פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שמונה – זה באמת בדם

        אחרי הרבה שנים, לבית"ר יש מאמן עם אישיות שחזקה יותר מכל הטירוף במועדון וטביעת יד ברורה לכך בסגנון המשחק. חמי אוזן סוגר מחזור עם הצדעה למלמיליאן, לא מבין למה לא נותנים לבנאדו צ'אנס ומציע למכבי ת"א לחשוב גם על היום שאחרי הדרבי

        מרשים: אורי מלמיליאן

        ערב תחילת העונה פורסמה בערוץ 10 כתבה ובה נשמע יו"ר בית"ר, איציק קורנפיין, מבקש ממאמנו אורי מלמיליאן לדבר במסיבת העיתונאים שתכף תיפתח על חשיבות רכישת המנויים. כל מאמן אחר במצבו של מלמיליאן היה ממהר להיענות לבקשה הזאת. אחרי הכל, קורנפיין היה זה שהימר עליו והחזיר אותו למועדון. אחרי הכל, המאמן לא הגיע לבית"ר בתום שרשרת הצלחות שגרמה לקבוצת נעוריו להשתחוות בפניו ובלבד שיסכים לאמן אותה. גם אם יהיו שיגידו שזה קרה באיחור, מלמיליאן חזר לבית"ר כמאמן תחת סימן שאלה, מאמן שנדמה שכבר לא יקבל לידיים הגה של קבוצה גדולה. אבל גם מעמדת הנחיתות הזו מלמיליאן לא הפך לרגע לחנפן נמוך קומה שמנסה לבנות את המעמד שלו דרך מילים זולות. "כמאמן אסור לי", הייתה רוח התשובה של מאמן בית"ר החדש, שבאמת בחר לדבר על כדורגל באותו אירוע. מאמן כדורגל שמכבד את עצמו ואת המקצוע שלו לא יורד אף פעם לרזולוציות האלה, מאמן כדורגל זה קודם כל אישיות ולא איזה תגרן. הרבה מאמנים בארץ שכחו את זה, אבל לא מלמיליאן.

        מי שראה את המשחק של בית"ר נגד מכבי חיפה למד עד כמה חוסר המוכנות של מלמיליאן להתכופף בפני סיטואציות מתחיל לשאת פרי. מהרגע הראשון שמלמיליאן קיבל את הקבוצה, הוא שידר ביטחון, הוא לא הקרין לחץ, וגם כשזה לא נראה הגיוני - הבטיח שוב ושוב שבסוף תהיה לבית"ר קבוצה טובה. הרבה שנים לא היה לבית"ר מאמן עם אישיות כזו, אישיות שחזקה יותר מכל האירועים שבשנייה אחת מלחיצים את המערכת. מאמנים בבית"ר נוטים להתחנף לקהל, לשחקנים, למנהלים. הם מזיעים אחרי תיקו, קוברים שחקנים צעירים אחרי טעות ובעיקר מפחדים. הם תמיד שוכחים שזה אף פעם לא יעזור להם בעת משבר, ולא פלא שכל כך הרבה מהם התחלפו בעשור האחרון רק כדי להבין זאת בדיעבד. בגזרה הזו לפחות בית"ר יכולה לסמן וי ראשון מאז דרור קשטן.

        למלמיליאן יש לא מעט חסרונות כמאמן מחוץ למגרש – בחירת זרים מיושנת מאוד, מדיניות רכש עממית מדי – אבל בתוך המגרש, בסיס העבודה של מאמן, הוא עדיין מהווה תעודת כבוד לענף. האישיות שלו והמקצועיות שלו בולטות בצורה שבה השחקנים שלו ממלאים בקנאות אחר הוראותיו, כפי שראינו במשחק מול חיפה: הנעת כדור חכמה בחלק הקדמי (למרות כושר המשחק הלקוי של ברוכיאן), צפיפות בחלק האחורי (למרות חולשת הבלמים והשוער). הוא הימר על אלי דסה, ופגע. הוא הימר על דן אייבנדר, ופגע. הוא העיר את עמית בן שושן, הזיז את ברוכיאן למרכז המגרש – מהלכים שמלמדים על הבנת משחק של מאמן שתואמת את ראיית המשחק שלו כשחקן.

        וכשמצרפים לזה אישיות שלא מתכופפת בפני לחץ, הרי לכם סיכוי למשהו כמעט אוטופי: איש מקצוע שיוביל את בית"ר במשך הרבה מאוד שנים ולא יובל על ידיה. אם המערכת תדע איך להסתיר את החסרונות שלו ושני הסקאוטים שהקבוצה מעסיקה יתחילו להביא יותר תוצאות בגזרת הזרים, מלמיליאן יכול להפוך לבן הטיפוחים הכי מוצלח שיצא מבית"ר הצעירה של העונה הזו. יש עדיין אנשים שעושים לו הנחות מתוך התרפקות על העבר שלו, אבל מלמיליאן מוכיח שהוא לא צריך את זה. גם אם קשה כעת לדעת מה ינבוט ממה שהקבוצה מתחילה העונה, ניכר שיש לה התחלה טובה של מאמן, שעם מערכת בריאה ומקצועית יכול להגיע להפי אנד.

        משמים: אלישע לוי

        לא מעט חובבי כדורגל נדהמו לגלות בשנים האחרונות כיצד אברהם גרנט ממשיך לבנות על טל בן חיים. תחילה בפורטסמות, עכשיו בווסטהאם, וזה, למי ששכח, השחקן שהטיח במאמן הישראלי את הדברים הכי קשים שנאמרו עליו מאז אותו "טור" של פיני בלילי בעיתון. זו, על רגל אחת, תמצית הגדולה של אברהם גרנט וסוד הישרדותו. הוא שם את ההצלחה שלו לפני האגו שלו, ואם הוא חושב שבן חיים עונה לו על הבעיות בחלק האחורי, הוא לא ינטור לו טינה על מה שהוא מבין כרעשי סרק לדבר החשוב באמת.

        למרות השוני הרב בין המקרים והאנשים, גם אלישע לוי בנה את ההצלחה שלו במכבי חיפה בגלל היושר המקצועי הרב שלו. בגלל שתמיד ידע להזיז את האני הצידה ותמיד לחשוב קודם על האנחנו. בתקופה האחרונה, למרות העמידה המכובדת במבחן התוצאה, משהו קצת נשחק בכך. אחרת, למשל, קשה להבין מדוע הוא מתעקש לא לתת לאריק בנאדו הזדמנות הוגנת. גם בגילו וגם בכושרו הנוכחי, הוא בלם יותר טוב משי מימון. גם במצבו וגם בסיטואציה שבה הוא נמצא, הוא לא יותר איטי מאיגנסיו קאנוטו. מדובר בבלם הכי טוב שהליגה שלנו ידעה בעשור האחרון, עם ידע ושכל שלא ניתן למצוא כיום בחלק האחורי של מכבי חיפה. איזו סיבה מצדיקה את ההתעלמות ממנו מעבר לכעס על אמירה ישנה של הבלם או חשבון אישי אחר? זה מאוד יפה לא לפחד לתת לצעירים לא מוכרים הזדמנות לשחק, אבל באותה מידה אומץ כזה יש להפגין גם עם הוותיקים.

        מדהים

        שהפועל פתח תקוה עדיין חושבת שהבעיה שלה היא בעמדת המאמן.

        מטריף

        זה כבר הפך לספורט לאומי: בכל פעם שהפועל חיפה מפסידה, בכל פעם שמשהו לא טוב קורה במועדון, יואב כץ אשם. גם אם מדובר בנפילת מתח הגיונית שהובילה להפסד להפועל עכו, גם אם נפילת המתח הזו התרחשה גם בעונה שעברה, תמיד אפשר למצוא איזו אמירה מוזרה של כץ ולקשר אותה בכוח לנתונים מקצועיים. במקרה הנוכחי מדובר בפליטה שלו על כך ש"אם נשחק בצורה הזו לאורך כל העונה נרוץ לאליפות" - ציטוט די קלישאתי שאף אחד לא היה זוכר אם לא היה מדובר ביואב כץ והפועל חיפה לא הייתה מפסידה, אבל קשה כבר לעצור את ההרגל הזה.

        הפועל חיפה היא לא הקבוצה הראשונה ולא האחרונה שתפתיע את כולם בתחילת עונה ותדעך מהר מאוד. ככה זה עם הפתעות קטנות ונעימות. השאלה היא איך מתייחסים לעצירה הזו. מכבי נתניה, תרשו לי לנחש, תדע לא להיבהל ולא להתעסק בשטויות, למרות שגם נוסחת הפלא האנדרדוגית שלה קצת חורקת גלגלים בשבועיים האחרונים. הפועל חיפה, מנגד, הרבה יותר נגררת ממנה לשטויות ונדמה שגם לחלק מהאנשים שם נוח להפיל כל הזמן את האשמה על יואב כץ. זה לא נותן את השקט הדרוש במצבים כאלה, זה סתם אליבי.

        המחזור הבא: הפועל תל אביב – מכבי תל אביב

        במקרה של הדרבי המרתק הזה, כל הקלישאות נכונות. במקרה של מכבי והפועל תל אביב, אליפות לא לוקחים רק בנטרול מוקשים מול הקבוצה הקטנות, אלא דרך בניית ביטחון והגמוניה בדרבי. מכבי נראית מעולה עד עכשיו ויכולה לנצח 20 פעם רצוף קבוצות כמו הפועל פתח תקווה, אבל עד שלא תסיר מעליה את הצל של הפועל תל אביב היא לא תראה אור. זה המבחן, זה הברומטר, זו יריית הזינוק לתואר, זה הדרבי התל אביבי: המשחק הכי גדול שיש לכדורגל הישראלי להציע כבר הרבה מאוד שנים, אירוע שרק הולך ומתעצם עם הזמן.

        עליונות בדרבי שווה למכבי אליפות ואליפות שווה למכבי חותמת אחת ויחידה להצלחת פרויקט גולדהאר. אלא שדווקא עכשיו, למרות שסבורני שגם תיקו בדרבי יהיה טוב למכבי תל אביב, מומלץ לאוהדיה לחשוב שנייה על היום שאחרי. האם כל הטירוף הזה שההצלחה של הפועל הובילה אליו לא עלול בסופו של דבר לגרור את מכבי תל אביב לאותה שוקת שבורה אליה הגיעה בית"ר שאחרי עידן גאידמק. הרי גם בית"ר בזמנו, כמו מכבי כעת, התנגדה לחקיקה שאמורה הייתה לחייב את הבעלים להציג ערבויות לכל אורך החוזים המטורפים שהיא התחייבה עליהם. הרי גם בית"ר לא חשבה על היום שאחרי וכולם זוכרים מה קרה לה.

        למכבי תל אביב יש משענת גדולה יותר ואוהדיה המבוססים אף פעם לא ייתנו לה ליפול באמת, אבל הגובה אליו טיפס המועדון בשנה האחרונה עלול לגבות נחיתה שגם אנשים כמו דיוויד פדרמן יתקשו למתן. בטח אחרי כל החבטות שהמועדון הזה ספג בשנים האחרונות. נכון, זה לא נעים לחשוב על הדברים האלה אחרי הרבה מאוד שנים כשאתה מרגיש שאתה יכול לנצח דרבי. אבל גם כשאתה על הרגליים זה לא אומר שבעתיד לא תחטוף נוק אאוט שיפיל אותך לקרשים. זה יהיה טיפשי מצידה של מכבי אם תתעלם לחלוטין מתמרור האזהרה הזה.