המפלצת שוב רעבה

על המשחק הזה היה רשום 1:1. אף אחד לא היה מתפלא אם מכבי תל אביב הייתה סופגת את השוויון מאולימפיאקוס, כשהתסריט הקלאסי דיבר על הדקה ה-80 ומעלה. מכבי, כמו בכל שנה, הייתה אמורה לדפוק לעצמה את העונה כבר באוגוסט. היא בקושי התחילה, אבל אתמול זה כבר יכול היה להיגמר. זו הייתה אמורה להיות הדחה הגיונית ומתבקשת, כזאת שמתקבלת בטבעיות, ואפילו התירוצים כבר היו מוכנים. "הפסדנו לקבוצה טובה יותר", היה אומר יוסי מזרחי, ומסכם בהספד בלתי נמנע: "ייקח לנו זמן להתחבר".

אבל גם מזרחי יודע שבמכבי אין זמן להתחבר. אף אחד לא מחכה לו, בטח שלא אירופה. אם הוא לא מתחבר בזמן, העונה מתרסקת. פתיחה רעה, והסיפור גמור. בקבוצה שהאוהדים שלה פיטרו מאמנים כבר בגביע הטוטו, סבלנות זה בכלל לא חלק מהלקסיקון. מוזר להגיד את זה בשלב כל כך מוקדם, אבל אתמול הייתה ההזדמנות האחרונה של מכבי להציל משהו מהעונה הזאת. ממש ברגע האחרון הנס קרה. היא התחברה.

לכולם ברור שלחומר השחקנים יש פוטנציאל, אבל נדרש כוח קסום כדי לאחד 11 אינדיבידואלים למטרה אחת ולעשות מהם קבוצה. הניצחון על אולימפיאקוס עשוי להיות הכוח הזה. כמו שהדחה מאירופה הייתה יכול להיות מכה אנושה עבור החבורה הזו - שרק משתוקקת למעט ביטחון, לניצוץ הקטן שיאחד אותה ויצית אותה - כך הניצחון יכול להוות עבורה תפנית אמיתית. עבור קבוצה שבנויה רק על התלהבות ומומנטום, מדובר במשחק שיכול לשנות עונה, בגל אופטימיות שיכול לסחוב אותה במשך שנה שלמה.

ככה זה בקרית שלום, נעים בין קיצוניות. זה האופי של המועדון, זו המסורת, ועם זה צריך לחיות. 90 דקות לפני כן האוהדים דיברו על בלוף, עכשיו הם כבר חושבים על כיבוש אירופה. 0:1 קטן על אולימפיאקוס, ופתאום הם שרים "אימפריה". פתאום הם לא רוצים ללכת הביתה, פתאום אפילו השחקנים חוזרים לדשא אחרי שכבר ירדו לחדר ההלבשה וחוגגים עם הקהל בטקס ה"אולה" המסורתי, פתאום הם כבר מצפים לדרבי. זו אולי נראית אופוריה מסוכנת, אבל היא הרבה פחות מסוכנת מהפסד והדחה.

בכושר הנוכחי של ברק יצחקי, מגיע לו שתהיה סביבו קבוצה. זה יהיה עוול אדיר לכדורגל הישראלי אם הכישרון הזה ישקע בביצה הטובענית של קרית שלום. מה שהוא עשה אתמול לאולימפיאקוס במחצית הראשונה היה להטוטים, לא פחות. זו הייתה תצוגה שמפנטזים עליה בבלומפילד כבר שנים, של כוכב אמיתי שמפרפר הגנות. בכל פעם שהכדור נצמד לו לרגל, בכל פעם שהוא חלף על פני עוד יווני המום, המסר הובהר לקהל בבהירות: יש וירטואוז התקפי, ועליו נשענת הקבוצה הזאת. ההגנה עדיין לא יציבה, הקישור האחורי עדיין בעייתי, ומה שיש כרגע זה בעיקר יצחקי. זו קבוצה שחושבת התקפה, אוהבת התקפה, ויודעת שזה הנשק העיקרי שלה. אין פלא שהאוהדים באופוריה.

אולי עדיף שהם יירגעו קצת, כי הבעיות עדיין שם. לא ברור איך קבוצה שהשקיעה עשרות מיליוני שקלים ברכש, מעמידה למשחק כל כך חשוב ספסל בלי מחליפים ראויים בהגנה או בקישור האחורי. גם ההתקפה עדיין לא מספיק שוטפת, כשחוסר התיאום ניכר בכל מתפרצת מפוספסת. למרות זאת, מה שחשוב כרגע זו התחושה הכללית. יש ריח של שינוי באוויר, של החזרת עטרה ליושנה.

זה כוחה של מסורת. אולי זו קבוצה חדשה לגמרי, שמורכבת משכירי חרב ארעיים, אבל משהו קורה להם כשהם לובשים את החולצה צהובה. ברגע אחד הם סופגים היסטוריה ארוכה ומפוארת, שיכולה גם להכביד עליהם, אך גם לסחוף אותם. לצערם, כרגע המשמעות של המטענים ההיסטוריים זה מעמד נחות באירופה, מה שצפוי לזמן להם יריבה קשה בהגרלה. הפסד והדחה, והמומנטום יכול להתפוגג, וכדור השלג עלול שוב להידרדר. מנגד, למותג מכבי תל אביב יש משמעויות היסטוריות נוספות: ההתמכרות לתחושת הניצחון. אמש השחקנים והאוהדים שוב טעמו ממנה, ועכשיו הם רוצים עוד. וכשהמפלצת רעבה, זה עלול להיות מפחיד.