להיות שם כשזה קרה

הייתה לי פעם רשימת "את מי היית רוצה לראות משחק". היא כללה את פלה, שייע גלזר, רוני קלדרון, ווילט צ'מברליין, סטנלי מת'יוס, ג'ורג' בסט, אלפרדו די סטפאנו, תני כהן מינץ ועוד כמה אייקונים גדולים. רוב האגדות האלה, כפי שיכולתם לנחש, הושרשו בגלל הסביבה, בעיקר אבא שלי. היום, כשאני צועק לכל הילדים שאומרים שקובי הוא הכי טוב בהיסטוריה ש"שחקן כמו מייקל לא היה", אני מבין שנהייתי מה שלא רציתי להיות כל השנים – כמו אבא שלי. כי אצלו, שחקן כמו שייע גלזר "לא היה" ושחקן כמו פלה "לא היה" וגם שחקן כמו יוהאן קרויף "לא היה". אני חושב שבאיזשהו שלב אפילו שחקן כמו אבי כהן "לא היה", אבל אז כבר היה קצת יותר קשה לעבוד עלי.

את האהבה לבייסבול רכשתי רק לפני קצת יותר מעשור, כשהייתי מספיק בוגר ובעיקר לא כאן אלא בצד השני של האוקיינוס. מטבע הדברים, לא היה זה אבא שסיפר לי על ג'ו דימאג'יו, הוא לא אמר שלא היה אחד כמוהו. כי ג'ו דימאג'יו, היאנקי עם החולצה מספר 5, היה שחקן בייסבול, וזה לא משהו שאי פעם עניין את אבא או מישהו בסביבה שלי. לא שלא שמעתי על דימאג'יו לפני כן – הוא היה נשוי למרילין מונרו, שמו הוזכר ב"גברת רובינסון" של סיימון וגרפונקל (הוא הטיל חרם על השיר עד יום מותו), קווין בייקון סגד לו בתפקיד הבלתי נשכח ב"רצח מדרגה ראשונה" וקריימר כמעט שפך על עצמו את הקפה ב"סיינפלד" כשראה אותו בארוחת בוקר במנהטן - אבל בשורה התחתונה, הוא היה עוד אייקון אמריקאי שלא אומר שום דבר לנו, הישראלים.

עד שהתחלתי להתעניין במשחק והבנתי את משמעות המספר 56. 56 הוא מספר המשחקים הרצופים שבהם דימאג'יו רשם לפחות חבטה אחת. עד כמה זה נדיר? השיא נקבע חצי שנה לפני ההתקפה על פרל הרבור ולא נשבר עד היום, 69 שנים אחרי. שיאים נועדו להישבר, במיוחד בבייסבול, ענף שמשועבד לסטטיסטיקות, אבל לא במקרה של ג'ו דימאג'יו, גדול השחקנים בספינת הדגל של קבוצות הספורט באמריקה.

אני מאמין למיתוסים, בערך. תמיד יש איזשהו ספק שמקנן בי כלפיהם, בעיקר משום שיש יותר מדי גדולים מכולם. הספקתי לראות קצת את קרויף, צפיתי במהלכי עבר של פלה, קלטתי כמה קטעי ארכיון של יאשין, ביל ראסל ומוטל'ה שפיגלר. אני בטוח שהייתה חוויה אדירה לצפות בהם בלייב, אבל הם לא חסרים לי. יש רק ספורטאי אחד שהייתי רוצה לבחון מקרוב, להיות ביאנקי סטדיום הישן ולראות אותו חובט וחובט בלי הפסקה, מספק עוד חומר לשירים ומחזות. כשאומרים לכם שאחד כמו ג'ו דימאג'יו לא היה – תדעו שבניגוד להרבה מקרים אחרים זה כנראה נכון. ככה לפחות אני מאמין.

אל תקלו בכוחם של פוסטרים. הורה חייב לחשוב פעמיים בטרם הוא מותיר לילדיו לתלות על קירות חדריהם תמונות של כוכבי על, שניצבים מעל למיטה בעודם מונצחים בפוזה הרואית, נותרים צעירים לנצח, ולא פעם נתקעים שם לתקופה ממושכת. חבל שזמר אופנתי או ספורטאי מצליח ייחקקו בזיכרונם של הילדים לנצח נצחים, וזאת רק בגלל גחמה רגעית, הצלחה מקרית או סתם בחירה שרירותית של עורך "מעריב לנוער". אני, למשל, לעולם לא אשכח את הפוסטר של ויקי פרץ ליד מיטתו של אחי הגדול, ואני ממש מקווה שיש לזה סיבה טובה.

לא אשכח איך הוא ניצב שם, גאה וחסון, שולח רגל ארוכה לבעיטה שהתלבשה לו בצורה מושלמת, עם מספר 9 בכחול על רקע חולצת הבד הצהובה שצמודה לגופו. תלתליו הפרועים התנופפו ברוח, שפמו העבה היווה תוספת הכרחית לשנות השבעים המופלאות, פניו דרוכות ורגליו מתוחות, ובכל פעם שנכנסתי לחדרו של אחי הוא בהק על הקיר הלבן כמו כוכב מהשמים, כמו הכדורגלן האולטימטיבי. בלית ברירה הוא הפך עבורי לסמל לכדורגלן המושלם, האידיאליזציה הזו הפכה מהר מאוד לפולחן אישיות, והובילה להערצה עיוורת. עד היום אני בטוח שלא היה ולא יהיה בישראל חלוץ כמו ויקי פרץ.

כמובן שלא במקרה אחי בחר דווקא בו. את ביצועיו אני זוכר רק במעומעם, אבל ההיסטוריה מראה שהוא אכן היה חלוץ אדיר. בניגוד ללגיונרים המודרניים, שחוזרים לישראל כגיבורים אחרי שבילו על הספסל של גנק ושמנק, פרץ קרע רשתות גם בשטרסבורג הצרפתית, וזאת אחרי שמיצה את עצמו במכבי תל אביב וזכה עמה באליפויות ובגביעים. לצערי, אני יודע שלנוסטלגיה יש נטייה למתיקות יתר, ואני מניח שיש כיום בחורים צעירים באשדוד שעוד 20 שנה יגידו לילדיהם ש"לא היה ולא יהיה חלוץ כמו עידן שריקי".

אין ספק שההשוואה בין שריקי לפרץ היא עוול לחלוץ המושלם של מכבי, אבל זו בדיוק הסיבה שבגינה עד היום אני משתוקק לנסוע בזמן לאותם ימי זוהר, לסוף שנות השבעים, ולראות שלא מדובר בהגזמה. רק תנו לי לוודא שויקי פרץ אכן ראוי להיחקק בזיכרוני כחלוץ על, ולראות אותו פעם אחת בתוך הרחבה, עם תלתליו הפרועים ושפמו המיתולוגי, שולח בעיטה לרשת היריבה, בדיוק כמו בפוסטר ההוא. סביר להניח שאביט בו באותו מבט מעריץ, כמו הילד מפעם, שבוהה בכדורגלן המושלם.

כשאני מנסה להיזכר בדברים שמשכו אותי לעבר תקשורת הספורט ועיצבו אותי כעיתונאי, המחשבה נודדת עד עבודת בית ספר אי שם בכיתה ט'. המשימה הייתה לייצר טקסט ביוגראפי על דמות מפורסמת בעלת משמעות בחיי. בהשפעת אבי, שבנערותו בילה שנים בשליחות באיטליה, בחרתי בפאולו רוסי. אנחנו מדברים על אמצע שנות ה-90 העליזות, הרבה לפני עידן הוויקיפדיה והחיפוש המקוון. במסגרת התחקיר על רוסי, ביליתי שעות רבות עם גזרי עיתונים מצהיבים בבית אריאלה וגם ערכתי ראיון מקיף עם כתב "הארץ", עוזי דן. זו הייתה העבודה העיתונאית הראשונה שלי ועל הדרך, נשביתי בקסמי הסיפור האנושי המדהים של רוסי.

כשאתה גדל בבית של אוהדי מכבי נתניה, אתה מבין מהר מאוד שלאהוב את האנדרדוג זה לא גימיק אלא דרך חיים. ובעיניי, רוסי הוא האנדרדוג המושלם שעלה לגדולה. כזה שמספק תקווה לאנשים שנולדו בעשור הלא נכון. כבר בילדותו סבל רוסי מחוסר מזל. ביובנטוס לא חשבו שיצמח משהו טוב מהילד שהרבה להיפצע ועבר שלושה ניתוחים בברכיים בגיל נוער ומיהרו להיפטר ממנו. גם לאחר שביצע את הפריצה במדי ויצ'נזה ורשם הופעות טובות במונדיאל 1978, רוסי עשה בחירות לא נכונות בקריירה כשהעדיף את פרוג'יה על פני נאפולי. שם הגיעה הסתבכות בפרשת הטיית משחקים והשעיה לשנתיים.

סביר להניח שבימינו, אירוע כזה היה מסיים את הקריירה של רוסי – מקצועית ותדמיתית - אבל בעולם האגדות של 1982, התקבל סוף אחר לגמרי. המאמן אנצו ביארזוט שמר חסד נעורים לחלוץ ולקח אותו למונדיאל למרות גל הביקורות. רוסי החלוד נראה זוועה במשך ארבעה משחקים ובכל זאת קיבל קרדיט מלא. ואז הגיעה ברזיל. הנבחרת המושלמת והדורסנית עם הכדורגל היפה, גולית במלוא עוצמתו. רוסי כבש שלושער ולא הביט עוד לאחור. הוא הוסיף עוד צמד בחצי הגמר, כבש גם בגמר וסיים את הטורניר עם תואר מלך השערים וגביע העולם ביד. אגדה אמיתית שבקלות יכולה הייתה להפוך לסרט הוליוודי סוחט דמעות.

סיפורים כמו של רוסי גורמים לך להתאהב במשחק ולהבין את העוצמות שלו. הוא לא היה שחקן מושלם או אפילו ספורטאי דגול. הכדורגל האיטלקי הצמיח חלוצים גדולים בהרבה ממנו, אבל היסטורית, רוסי נמצא במימד אחר. כי כאלה אנחנו, חובבי הכדורגל. רודפים אחרי הבלתי סביר והבלתי יאומן, מקווים להיות נוכחים במשחק שיעשה היסטוריה ויהפוך לאגדה על מנת שנוכל לומר לילדינו: "היינו שם". בחמישי ביולי 1982, באצטדיון הישן של אספניול בברצלונה, כשרוסי הימם את ברזיל, הייתי בן חודשיים. כבר אמרתי שנולדתי בעשור הלא הנכון?