מה זאת אהבה?

מבחינתי, ג'ון טרי הוא דוגמה למופת בספורט. יבואו אולי אנשים ויגידו כי הדברים שעשה מחוץ למגרש הם לא ראויים והחמצת הפנדל בגמר ליגת האלופות גם היא לא תוסיף, אך אני מתייחס רק לספורטאי שבו והוא בעיני ראוי להערצה. טרי הוא מסוג השחקנים שלא עם הרבה כישרון אלא יותר עם הלב והרצון הגיעו למעמד שהם זוכים לו היום. הווינריות אצלו היא ערך עליון. אני עדיין חושב על שני הגליצ'ים שהוא עשה במשחק מול סלובניה, לא כל שחקן ואפילו לא כל בלם היה מוכן להקריב את הגוף שלו בצורה כזאת. המהלך הזה מסמל בדיוק את מי שהוא, וכל בלם או מגן צעיר שרוצה ללמוד חייב לשנן את אותו מהלך.

מעבר לעובדה שיוסי מוכיח מצוינות ספורטיבית, הוא גם ממש דוגמה לאיך אדם אמור וצריך להתנהג במגרש ומחוצה לו. אין הרבה אנשים שהגיעו ממקום כל כך קטן וההצלחה לא עלתה להם לראש. אלו הדברים שבזכותם בניון ראוי להערצה. אם אנחנו דוגלים בחינוך של ילדינו ומאמינים בחשיבות העניין, בניון הוא הדוגמה שבה צריך להשתמש. ישנם אולי אחרים שיחשבו שאם הוא היה יותר חצוף, אולי אפילו היה מגיע רחוק יותר, אני אומר בדיוק להיפך: שבגלל האישיות המיוחדת שלו הוא נמצא בטופ העולמי בכדורגל.

כל מי ששמע אותי בבית משדר את יוסאין בולט ודאי שם לב להתרגשות. הכל היה אותנטי, שום דבר בצעקות לא היה מתוכנן. לכן, יש רק אחד שמתאים לבחירה שלי - האיש שהחיה את האתלטיקה. מאז שהוא פרץ, כל תחרות שלו מעוררת סקרנות. אפילו עכשיו, בליגת היהלום, כשהוא פצוע ולא נמצא בשיא הכושר. היום, כדי ליצור לכאורה איזו תחרות, מדברים על אסאפה פאוול וטייסון גיי. אבל אף אחד לא באמת מצפה מהם לעבור את בולט. הציפייה היא אחת ויחידה: רק לראות עד להיכן בולט יכול להגיע. כל הדברים וההצגות שהוא עושה לפני התחרות אלו לא דאווינים, זה האיש. אני זוכר שבבייג'ין בימים החופשיים שלו הוא עשה שופינג והסתובב בקניונים. הוא ממש לא מורם מעם וזה גם סוד הקסם שלו. הוא איש נינוח ושלו, ואפילו כשהוא מעיד על עצמו שהוא משחק בפלייסטיישן בבקרים שלפני תחרויות, אין בו שום פוזה. לראיה, אפשר להסתכל מה קרה למתחריו. פתאום אתה רואה את פאוול, שתמיד היה מסוגר, לחוץ ועצבני לפני תחרויות, הרבה יותר משוחרר ושלו. בולט הביא משהו אחר ושינה את כל עולם האתלטיקה. באופן אישי, שידרתי הרבה שיאי עולם ואי אפשר להשוות את זה לשום משחק כדורגל או כדורסל שאתה משדר. בשבילי, השיאים שלו היו הרגעים הכי מרגשים שאני זוכר כשדר.

אולי הייתם מצפים ממני לבחירה של מישהו מהתחום שלי, אבל אני דווקא בחרתי בטניסאי רוג'ר פדרר, פשוט מפני שאני מאמינה לו. לאף אחד אחר אני לא באמת מאמינה. לא מאמינה שהאתלטיקה היא טבעית ושהאתלטים שם לא משתמשים בכל מיני חומרים אחרי כל אלה שכבר נתפסו. נושא הניקיון בספורט מאוד רגיש אצלי, כי בדיעבד אני תמיד חושבת על זה שאני נפגעתי מכל העניין, מפני שאני התנהלתי בצורה הכי נקייה והוגנת ואחרים, שהתגלו או לא, התנהלו בשקר ורמאות. לרוג'ר אני מאמינה שהוא שחקן טבעי. בגיל צעיר הוא היה ילד פראי ובעייתי וזה יפה לראות שהספורט הפך אותו לאדם עדין ורגיש שמתנהל בצורה כל כך שקטה. כשבחרתי את פדרר ניסיתי להסתכל על ספורטאים אחרים ולהשוות, אבל מבחינתי אין אפילו מקום להשוואה. מה עוד שגם ספורטאי על כמו לאנס ארמסטרונג תמיד חשודים קצת בעיניי. אצל פדרר אני אוהבת גם את ההתנהלות האישית שלו. הוא לא יוצא עם דוגמניות ומחליף בחורות כל יומיים, אלא נשוי לבחורה שאיתו כבר שנים והם מנהלים ביחד חיי משפחה ומטפלים בשתי ילדות. הוא לא איש של שואו, אלא של משפחה. לעומת פדרר, אצל נדאל אני לא כל כך מאמינה שהכל טבעי. אצל הספרדי זה תמיד הולך בכוח ובהזעה, ואצל פדרר זה באלגנטיות ובקלאסה.

אם אני צריכה לבחור ספורטאי אחד שנותן לי השראה, זה יהיה לאנס ארמסטרונג. אני עוקבת אחריו מגיל צעיר מאוד, מעריצה את ההישגים הספורטיביים שלו, אבל בעיקר מושפעת מהתרומה שלו מעבר לתחום הספורט. קשה שלא להתפעל מהיכולת שלו להילחם על דברים. הטור דה פראנס נחשב לתחרות הספורט הקשה בעולם. רכיבה על אופניים במשך שעות ארוכות, לבד, תוך מלחמה נגד איתני הטבע ומאמץ גופני יוצא דופן, מחייבים יכולות כמעט על טבעיות וארמסטרונג הוא פנומן. כפול שבע. אני יודעת בתור ספורטאית יחידנית עד כמה קשה העבודה וכמה לבד יש בעולם הזה. אני מכירה מקרוב את המאמץ הקבוע בלדחוף את עצמך עד הקצה ולא לוותר. בדיוק בזה ארמסטרונג מדהים אותי כל פעם מחדש. הוא ווינר ענק שלא מוותר בשום שלב, בכל גיל ובכל זמן. אפילו השנה, בגיל 38, הרבה מעבר לשיאו ועם כל כך הרבה תקלות, הוא החליט לסיים את הטור למרות שהדבר הקל ביותר היה לפרוש מהתחרות. זוהי גדולתו האמיתית.