייה ביורוקאפ והגיע למכבי עם ערימה של ציפיות, היחס אחר. מהוסס, חסר כריזמה, קורס תחת לחץ - התיאורים האלה הוצמדו לאידסון בעונה שעברה, ודי בצדק. אידסון אמור להיות אול-אראונד פורוורד, שהופך את הקבוצה למאוזנת יותר ומכבי הנוכחית זקוקה לאיזון יותר מתמיד. הקו האחורי הוא בדיחה אירופית שמתחילה ונגמרת בשניים וחצי שחקנים - פרקינס, פארגו ובורשטיין - שרשימת היתרונות שלהם ארוכה כמו רשימת המגרעות.

למכבי תהיה בעיה בהנעת הכדור ובייצור נקודות במיוחד נגד הגנות מסודרות ובמשחק עומד. גם הריבאונד וההגנה יהוו נקודת תורפה, כי עם סופו, גרין ואליהו אי אפשר לצפות לסורג ובריח בצבע. לכן לאידסון יש תפקיד מפתח. הוא אמור לעזור בהולכת הכדור, למסור, לשמור שחקנים בעמדות 1-4, לעשות את כל העבודה השחורה והדברים הקטנים שמנצחים משחק. אם תרצו: פארקר כבר לא תהיה, אבל אולי כן תהיה סוג של הנפלד, רק כזה שקולע. אה, כן, וגם להנהיג, גם אם בצורה שקטה, כי מכבי נראית כמו אסופה של פרחחים חסרי מצפון, ואידסון הוא היחיד שהייתם מלבישים במדי רשג"ד בצופים. אם לא יהפוך לשחקן שמצפים ממנו למכבי יהיה קשה מאוד, כי אידסון אמור להיות השיפוצניק שמגע ידו מסתיר את הקמטים, סותם את הסדקים והופך את יד אליהו הרעוע לראוי למגורי אדם. אם ימשיך את הקו של העונה שעברה - לא רק מבחינה סטטיסטית אלא גם בחוסר התעוזה והמנהיגות - אז במקום להיות דבק הנגרים של הקבוצה הזאת, הוא יהיה הנגר שיבנה לעצמו את ארון הקבורה הספורטיבי, ויהפוך ללשעבר בהיכל.