האיש שלא ידע להפסיד

ג'ורג' סטיינברנר היה ללא ספק הדמות הצבעונית ביותר בספורט האמריקאי בארבעים השנים האחרונות, מין שילוב של ארקדי גאידמק, חסוס חיל ואל דייויס. אדם שבאמת אהב את הקבוצה שלו, שהיא הייתה הדבר היחיד שעניין אותו בעולם. כשסטיינברנר קנה את היאנקיז, הוא פרסם הודעה שאין לו כוונה להתערב בניהול היומי של הקבוצה ושהוא מתכוון להישאר בתחום הספנות שבו הוא מבין. אלא שביום הראשון הוא נכנס למשרדים בברונקס וראה מספר פרחים מוזנחים בכניסה. באותו רגע הוא הודיע שלא מקובל עליו, שייפטרו מהפרחים ושהוא לוקח פיקוד.

מאותו יום, כל ההחלטות עברו דרך סטיינברנר. השנים הראשונות שלו בקבוצה היוו הצלחה יחסית כשהוא הביא שתי אליפויות בחמש העונות הראשונות, אבל אחר כך הכל התחיל להידרדר והברונקס הפך לכאוס בגלל האופי הרעשני של הבוס. דוגמה מצוינת לדמות האקסצנטרית שלו נראתה בוורלד סירייס של 1981. אחרי שהיאנקיז הפסידו בלוס אנג'לס את משחק מספר 3, הוא כינס מסיבת עיתונאים עם יד שבורה בגבס, וטען ששני פרחחים צעירים הלכו איתו מכות ושהוא קרע להם את הצורה. עד היום אף אחד לא מצא סימוכין לכך שהייתה תגרה, והשמועות הראשיות היו שמרוב עצבים אחרי המשחק, הוא נתן אגרוף לקיר במעלית וכך שבר את היד.

שתי מערכות יחסים בלטו מכל הכאוס ששרר שם בברונקס. הראשונה, עם בילי מרטין שהיה שחקן עבר ומאמן מוכשר. הבעיה היא שלבילי מרטין היה אופי יותר פרוע אפילו מסטיינברנר והם היו ביחסי און ואוף מטורפים. זה הגיע למצב שסטיינברנר פיטר אותו חמש פעמים (וגם שכר אותו חמש פעמים, וזה אפילו יותר משעשע). בפעם הראשונה סטיינברנר פיטר אותו משום שמרטין אמר לתקשורת שרג'י ג'קסון, שהיה הכוכב הגדול של היאנקיז, וסטיינברנר ראויים אחד לשני, כי הראשון נולד שקרן והשני שקרן מורשע (בהתייחסו להרשעה של סטיינברנר בקשר לתרומות לניקסון בפרשת ווטרגייט). בפעם השנייה הבוס פיטר אותו כי הוא הלך מכות עם מוכר מרשמלו באיצטדיון אחרי משחק.

הדמות השניה שבלטה במערכת היחסים הסוערת עם הבוס היה דייב וינפילד, שסטיינברנר הביא ב-1981 ונתן לו את המשכורת הגבוהה בשוק. וינפילד היה שחקן מוצלח, אך לא גרר את היאנקיז לאליפויות. הבוס קרא לו "מר מאי", כהשוואה בזלזול לרג'י ג'קסון שכונה "מר אוקטובר", על שם היכולת ההרואית שלו בחודש הפלייאוף. במהלך שנים שרר תיעוב גדול בין הבוס לווינפילד, שהגיע לשיאו בסוף שנות ה-80. וינפילד תבע את היאנקיז על כסף שחייבים לו, ובתגובה הבוס שכר מאפיונר מדרג נמוך ב-40 אלף דולר, כדי שיעקוב אחרי וינפילד וימצא עליו לכלוך. הסיפור הזה עלה לבוס בהשעיה לכל החיים מבייסבול ב-1990, שעליה קיבל חנינה לאחר שלוש שנים בלבד. וטוב שהוא קיבל את החנינה הזאת, כי עולם הבייסבול לא היה נראה אותו דבר בלעדיו.

קיבלתי את אזהרת החדשות רגע לפני. ניסיתי לצמצם את הזמן. יכולתי לכתוב שהוא היה קפריזי ושחצן, על כך שהוא פיטר והחתים את אותו מאמן חמש פעמים. שהוא הבטיח למאמן שהוא יישאר בתפקידו עד סוף העונה ופיטר אותו אחרי חודש. שלמאמן קראו יוגי ברה. שהוא ירד על הכוכבים שלו, שהוא שכר חוקרים מפוקפקים כדי למצוא לכלוך במגירות הסודיות של השחקנים שלא אהב. שהוא לא הרשה לאשתו לאכול איתו בחדר האוכל. שהוא הכפיל פי מאה את ההשקעה שלו ביאנקיז בפחות משלושים שנה, ושאי אפשר לכמת את מה שהוא החזיר את היאנקיס להיות. שאחרי שנים של בניית אוניות הוא רצה להפוך לקפטן ושאף אחד לא באמת שנא את הספינה שלו. פחדו ממנה, פחד מהול בהערצה. קשה לשנוא מושא הערצה. שהוא היה מחויב לאליפות בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיפטר מג'ו טורה ("אחרי הנשימה, ניצחון הוא הדבר הכי חשוב עבורי", הוא אמר פעם). שהמחויבות הזו לאליפות עשתה את הלא ייאמן - הנה, אפילו אלכס רודריגז יכול להיות אלוף בבית של סטיינברנר. שהוא נתן לעולם הבייסבול את דרק ג'יטר ומריאנו ריברה.

אבל איך שהמחשבות התאספו תחת גג אונה אחת, אשתי אמרה שהטקסי כבר למטה והבייבי סיטר פה כבר חמש דקות, ועזבתי. ובשמונה וחצי פונקט סטיבי וונדר עלה על הבמה עם גיטרת קלידים וחמישה עשר נגנים וזמרי רקע וכבר בשיר הראשון הוא כרע על ברכיו ושכב על גבו והתחיל מעשה אהבה של שעתיים וחצי, ילד בן שישים. ואחר כך הוא הכריח 4,000 גרמנים לשיר שיר של אלוויס בגרמנית, העלה את סופיה בתו, שחגגה הערב יום הולדת, לספסל לצידו ושר לה: "איזנט שי לאבלי, איזנט שי וונדרפול", העלה את אחת מזמרות הרקע לדואט שבו היא שרה "תראה את האהבה בוערת בתוכי", וענה: "אני רואה". שר אלף וריאציות על אהבה בלי להיות מאוס, נתן מחווה למייקל ג'קסון בלי להיות דביק, הראה וידיאו של שוטרים מרביצים לשחורים במיסיסיפי בשנות השישים ושר על תקווה. גרם לך להבין שכל מוזיקה אלקטרונית שאתה אוהב התחילה ממנו, לקח אותך למסע במנהרת הזמן וגרם לך להבין שכל מי שעושה מעשים טובים יזכה לחיות בעולם הבא בלב של סטיבי וונדר.

ג'ורג' סטיינברנר היה הקוטב הנגדי לכל מה שנגוע בסטיבי וונדר. הוא היה לבן ורשע, מוקפד ומסודר, האהבה היא ממנו והלאה, הוא היה אחד מהגיבורים של סדרת הטלוויזיה המוצלחת אי פעם כשרק הגב שלו מקבל זמן מסך. הסיבה היחידה שאני כותב עליהם באותו הקשר, חוץ מהתאריך, נעוצה בהרגשה שמילאה אותי כשנגמרה ההופעה: לא מייצרים אנשים כאלו.

ג'ורג' סטיינברנר היה אחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של הבייסבול. הוא סימל יותר מכל את עידן הבעלות הפרטית עם ההתערבויות הבלתי פוסקות שלו בעניינים המקצועיים, הריבים התמידיים עם המנג'רים והשחקנים שלו וחוזי הענק שחתם שהכניסו את שוק השחקנים החפשיים לסחרור שאת האפקט שלו אנו חווים עד היום.

סטיינברנר לא בחל באף אמצעי כדי להשיג את מטרתו (כולל, כאמור, תשלום שוחד לאיסוף "לכלוך" על שחקן שלו - מהלך שכמעט עלה לו בקריירה) ולא היסס להפגין את הבוז שלו כלפי היריבות בכלל, והיריבה הגדולה בפרט, בוסטון רד סוקס. אבל רגע הסטיינברנר הזכור ביותר שלי היה דווקא בשעתו הקשה ביותר כבעלים - אותה בוסטון רד סוקס, הלוזרית הנצחית, הביסה את היאנקיז שלו במגרש שלה במשחק השביעי בפלייאוף אחרי שחזרה מפיגור 3:0 במשחקים וניצחה את הסדרה 3:4 (בפעם היחידה בהיסטוריה של המשחק!). כולם ציפו שסטיינברנר יתקשה להשלים עם הבושה ויכבה את האור במגרש כדי למנוע משחקי בוסטון לחגוג שם.

למרבה ההפתעה, סטיינברנר הורה להשאיר את האור דולק ונתן לבוסטונאים לחגוג ולהנות מהרגע. בהמשך הוא פרסם הודעה לעיתונות שבירכה את המועדון היריב השנוא באופן אותנטי לגמרי. הנה, דווקא ברגע הכי קשה והכי כואב מכולם הוא ידע למצוא את תעצומות הנפש ולהראות קלאסה אמיתית.