למה אתם חמוצים?

תקלה בטלפון הנייד זו אחת הקללות הכי נוראיות שניתן להטיל על אדם בימינו. ביקרתי בלא מעט מקומות מדכדכים בחיי, אך לא אהסס לקבוע שמרכז שירות הלקוחות של החברות הסלולריות הוא תופעת הלוואי הכי מדכאת שיצרה התרבות המודרנית. ספק אם בבתי הכלא באפריקה תצליחו להיתקל באוסף כל כך מרוכז של טיפוסים אומללים: תהלכו בין הפינות, תהפכו כל אבן, ולא תמצאו שם ולו חיוך אחד. בין אם זה אנשי השירות עצמם או הלקוחות המסכנים, כולם עצבניים וחסרי סבלנות, לכולם עצבים מרוטים, כולם מבכים את מר גורלם, כולם מייחלים שהסיוט רק ייגמר. ניתן אומנם להעריך את הקורבנות הסלולריים שמגייסים את כל האנרגיות הנפשיות שלהם על מנת לא להתפרץ ולהכות איש את רעהו, אך התופעה הזו בעיקר גוררת רחמים, רחמים על המין האנושי.

לצערנו, לפחות על פי השבוע האחרון, גם מגרשי הכדורגל בישראל הפכו למוקד אנושי מדכדך, כזה שמרכז אך ורק טיפוסים נרגנים. הפעם, בניגוד לגיהינום שזכה לכינוי האירוני "שירות לקוחות", אין מדובר בגזירה משמים או בכורח המציאות, אלא באצטדיוני הכדורגל החגיגיים, אלה שמגיעים אליהם מבחירה ובמטרה לאהוב ולצהול. מה שאמור להיות זירת שעשועים, הפך עבור רבים לסיוט מתמשך. המקום שאמור להשכיח את כל הצרות, המקום בו אמורים לשיר באחווה ולגלות אהבה ללא תנאים, הפך למפלטם של אנשים מרירים וחסרי שמחת חיים. רבים מתייחסים לכדורגל כאל פלאפון מקולקל, כאל צרה צרורה. מבחינתם השחקנים הם אך ורק אנשי שירות, שחובתם לספק לך את צרכיך. לא עשו זאת כהלכה, וחובתך לגעור בהם.

הכוונה היא כמובן לשריקות הבוז שהגיעו מאוהדיהן של שתיים מהקבוצות המובילות בישראל, הפועל ת"א ומכבי חיפה. האחת דאבליסטית, ששחקניה נישאו על כתפיים כגיבורים רק לפני מספר חודשים, והשנייה היא הסגנית, שפתחה את העונה עם שלושה ניצחונות ותיקו. מה מקור הכעס? כמובן ששריקות בוז היא לא תופעה ייחודית לישראל, כמובן שמדובר במשחק אמוציונלי סוחט רגשות, ואין ספק שהמעורבות הרגשית גוררת לעתים אהבה ולפעמים כעס. כל זה ברור ומוסכם. ועדיין, גם אחרי שיוצאים מנקודת הנחה שמותר לקהל להביע מחאה מפעם לפעם, נדמה שמשהו בגישה של האוהד הישראלי למשחק מעוות ביסודו.

בעבר נהוג היה להאשים את האצטדיונים. הנחת היסוד הייתה שכל עוד המתקנים בישראל כל כך עלובים, כל עוד האוהד הממוצע נאלץ לשבת על טריבונות מלוכלכות והנשים נאלצות להטיל את מימיהן באחת הפינות, המגרשים בישראל יתמלאו אך ורק באספסוף. אף אדם תרבותי לא ירצה להעביר אחר צהריים בכזה מקום, והכדורגל יוזנח אך ורק למכורים לדבר ולפנאטים אלימים. לצערנו, לא זו המציאות. התופעות השליליות הללו קורות גם בבלומפילד ובטדי, גם בקרית אליעזר ובאצטדיון רמת גן.

כמו כן, אפשר להקל בראש בתופעה ולטעון שמדובר בקומץ. הרי קולם של כמה מאות מאוהדי חיפה שקראו לאלישע לוי להתפטר (אחרי ניצחון!) הוא חזק הרבה יותר משל אלפים שהביעו מחאה חרישית בלבם, וגם בבלומפילד רבים העדיפו שלא לשרוק בוז לשחקנים ובחרו להרכין ראש בשקט, אך גם פה זו תהיה טעות לפטור את האוהדים. המחאות היו קולניות, קולניות מדי. העובדות הן ברורות: לאלישע קראו ללכת הביתה, אלי טביב לווה על ידי שוטרים למכוניתו. השבוע במקרה אלו היו האוהדים של הפועל ת"א וחיפה, אבל המחלה הזו מאפיינת את רוב האוהדים בארץ. כולם זוכרים את שריקות הבוז של אוהדי מכבי ת"א לרן בן שמעון כבר במחזור הראשון (כשהקבוצה הובילה!), את חוסר הסבלנות של אוהדי בית"ר (כמה יפה היא לשון המעטה), וגם בנתניה, באשדוד ובבאר שבע שומעים בעיקר רטינות מהיציעים. נדמה שהמשחק הפופולרי בעולם, זה שמטרתו לספק בידור להמונים, מקבל אצלנו פרשנויות מעוותות. מה פשר החמיצות הזאת?

את חלק מהאשמה ניתן להטיל על הפופולריות הגואה של הכדורגל העולמי ומגוון אפשרויות הצפייה. בזמן שצפייה בכדורגל אנגלי וספרדי נתפסת כחוויה אסתטית ונעימה, הכדורגל המקומי הפך למעין שק חבטות. אותם אנשים שמשלמים מאות דולרים לנסיעה למסעות כדורגל באנגליה ויתנהגו בלונדון כמו ג'נטלמנים, יגיעו למשחק בארץ ולא יהססו להשליך קליפות גרעינים על גב האוהד שלפניהם. הם יעריכו את הנשים המהודרות שפוקדות את יציעי ברצלונה ויחשבו כמה נעימה התופעה, אך לעולם לא יחשבו להביא את הבת זוג שלהם ליציעי בלומפילד. בישראל לא באים ליהנות מכדורגל, אלא כדי לשחרר קיטור.

נכון שהכדורגל הישראלי הוא האח הקטן והמפגר של הכדורגל העולמי, וזה טבעי ובלתי נמנע להתייחס אליו ככזה, אבל אולי קצת הגזמנו בדרך. פתיחת העונה הזו דווקא הייתה די אופטימית, עם כמה הפתעות נחמדות, עם נציגה בליגת האלופות, עם קבוצות כמו בית"ר ונתניה שמבוססות על שחקני בית, ועם תחושה שליגת ה-16 קצת מתייצבת. קצת. זה לא נוצץ כמו אירופה, אבל עדיין יש פה את האפשרות לפתח משהו קטן ואותנטי, שמקורו בפינה נעימה בלב ובאהבה צנועה. כמה חבל שברקע יש זמזום בלתי פוסק מהיציעים, מין רטינה והתמרמרויות שמעיבות על החגיגה, ומאיימות להרוס אותה שוב ושוב.