להיות שם כשזה קרה

אוהד ספורט אמיתי תמיד חי בתחושה שהוא לא הספיק הכל ולא ראה הכל. יש לו את העבר שלו ואת החוויות שלו, אבל יש גם סיפורים מבית אבא, סרטים, ספרים, כתבות, מיתוסים ועוד שלל דברים שמרכיבים את עולמו. עולם שמורכב מזיכרון ודמיון, מציאות ובדיה. עולם שבו תמיד בעבר היה טוב יותר, מרגש יותר, אותנטי יותר, צבעוני יותר. עולם שיש בו את מה שהשגת ואת מה שהחמצת. אוהד ספורט אמיתי לא אוהב להחמיץ כלום. הוא רוצה לראות הכל ולטעום מכל הצלחות, גם אם זה תקצירי הליגה הגרמנית או סתם סיפור על רוני קלדרון.

לא משנה איך תסדר את הפאזל הזה, העבר תמיד יותר גדול מהעתיד. והעבר הזה, גם אם רק סיפרו לך עליו, הוא חלק ממך. הוא מרתק אותך, הוא מושך אותך, הוא גורם לך לדמיין את עצמך נוכח בו. בגמר של 76' כשאורי דפק את מכבי, יחד עם 70 אלף צופים ברמת גן בוהים בלב יאשין ונחום סטלמך ואפילו קופץ לבריכה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב אחרי שמיקי הביא את הגביע. זה הרבה יותר קל מאשר לחשוב על עצמך בתור יהודי בתקופת השואה.

איכשהו, מכל הסיפורים שהזריקו לי, זה על יוהאן קרויף הכי ריתק אותי. אותו הכי הייתי רוצה לבחון בזמן אמת. ככל שכותבים לספורטאי יותר שירי הלל, כך הוא הופך למורכב יותר. אתה תוהה מה גורם לאנשים להתפייט עליו כל כך, מה הוביל אותם לנפח את המציאות ולצבוע אותה בצבעים שבדרך כלל אינם נראים. גם לגמר של 76' יש את אותם צבעים. לא פעם אני בוהה בתמונות השחור לבן ממנו, מחפש שם פרטים שמאמתים את מה שאחי סיפר לי, אבל את פרץ הרגשות האדיר הזה כבר חוויתי בעצמי בכל הגמרים שבית"ר סידרו לי בשנות ה-80 הנפלאות.

אם כבר הייתה לי הזדמנות לצפות באחת מאגדות הספורט הישנות עליהן רק שמעתי וקראתי, זה היה יוהאן קרויף של אייאקס. למה דווקא קרויף? כי קרויף הוא סמל של תקופה. הצורה שבה הוא שיחק, הדרך שבה הוא חשב, העיר, התקופה – הם הם המרד של שנות ה-60, הם הם שבירת המוסכמות, הם הם רוח החופש שתמיד ריתקה אותי בסרטים על וודסטוק ובתקליטים של הסטונס. קרויף, לפחות על פי שסיפרו והכתיבו לי, היה כל אלה וקצת יותר. אין שחקן שרציתי לראות יותר ממנו, שחקן שהוא גם תקופה שתמיד נותנים לך להרגיש שלא ראית הכל.

ב-11 בדצמבר 1981 מוחמד עלי הושפל בהפסד נוסף, הפעם בהחלטת שופטים. הוא הפסיד לטרבור ברביק. לפני הקרב עלי היה כל מה שהוא לא: אטי, מבוגר, כבד פה וכבד תנועה, נטול קלאסה, מחרחר חרחורי גסיסה אחרונים בזירה, לפני שהמחלה והגיל לקחו אותו איתם למציאות אחרת. באותו יום של חודש דצמבר הלכתי לגן חובה של ויצ"ו בתל גיבורים. לא ידעתי מי זה עלי, לא ידעתי שזה הקרב האחרון שלו אי פעם, ובטח טרדו את ראשי ההכנות האינטנסיביות למסיבת חג החנוכה.

אני לא זוכר מה הזיכרון הראשון שלי מעלי, וזה גם לא חשוב, ממילא באיזשהו גיל הזיכרון הוא מה שאנחנו מספרים לעצמנו. אבל אני כן זוכר שעם השנים דבק בי קסם האגרוף, כשדווקא החייתיות של מייק טייסון הדליקה את הניצוץ, וההתעניינות בעלי גברה. מוזר, אבל למרות מאות הכדורגלנים והכדורסלנים שאהבתי ואוהב בחיי, יותר מכל אירועי הספורט בהיסטוריה הייתי רוצה להיות באולם הדחוס בפרברי מנילה, דחוק בין אלפי פיליפינים, בחום של 40 מעלות, ולצפות במוחמד עלי וחברו-יריבו הנצחי ג'ו פרייז'ר בודקים עד כמה ניתן להתקרב לעולם הבא, מבלי לעבור את מפתן הדלת.

עם השנים חלחלה ההכרה בכך שגדולתו של עלי חרגה מתחום הספורט. החשיפה לסדרות, סרטים ותכניות שהציגו את עלי בתוך ומחוץ לזירה, הבהירו למה הוא נחשב לספורטאי הגדול בכל הזמנים ואייקון תרבות ברחבי העולם, גם הלא-מערבי. אומרים שמי שבאמת גדל בסיקסטיז לא זוכר את אותן שנות קסם. הרצון "להיות שם כשזה קורה" הוא אנושי, טבעי. אולם לא תמיד אנחנו תופסים בזמן אמת את האמת. לרוב המציאות מסתירה מאיתנו את התמונה המלאה, ורק השנים מצרפות חלק לחלק ומשלימות לנו את הפאזל שמציג בפנינו גדו?לה אמיתית.

אולי, כילד פרחים בסבנטיז, ודאי בישראל שיכורת הניצחון של 1967 עד 1973, הייתי אומר שעלי הזה הוא אחלה מתאגרף, אבל מה הוא מקשקש שם על סרבנות נגד מלחמה וגזענות נגד שחורים? זאת בזמן שהבחור השחור מלואיוויל שבקנטאקי לימד את האמריקאים והעולם שיעור חינם במוסר, גזענות והקרבה. האם הייתי תופס את גדולתו הספורטיבית, אבל לא רק אותה? הייתי רוצה להיות בתקופה הזאת מתוך סקרנות שמקורה באתגר, לדעת אם הייתי מעריך באמת את גדולתו כאדם וספורטאי, או שמא הוא היה הופך בעיני לאיש עם פה גדול ומוח קטן, כפי שהצטייר בעיני רוב האמריקאים בתחילת הקריירה שלו. כפי שאנו אוהבים לקטר על שטויות זניחות שנוגעות לקריירה של ענקי הספורט של תקופתנו.

האם כשאמר שלא יילחם בווייטנאם כי "אין לי שום דבר נגד הוויאטקונג, הוויאטקונג אף פעם לא קראו לי כושי", הייתי מבין באותו רגע שהוא מסביר לי את הציניות של המדינאים במלחמה הקרה, שהייתה דווקא חמה מאוד במקומות מסוימים בעולם, ובו בזמן שולח חץ ללב הגזענות של אמריקה הלבנה? האם כשהפך מוסלמי, עדיין היה נחשב בעיניי למתאגרף גדול או לאיזה מעורער שמוחו נשטף בהבל ועכשיו הוא "אחד משלהם"? האם בישראל של חיים יבין בשחור-לבן הייתי יכול לתפוס את האופן הגאוני שבו עלי משתמש בתקשורת, מנצל אותה להעברת מסריו, לקידום הקרבות שלו, ליצירת המיתוס שלו, לתיעוד היותו אישיות ייחודית השוברת מוסכמות חברתיות ועוזרת לאנושות לצעוד צעד קטן קדימה? עלי, אשף תקשורת ואמן פסיכולוגיה, הבין דברים לפני כולם וטוב מכולם, והייתי רוצה לעמוד באתגר שהציב לאוהביו ולשונאיו, כשם שהייתי רוצה להיות בקרב המאה בו ספג את השמאלית האגדית של ג'ו פרייז'ר וטעם לראשונה בקריירה שלו את טעם ההפסד והאכזבה.

ואולי בזמן אמת עלי היה מגיע אליי כהד רחוק, שמועה שטרם אומתה. הרי בארץ ישראל הישנה והטובה של שנות ה-60 וה-70 לא היה פשוט להיחשף לעלי דרך כמה שורות בקצה העיתון או צפייה בכמה דקות של קרב באיזו הצגה יומית באחד מבתי הקולנוע של תל אביב. בזכות הארכיון והמוזיאון ע"ש יוטיוב אפשר לראות את כל הקרבות של עלי, את כל הראיונות, ולחקור את האיש והדמות. להיחשף לכריזמה של אישיותו, להבין את מלוא כישרונו ולהוקיר את גדולתו. ואולי עדיף שכך, אולי לא תמיד עדיף "להיות שם כשזה קורה". לא בטוח שהייתי עומד באתגרים שעלי הציב גם אם הייתי אמריקאי עם טלוויזיה, כרס וכרטיס למדיסון סקוור גארדן. הרי חלק ניכר מהאמריקאים לא עמד בהם בזמן אמת. אבל גם אם הייתי נכשל בהבנתו של הגדול מכולם, הייתי מת לראות את הפרפר במעופו ולטעום מהדבש של עוקצו.

אין רגע מתסכל יותר בשיחות על מכבי תל אביב כדורגל מרגע המעבר מדיון שנושאו "אז מה באמת יוסי מזרחי עושה שם?" לדיון הקבוע – "ה-11 הגדולים בכל הזמנים". בעוד בדיון הראשון השתתפות של אוהדים בני 30 ומטה נחשבת לגיטימית, הרי שלנושא השני רף הכניסה עולה עם השנים. כי עם כל הכבוד לנועם שוהם ואפילו למנשה שמעונוב, החשיבות ההיסטורית של המכביזם מתחילה הרבה לפני שרוב אוהדיה כיום נולדו.

לכן, אם יש שחקן אחד שמכביסט אמיתי היה רוצה לראות, זה כנראה גיורא שפיגל – השחקן הגדול האחרון של הקבוצה שנמצא בדיוק בתווך התודעה הבין דורית של כל אוהדיה – מהוותיקים מאד שזכו לראות גם את שייע גלזר ועד ההורים לאוהדים שגדלו על ברכי נמני. מכביסטים שחונכו לאהדת הקבוצה על ידי אבותיהם כבר מכירים בעל פה את המיתולוגיות הקשורות בו ואילו אני, שאהבתי למכבי התפתחה על רקע שנאת המכונה החיפאית שאותה אימן באמצע שנות ה-90, מרותק לתשוקה להשוות אותו לנמני - לדעת מי מהם מכדרר טוב יותר, מי מנהיג יותר ברגעי לחץ. כרגע, אפשר להשוות רק מי מביניהם הוא מנג'ר טוב יותר, וכאן ממילא התוצאות לא מחמיאות לאף אחד.