אולי ננצח, לשם שינוי?

תנו לשכטר לנצח

איתי שכטר, מי שמייצג את החולי הישראלי אך גם את הכישרון והתעוזה, הוא התקווה של הנבחרת. פז חסדאי אופטימי. ופסימי

09/10/2010

גיבור השבוע הוא ללא ספק ברט ואן מרוויק, מאמן נבחרת הולנד, שניפה את נייג'ל דה יונג מהסגל אחרי שהוא שבר את הרגל לבן ארפה במשחק בפרמיירליג. יש להחלטה של ואן מרוויק משמעויות רבות ורבדים רבים, אבל לפני הכל היא מסר חשוב לכסחנים. בדרך כלל הגישה כלפי שחקנים אלימים נגועה בצביעות, כשרוב האוהדים סולדים מהכסחנים שבקבוצות היריבות אך מאוהבים בקשיחות של הכסחנים שלהם. הפעם ואן מרוויק מצליח להימנע מהזגזוג הערכי ונותר נאמן לאמונתו. דה יונג הוא שחקן חשוב ויעיל שעומד לרשות הנבחרת, אבל המאמן יצא בהצהרה ברורה: אני לא רוצה לראות את האיש האלים הזה בקבוצה שלי. הוא לא סתם מתנער מהאקט של הקשר ומגנה אותו, הוא פשוט לא מוכן לסבול אותו לצדו. זה עונש ראוי וסימבולי, מלא באופטימיות וגישה חיובית, והוא תורם לפייר פליי הרבה יותר מכל קמפיין של פיפ"א.

אבל להחלטה של ואן מרוויק יש מימד נוסף, והוא לא פחות חשוב: ניפויו של דה יונג מעניק את הכבוד הראוי לכדורגל הנבחרות. זו החלטה שממחישה את ההבדל בין הבנאליות השגרתית של הקבוצות המקומיות לבין ההילה שאמורה להיות סביב חולצת הנבחרת. זו החלטה שמזכירה שזו זכות לשחק בנבחרת, שזה כבוד גדול ותפקיד ייצוגי ומחייב, ודה יונג לא ראוי לזה כרגע. סביר להניח שבעתיד הוא יחזור לסגל, אבל פה ואן מרוויק מזכיר לנו עוד יתרון ייחודי של הנבחרות הלאומיות: יש להן סגל דינמי, שיכול להשתנות לפני כל משחק ולהתאים את עצמו לקראת כל אתגר, והוא תלוי בהרבה גורמים. לכל בחירה והחלטה של המאמן יש משמעויות ציבוריות עמוקות, ומעכשיו גם כסחנות יתר היא סיבה לניפוי. לא מפתיע שהאקט המרגש הזה מגיע דווקא מהולנד הליברלית והאופטימית, מכיוון שנבחרת אמורה לייצג את התרבות המקומית לכל רבדיה. לצערנו, כך גם נבחרת ישראל.

טוב לדעת (מקודם)

לנצח את הכאב בלי חשש: בי-קיור לייזר במבצע התנסות חסר תקדים

מוגש מטעם בי קיור לייזר

כי לנו יש את מלך העולם

במרחק שנות אור מהאליטיזם התרבותי של מאמן נבחרת הולנד, מתכוננת לה הנבחרת למשחק מול קרואטיה, וכמובן שאצלנו קשה לזהות התנהגויות אציליות, כי אם בעיקר ביקורות וטרוניות. מאכזב לגלות שוב ושוב איך הנבחרת הזאת לא מצליחה להתעלות מעל לחוליים של הכדורגל המקומי ואיך היא מייצגת באופן נאמן את תרבות הספורט שלנו. באופן אישי עליי להודות שהתסמינים האלו לא פסחו עליי. אני נגוע באותה התנדנדות בלתי פוסקת בין מחשבות קיצוניות, מאופיין בחוסר יציבות, ונע בין אהבה לשנאה, בין עניין לבוז ובין תקווה לייאוש. יום אחד אהיה מלא אמונה, אתקומם על ההרכב הפחדני ואתעצבן מהגישה התבוסתנית של הנבחרת, ולמחרת אטען בפסימיות שאין סיכוי שיואב זיו ואלרואי כהן יצליחו לעשות את הנס ולהוציא נקודה מאימפריית כדורגל כמו קרואטיה. עוד לא נולד המאמן, זר ככל שיהיה, שיצליח להפוך את עורנו.

האופטימיות והפסימיות ששלובות זו בזו אינן מפתיעות לנוכח שני האלמנטים שמסמלים יותר מכל את הנבחרת הנוכחית: איתי שכטר, והשיר של אייל גולן. מספיק מבט חטוף על הקליפ המיוחד שהפיקה ההתאחדות כדי לקבל טעימה על מהותנו. זו מתחיל בהפקה הרדודה שנטולת כל מימד אמנותי איכותי, נמשך בסגנון המוזיקלי העממי, וכמובן מסתיים במסר הפשטני: להאמין, לא לפחד, כי לנו יש את מלך העולם. המשמעות היא ברורה: בכדורגל אנחנו בינוניים, בואו נתפלל. המפתיע הוא שלמרות כל הגיחוך שהשיר הזה מעורר, הוא גם מצליח לרגש. פתאום החבורה הישראלית השכונתית הזאת נראית מלא אמונה ותעוזה, וכמו שואן מרוויק וההולנדים ממחישים בנבחרת שלהם מסורת של כדורגל חיובי, כך גם הנבחרת הזו מספרת את ההיסטוריה שלנו: קטנים וחסרי סיכוי, אך מלאי אמונה עם תקווה בלתי פוסקת להדהים את העולם.

לצערנו או לשמחתנו, התקווה שלנו תלויה באיתי שכטר, וזה אומר הרבה. כרגע הוא השחקן הכי טוב בנבחרת, וכנראה היחיד שאפשר לצפות ממנו לבלתי צפוי. שכטר מסמל את כל התסמינים של הכדורגל ושל הנבחרת, עם הכישרון הגדול והמבטיח, שיכול יום אחד לפרפר את הגנת המבורג ולמחרת לקרוס מול הפועל עכו. הוא לא יציב, לא ממושמע טקטית, אבל פה טמון הקסם שלו. זה שחקן שקשה לקבוע בנחרצות אם חוסר המודעות העצמית שלו והביטחון העצמי המופרז מהווים יתרון או חיסרון. מצד אחד זה מייאש שהוא התקווה שלנו, מצד שני זה בהחלט מעודד: לכו תדעו מה הוא יעשה. כך או כך בסיום נוכל להגיד "אמרנו לכם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully